זו דרך ההתנהלות בחלק הזה של העולם. כך נהוג באזור שלנו. עם אחד שולט על משנהו. למשל, יש עם המתאפיין בציניות וביחס מתנכר לזרים שאינם מקבלים את הקודים שלו. הוא מקפח ומחרים את האחרים. אולי דווקא בגלל המקוריות שלהם, בעוד התרבות של השליט היא חיקוי של זרים. אין לו אמונה וערכים, לעם השולט, כפי שקבע אחד מאנשי הרוח שלו.
העם הזה, החילוני- כנעני שמוצאו יהודי, שולט על העם הדתי- חרדי, שערכיו, תרבותו ואורח חייו שונים לחלוטין. גם אופי השליטה מעניין. הוא נעשה באמצעות תקשורת חזקה, החזקת כל מוקדי הכוח והעוצמה, תקציבי תרבות ואמנות ושליטה מוחלטת במוסדות ההשכלה מעניקת התעודות של המדינה. זו שליטה הסותמת את פי החושבים אחרת. והיא באמת מסוכנת לדמוקרטיה ולערכי אנוש. היא משחיתה את השליט ומבליטה את ההתנשאות שלו. במיוחד בהיותה שליטה מוחלטת.
פרסים, ככלי שלטוני
כך, למשל, לא מכבר נתפרסמה עוד פרשה של פרס ספרותי שנשלל מנציג העם שתחת כיבוש. ואין זו רק שאלה של כבוד. הפרס מבטא מדיניות כמו גם נצחון של העם השולט. ערכיו ודרכו מקבלים חיזוק נוסף. והפעם בהדגשה יתירה, באמצעות שלילת פרס שניתן לאחר. הביטול הוא ביטוי של זלזול מוחלט בתרבות האחרת וגם ביטוי לעליונות בלתי מתחשבת. הברירה הנותרת- על פי תפיסת השליט- לעם הנשלט היא הטמעות תוך ביטול עצמי ושמירת עצם הקיום, או העלמות מוחלטת מהפומביות. אין פשרה אצל השליט, גם אם הוא מתימר ליצג את חופש העיסוק וחופש הביטוי.
פרס יש לו גם משמעות כספית. העם השולט מתגמל את נאמניו. ואם זה בא על חשבון העם האחר, ההשפלה נוספת למאזן החיובי מבחינתם. אסור גם לשכוח שפרס הוא גם משאב המאפשר התפנות לעשייה נוספת לטובת העם השולט. מעגל המזין את עצמו. שמור לי כדי שאשמור לך, ואז אשמור לך, ותשמור לי. הדדיות מופלאה.
ואין כאן גזירה משמים. העם הנשלט, יכול לנצל רגעים של חולשה, או מקרה נדיר של שליטה, ולשנות את המציאות. כמו הוספת פרסים ל"גמ"ח המצטיין". או למרצה המבוקש, לגיוון המחקרי ולמפעלים של הרבצת תורה וגמילות חסדים. וכי למה לא להסתפק בפרס ישראל אחד לכל המדעים (כימיה, פיזיקה, רפואה, מתמטיקה) ולתת פרס ישראל אחד למחשבת ישראל, אחר למחקר הלכתי, עוד אחד למומחה למקרא, למגיד שיעור בתניא, או גם לחידושים בש"ס. עם הספר אינו עם התספורת היפה/ ארוכה/ גלוחה/ מסולסלת.
צה"ל ועוד
עוד דוגמא בולטת במציאות של מאבק מתמיד וקיומי. העם השולט מונע מהנשלט ייצוג, אפילו בהתאם לכוחו. כך למשל, בצבא. יש חובת שרות גם לנשלטים, אבל הם מנועים מלהצטרף לשולטים. לאורך למעלה מחמישים שנות שלטון, מעולם לא ניתן השרביט לנציג של המגזר הנשלט. לכל טוראי, כידוע, יש את שרביט הגנרל בתרמילו. אך בתנאי ברור שלתרמיל יש צבע מסוים ומסומן. על אף שהנשלטים מאיישים אחוז ניכר מבין הלוחמים מן השורה, הם לא זכו לייצוג כלל (!) במטכ"ל, המנהל את כל המערכת הזאת. בהחלט נקודה הראויה למחשבה. מה גם שהיא משוכפלת במחוזות נוספים. כמו משטרה, בית המשפט, דירקטוריונים ועוד. בקיצור, היכן שמחזיקים את מוקדי הכוח של השלטון.
אז, מה קורה?
ובאשר לשליטה על הערבים החיים בארץ ישראל. זה ממש קיפוח ואי מתן זכויות. זו פגיעה קשה בדמוקרטיה, בזכויות האדם, חופש התנועה, התרבות וחופש המלחמה. אבל, לזה יש די והותר אגודות, ליגות וכל מיני ארגונים. אנו פה מנסים להגן על החלשים באמת.
