הנה הם באים. יהודים מכל השכבות ומכל המעמדות, מכל העיסוקים ואורחות-החיים, מכל ההשקפות והאמונות הפרטיות. כולם מתאספים בבתי-הכנסת, מתעטפים בטליתות ומתאחדים עם כלל ישראל השופך שיח לפני ריבון העולמים. לו יכולנו להציץ אל תוך ליבם, מה היינו מוצאים שם אמונה טהורה, רצון כן להתקרב אל אבינו שבשמים או אולי העמדת פנים?
יש אומרים שהנהירה ההמונית של עם-ישראל לבתי-הכנסת ביום-הכיפורים, יש בה משום צביעות. רבים מאלה שנאספים ביום-הכיפורים בבתי-הכנסת ומכים 'על-חטא' אינם מתכוונים באמת לשנות את אורחות חייהם. הם לא ממש מתכוננים להתחיל לשמור שבת, לאכול כשר ולהתלבש בצניעות. האם אין בכך מעין מתן 'מס-שתיקה' לקב"ה, כדי לנקות את המצפון ולאפשר להם להמשיך במעשיהם כל ימות השנה?
בלי כפייה, בלי פקחים
למעשה, יום-הכיפורים בהחלט חושף את הצביעות ואת העמדת הפנים שבחיינו. לא, לא ההליכה לבית-הכנסת ביום-הכיפורים היא הצביעות. האדישות שרבים מאיתנו מפגינים כל ימות השנה לענייני יהדות ואמונה - היא הצביעות והעמדת הפנים. זה מגדיר את עצמו 'חילוני'. שני מכריז: "אני לא מאמין". שלישי שוצף וקוצף נגד 'הרבנים' ונגד 'חוקי הדת'. כאן טמונה העמדת הפנים הגדולה.
יום-הכיפורים מסיר את המסווה מעל כל ההצהרות המפוצצות הללו. היום הזה כאילו אומר: אל תתרגשו, אין זו אלא הצגה כלפי חוץ, העמדת פנים ותו לא. הביטו וראו את כל היהודים שמסביב, כל מי שהפגינו את אדישותם וחוסר האכפתיות שלהם לענייני היהדות; ראו עכשיו איך הם משילים מעליהם את המסווה, מסירים את מעטה הציניות והלגלוג, ומגלים את הלב היהודי המאמין שבתוכם.
יום-הכיפורים אינו יוצר שום דבר חדש, אלא מגלה את האמת הפנימית שבנו, זו שאולי נשכחת בימי החול האפורים. פתאום, בלי כפייה, בלי חוקים, בלי פקחים, מושבתת כל המדינה, שוממים הכבישים, והמוני בית-ישראל מתענים וממלאים את בתי-הכנסת. תחושה נפלאה של אחדות והיטהרות ממלאת את הלבבות. נראה שזה עם אחר, אבל זהו העם האמיתי שלנו.
לשאוב כל השנה
הלב היהודי משול לחבית חומר דליק. בימים רגילים היא עלולה להיראות כבדה, מסורבלת, אולי קצת חלודה בדופנותיה. אבל תנו בה ניצוץ אחד, ותראו איזו עוצמה אדירה גלומה בה, איזו להבה ענקית תפרוץ ממנה. כזה הוא הלב היהודי. הוא מקיף את עצמו בשכבות של ציניות וקשיחות צברית, אבל בפנימיותו הוא מלא אהבת ה', אהבת ישראל ואהבת התורה. רק תנו לו את ההזדמנות להתבטא.
הלב היהודי מתגלה בעיתים מיוחדות. כולנו נוכחנו השנה בתחושת האחדות שפיעמה בנו כאשר נקראנו להגן על העם והארץ. פתאום התמלאה הארץ רוח של התנדבות והקרבה, מסירות ואהבת הזולת. וגם ביום-הכיפורים אנו מגלים את האמונה שבלבנו ואת התחושה היהודית החזקה של כולנו. זו, בעצם, האמת האמיתית שלנו.
האתגר הגדול הוא לשאוב מן הרוח שמתגלה ביום-הכיפורים על כל ימות השנה. לתת ביטוי לאמונה שבליבנו גם בימים רגילים ואפורים. לא להסתפק בכך שהלב מלא וגדוש אמונה ואהבת-ה', אלא ליישם את האמונה בחיי היום-יום. אולי יום-הכיפורים הזה ייתן לרבים מאיתנו את העוז להתנער לגמרי מן המסכות הקשוחות של כל השנה, ולהצהיר בגאון: כן, אנחנו יהודים! אנחנו מאמינים!
