מתנחלי חבל עזה עונים על מלוא הקריטריונים של מלח הארץ. עם כל הרצון הרע אי אפשר להאשים אותם בלקיחת החוק לידיים, בהתעמרות בפלשתינים חסרי ישע, בהסתה נגד השמאל. בניגוד לעמיתיהם הקנאים ביו"ש, הם מעולם לא כפו עצמם על מדינת ישראל או מנהיגיה. גולדה העלתה על הקרקע את נצרים, רבין קבע את המזוזה הראשונה בנצר חזני, וכפר דרום נוסד בכלל עוד לפני תש"ח. בקיצור, ילדים טובים עזה.
לכן הם סובלים כל-כך. 1,600 פגזי מרגמה ירדו על ראשיהם בשנתיים האחרונות, יותר משתי פצצות ליום בממוצע, והם ממשיכים להיות ילדים טובים. לא מבעירים צמיגים, לא חוסמים את קריית הממשלה, גם לא מקיימים משמרת מחאה מול ביתו של השכן המפורסם בחוות השקמים. דובריהם המוסמכים מסתפקים בהפצת הודעות-ביפר ענייניות לתא כתבי עזה, ובדרך כלל אינם טורחים לוודא שהידיעה משודרת. לא נעים להם להטריד את עם ישראל. לא עולה על דעתם לבוא בטענות לצה"ל.
"נפילת פצמ"ר בתוך גדיד", מודיע הביפר בשעה 22.28, "ברוך השם אין נפגעים". הוא לא מסגיר את חרדת הילדים ביישוב, את התסכול הנורא של ההורים. כבר שנתיים שביתם אינו מבצרם. בכל רגע מרגעי היממה עלולה ליפול עליו פצצה. במקרה הטוב היא תהרוס את התקרה, במקרה הרע היא תסתיים בהלוויה.
לפני שבוע נפלה פצצה על ביתו של תושב כפר דרום, וזרעה בו הרס. הוא רואיין ברדיו, ודיבר על הסיוט בנימוס מירבי. אפילו פעם אחת לא הרים קולו. למחרת נפלה עוד פצצה על הבית, אבל הפעם כבר לא ראיינו אותו. משעמם.
מפעם לפעם נשלח מסוק של חיל אוויר להפציץ מחרטה כלשהי בחאן יונס. אחת לכמה לילות נורה פגז צה"לי אל חוליית רגמים של החמאס, וזה הכל בעצם. ממשלת ישראל עוד לא הכריזה מלחמה על חיל התותחנים הפלשתיני. היא השלימה עם הטפטוף הקבוע של רסיסי המרגמה בשמי גוש קטיף.
אילו היה מדובר במגזר התיישבותי אחר, אדמת האויב היתה בוערת כבר אחרי 100 פצצות. מקסימום אחרי 500 פצצות. ביוני 67' פשטה משלחת של מתיישבים מופגזים מהגליל המזרחי על לשכת לוי אשכול וממש כפתה עליו לגאול אותם מאימת התותחים הסוריים. יחסית למצב העכשווי בחבל עזה, הם סבלו הרבה פחות, אבל אשכול התקשה לעמוד מול תובענותם הצודקת. הוא הבין שמדינה ריבונית לא יכולה להפקיר את ישובי הספר שלה לתותחי האויב. תובנה דומה עמדה ביסוד החלטתו של מנחם בגין לצאת למלחמת שלום הגליל וכן מאחורי מבצע דין וחשבון בתקופת ממשלת רבין ומבצע ענבי זעם של ממשלת פרס .
האם דמם של מתיישבי גוש קטיף סמוק פחות? כנראה. עדינותם המשוועת ותוכניות השמאל לעקירתם מקילות על הדרג המדיני את עקידתם על מזבח חסינותה של עזה. פואד חושש מזעמו של מוחמד דאחלאן יותר מזעמם. אריאל שרון מעדיף להקריב אותם מאשר את ממשלת האחדות. הוא איים פעם בתגובה קשה אם יפלו פצמ"רים בכפר סבא, אבל על פצ"מרים בכפר דרום הוא ניאות לעבור לסדר היום. יום יום.