ועם זאת, לנשלטים יש יתרון אחד אדיר. יתרון שיביא להם, בסופו של דבר ובאופן טבעי, את השליטה. הם מאמינים. בשוכן מרומים, בהבטחותיו, וביכולת של ברואיו. עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה. אנחנו למעשה המצאנו אותה.
העם הזה, החילוני- כנעני שמוצאו יהודי, שולט על העם הדתי- חרדי, שערכיו, תרבותו ואורח חייו שונים לחלוטין. גם אופי השליטה מעניין. הוא נעשה באמצעות תקשורת חזקה, החזקת כל מוקדי הכוח והעוצמה, תקציבי תרבות ואמנות ושליטה מוחלטת במוסדות ההשכלה מעניקת התעודות של המדינה. זו שליטה הסותמת את פי החושבים אחרת. והיא באמת מסוכנת לדמוקרטיה ולערכי אנוש. היא משחיתה את השליט ומבליטה את ההתנשאות שלו. במיוחד בהיותה שליטה מוחלטת.
פרסים, ככלי שלטוני
כך, למשל, לא מכבר נתפרסמה עוד פרשה של פרס ספרותי שנשלל מנציג העם שתחת כיבוש. ואין זו רק שאלה של כבוד. הפרס מבטא מדיניות כמו גם נצחון של העם השולט. ערכיו ודרכו מקבלים חיזוק נוסף. והפעם בהדגשה יתירה, באמצעות שלילת פרס שניתן לאחר. הביטול הוא ביטוי של זלזול מוחלט בתרבות האחרת וגם ביטוי לעליונות בלתי מתחשבת. הברירה הנותרת- על פי תפיסת השליט- לעם הנשלט היא הטמעות תוך ביטול עצמי ושמירת עצם הקיום, או העלמות מוחלטת מהפומביות. אין פשרה אצל השליט, גם אם הוא מתימר ליצג את חופש העיסוק וחופש הביטוי.
פרס יש לו גם משמעות כספית. העם השולט מתגמל את נאמניו. ואם זה בא על חשבון העם האחר, ההשפלה נוספת למאזן החיובי מבחינתם. אסור גם לשכוח שפרס הוא גם משאב המאפשר התפנות לעשייה נוספת לטובת העם השולט. מעגל המזין את עצמו. שמור לי כדי שאשמור לך, ואז אשמור לך, ותשמור לי. הדדיות מופלאה.
ואין כאן גזירה משמים. העם הנשלט, יכול לנצל רגעים של חולשה, או מקרה נדיר של שליטה, ולשנות את המציאות. כמו הוספת פרסים ל"גמ"ח המצטיין". או למרצה המבוקש, לגיוון המחקרי ולמפעלים של הרבצת תורה וגמילות חסדים. וכי למה לא להסתפק בפרס ישראל אחד לכל המדעים (כימיה, פיזיקה, רפואה, מתמטיקה) ולתת פרס ישראל אחד למחשבת ישראל, אחר למחקר הלכתי, עוד אחד למומחה למקרא, למגיד שיעור בתניא, או גם לחידושים בש"ס. עם הספר אינו עם התספורת היפה/ ארוכה/ גלוחה/ מסולסלת.
צה"ל ועוד
עוד דוגמא בולטת במציאות של מאבק מתמיד וקיומי. העם השולט מונע מהנשלט ייצוג, אפילו בהתאם לכוחו. כך למשל, בצבא. יש חובת שרות גם לנשלטים, אבל הם מנועים מלהצטרף לשולטים. לאורך למעלה מחמישים שנות שלטון, מעולם לא ניתן השרביט לנציג של המגזר הנשלט. לכל טוראי, כידוע, יש את שרביט הגנרל בתרמילו. אך בתנאי ברור שלתרמיל יש צבע מסוים ומסומן. על אף שהנשלטים מאיישים אחוז ניכר מבין הלוחמים מן השורה, הם לא זכו לייצוג כלל (!) במטכ"ל, המנהל את כל המערכת הזאת. בהחלט נקודה הראויה למחשבה. מה גם שהיא משוכפלת במחוזות נוספים. כמו משטרה, בית המשפט, דירקטוריונים ועוד. בקיצור, היכן שמחזיקים את מוקדי הכוח של השלטון.
אז, מה קורה?
ובאשר לשליטה על הערבים החיים בארץ ישראל. זה ממש קיפוח ואי מתן זכויות. זו פגיעה קשה בדמוקרטיה, בזכויות האדם, חופש התנועה, התרבות וחופש המלחמה. אבל, לזה יש די והותר אגודות, ליגות וכל מיני ארגונים. אנו פה מנסים להגן על החלשים באמת.
ועם זאת, לנשלטים יש יתרון אחד אדיר. יתרון שיביא להם, בסופו של דבר ובאופן טבעי, את השליטה. הם מאמינים. בשוכן מרומים, בהבטחותיו, וביכולת של ברואיו. עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה. אנחנו למעשה המצאנו אותה.