חתימה טובה וגמר חתימה טובה לכל בית-ישראל.
=================================
הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד ועורך הגליון התורני "שיחת השבוע" שע"י צעירי אגודת חב"ד בו מתפרסם מאמר זה.
יש אומרים שהנהירה ההמונית של עם-ישראל לבתי-הכנסת ביום-הכיפורים, יש בה משום צביעות. רבים מאלה שנאספים ביום-הכיפורים בבתי-הכנסת ומכים 'על-חטא' אינם מתכוונים באמת לשנות את אורחות חייהם. הם לא ממש מתכוננים להתחיל לשמור שבת, לאכול כשר ולהתלבש בצניעות. האם אין בכך מעין מתן 'מס-שתיקה' לקב"ה, כדי לנקות את המצפון ולאפשר להם להמשיך במעשיהם כל ימות השנה?
בלי כפייה, בלי פקחים
למעשה, יום-הכיפורים בהחלט חושף את הצביעות ואת העמדת הפנים שבחיינו. לא, לא ההליכה לבית-הכנסת ביום-הכיפורים היא הצביעות. האדישות שרבים מאיתנו מפגינים כל ימות השנה לענייני יהדות ואמונה - היא הצביעות והעמדת הפנים. זה מגדיר את עצמו 'חילוני'. שני מכריז: "אני לא מאמין". שלישי שוצף וקוצף נגד 'הרבנים' ונגד 'חוקי הדת'. כאן טמונה העמדת הפנים הגדולה.
יום-הכיפורים מסיר את המסווה מעל כל ההצהרות המפוצצות הללו. היום הזה כאילו אומר: אל תתרגשו, אין זו אלא הצגה כלפי חוץ, העמדת פנים ותו לא. הביטו וראו את כל היהודים שמסביב, כל מי שהפגינו את אדישותם וחוסר האכפתיות שלהם לענייני היהדות; ראו עכשיו איך הם משילים מעליהם את המסווה, מסירים את מעטה הציניות והלגלוג, ומגלים את הלב היהודי המאמין שבתוכם.
יום-הכיפורים אינו יוצר שום דבר חדש, אלא מגלה את האמת הפנימית שבנו, זו שאולי נשכחת בימי החול האפורים. פתאום, בלי כפייה, בלי חוקים, בלי פקחים, מושבתת כל המדינה, שוממים הכבישים, והמוני בית-ישראל מתענים וממלאים את בתי-הכנסת. תחושה נפלאה של אחדות והיטהרות ממלאת את הלבבות. נראה שזה עם אחר, אבל זהו העם האמיתי שלנו.
לשאוב כל השנה
הלב היהודי משול לחבית חומר דליק. בימים רגילים היא עלולה להיראות כבדה, מסורבלת, אולי קצת חלודה בדופנותיה. אבל תנו בה ניצוץ אחד, ותראו איזו עוצמה אדירה גלומה בה, איזו להבה ענקית תפרוץ ממנה. כזה הוא הלב היהודי. הוא מקיף את עצמו בשכבות של ציניות וקשיחות צברית, אבל בפנימיותו הוא מלא אהבת ה', אהבת ישראל ואהבת התורה. רק תנו לו את ההזדמנות להתבטא.
הלב היהודי מתגלה בעיתים מיוחדות. כולנו נוכחנו השנה בתחושת האחדות שפיעמה בנו כאשר נקראנו להגן על העם והארץ. פתאום התמלאה הארץ רוח של התנדבות והקרבה, מסירות ואהבת הזולת. וגם ביום-הכיפורים אנו מגלים את האמונה שבלבנו ואת התחושה היהודית החזקה של כולנו. זו, בעצם, האמת האמיתית שלנו.
האתגר הגדול הוא לשאוב מן הרוח שמתגלה ביום-הכיפורים על כל ימות השנה. לתת ביטוי לאמונה שבליבנו גם בימים רגילים ואפורים. לא להסתפק בכך שהלב מלא וגדוש אמונה ואהבת-ה', אלא ליישם את האמונה בחיי היום-יום. אולי יום-הכיפורים הזה ייתן לרבים מאיתנו את העוז להתנער לגמרי מן המסכות הקשוחות של כל השנה, ולהצהיר בגאון: כן, אנחנו יהודים! אנחנו מאמינים!
חתימה טובה וגמר חתימה טובה לכל בית-ישראל.
=================================
הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד ועורך הגליון התורני "שיחת השבוע" שע"י צעירי אגודת חב"ד בו מתפרסם מאמר זה.