=======================================
חגי סגל הוא עורך החדשות בתחנת הרדיו של ערוץ 7 ובעל טור בעיתון "מעריב".
לכן הם סובלים כל-כך. 1,600 פגזי מרגמה ירדו על ראשיהם בשנתיים האחרונות, יותר משתי פצצות ליום בממוצע, והם ממשיכים להיות ילדים טובים. לא מבעירים צמיגים, לא חוסמים את קריית הממשלה, גם לא מקיימים משמרת מחאה מול ביתו של השכן המפורסם בחוות השקמים. דובריהם המוסמכים מסתפקים בהפצת הודעות-ביפר ענייניות לתא כתבי עזה, ובדרך כלל אינם טורחים לוודא שהידיעה משודרת. לא נעים להם להטריד את עם ישראל. לא עולה על דעתם לבוא בטענות לצה"ל.
"נפילת פצמ"ר בתוך גדיד", מודיע הביפר בשעה 22.28, "ברוך השם אין נפגעים". הוא לא מסגיר את חרדת הילדים ביישוב, את התסכול הנורא של ההורים. כבר שנתיים שביתם אינו מבצרם. בכל רגע מרגעי היממה עלולה ליפול עליו פצצה. במקרה הטוב היא תהרוס את התקרה, במקרה הרע היא תסתיים בהלוויה.
לפני שבוע נפלה פצצה על ביתו של תושב כפר דרום, וזרעה בו הרס. הוא רואיין ברדיו, ודיבר על הסיוט בנימוס מירבי. אפילו פעם אחת לא הרים קולו. למחרת נפלה עוד פצצה על הבית, אבל הפעם כבר לא ראיינו אותו. משעמם.
מפעם לפעם נשלח מסוק של חיל אוויר להפציץ מחרטה כלשהי בחאן יונס. אחת לכמה לילות נורה פגז צה"לי אל חוליית רגמים של החמאס, וזה הכל בעצם. ממשלת ישראל עוד לא הכריזה מלחמה על חיל התותחנים הפלשתיני. היא השלימה עם הטפטוף הקבוע של רסיסי המרגמה בשמי גוש קטיף.
אילו היה מדובר במגזר התיישבותי אחר, אדמת האויב היתה בוערת כבר אחרי 100 פצצות. מקסימום אחרי 500 פצצות. ביוני 67' פשטה משלחת של מתיישבים מופגזים מהגליל המזרחי על לשכת לוי אשכול וממש כפתה עליו לגאול אותם מאימת התותחים הסוריים. יחסית למצב העכשווי בחבל עזה, הם סבלו הרבה פחות, אבל אשכול התקשה לעמוד מול תובענותם הצודקת. הוא הבין שמדינה ריבונית לא יכולה להפקיר את ישובי הספר שלה לתותחי האויב. תובנה דומה עמדה ביסוד החלטתו של מנחם בגין לצאת למלחמת שלום הגליל וכן מאחורי מבצע דין וחשבון בתקופת ממשלת רבין ומבצע ענבי זעם של ממשלת פרס .
האם דמם של מתיישבי גוש קטיף סמוק פחות? כנראה. עדינותם המשוועת ותוכניות השמאל לעקירתם מקילות על הדרג המדיני את עקידתם על מזבח חסינותה של עזה. פואד חושש מזעמו של מוחמד דאחלאן יותר מזעמם. אריאל שרון מעדיף להקריב אותם מאשר את ממשלת האחדות. הוא איים פעם בתגובה קשה אם יפלו פצמ"רים בכפר סבא, אבל על פצ"מרים בכפר דרום הוא ניאות לעבור לסדר היום. יום יום.
=======================================
חגי סגל הוא עורך החדשות בתחנת הרדיו של ערוץ 7 ובעל טור בעיתון "מעריב".