חג הסוכות הוא חג השמחה ועל כן כפלה בו התורה את חובת השמחה: "ושמחת בחגך והיית אך שמח". המוקד של השמחה היה במקדש, כפי שכותב הרמב"ם (הל' לולב ח יב): "אף על פי שכל המועדות מצווה לשמוח בהן, בחג הסוכות היה במקדש יום שמחה יתרה, שנאמר: 'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים'". והיא שמחת בית השואבה שהשתתפו בה "גדולי חכמי ישראל, וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי המעשה... וכל העם - האנשים ונשים - כולם באים לראות ולשמוע" (שם הל' ד).
המשנה מספרת שלקראת שמחת בית השואבה עשו חכמינו "תיקון גדול" במקדש. מהו "התיקון הגדול"? מסבירה הגמרא שבנו גזוזטרא בתוך רחבת העזרה שבמקדש כדי שלא יתערבו האנשים והנשים. "תנו רבנן: בראשונה היו הנשים בפנים (= בתוך המעגל הפנימי של רחבת העזרה) והאנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש. התקינו שיהו האנשים מבפנים והנשים מבחוץ, ועדיין היו באים לידי קלות ראש. התקינו שיהו הנשים יושבות מלמעלה והאנשים מלמטה". על מנת להושיב את הנשים למעלה נבנתה גזוגטרא רחבה, והיא "התיקון הגדול".
כיצד התירו חכמים לעצמם לערוך שינויים בתכנית הארכיטקטונית של המקדש, אשר נמסרה בנבואה לדוד המלך, ועליה אין לגרוע ואין להוסיף?! משיבה הגמרא שחכמי ישראל עשו את "התיקון הגדול" בהסתמך על פסוק מזכריה המנחה להפריד בין נשים לגברים בשעת הספד: "וספדה הארץ משפחות משפחות לבד, משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד". חכמים למדו "קל וחומר": אם בהספד, שאין נוטים לקלות ראש, דרש הכתוב שיהיו נשים לחוד ואנשים לחוד, על אחת כמה וכמה בשעת שמחה.
יש הסבורים שחכמינו הגזימו בחששותיהם ובדרישותיהם. כיצד יעלה על דעת שבמקדש תארע תקלה של "קלות ראש"?! כל המתכנסים באים במטרה לשמוח לפני ה' ("ושמחתם לפני ה'") ולשאוב מרוח הקודש בשמחת בית השואבה, וכיצד נחשוד בהם בדבר עבירה?! עוד יותר תמוהה זהירותם וקפדנותם בשעת הספד - כאשר היגון והבכי ממלאים את הלב, כיצד נייחס לנוכחים חוסר רגישות וגסות עד שנחשוד בהם שיסיחו דעתם מהמעמד הרציני ויתפנו ל"קלות ראש" בינו לבינה?!
תשובה: חז"ל, שהיתה להם היכרות עמוקה עם נפש האדם ורגישות פסיכולוגית מפותחת, סברו שכל יציאה מן השגרה הביתית - בין לשמחה ובין לאבל - עלולה להביא ל"קלות ראש" ולסדוק את המסגרת החיונית של התא המשפחתי. "קלות ראש" אינה חייבת להתבטא דווקא בצחוק פרוע או בבדחנות מופרזת, בשבירה טוטאלית של נורמות הצניעות. "קלות ראש" היא פזיזות קלה, היוצרת פתיחות חברתית מוגזמת, היא שוברת את מחסום הזהירות בין בני שני המינים ומאפשרת בניית קשר נפשי ביניהם. אמנם הקשר שנוצר קל הוא ("קלות ראש"), ואפילו קל ביותר, אבל הוא מכרסם בנפש ופגיעתו רעה.
בשמחת בית השואבה, פרצה השמחה גבולות. היתה זו שמחה של קדושה ושל אמונה, אבל דרכו של השמח לחפש לו שותף כדי לחלוק אתו את השמחה (מפורסמת היא האמרה העממית המגנה את מי ששמח לבדו). השמחה היא התנהגות בעלת אופי חברתי. על כן חששו חז"ל שהאווירה החברתית, שמקורה בשמחה הקדושה, תנותב לאפיק בלתי רצוי של בניית קשרים חברתיים בין גברים לנשים שנכחו במעמד שמחת בית השואבה. קשר מסוג זה, למרות מקורו הקדוש, עלול להותיר סדקים בנאמנות המשפחתית.
גם במעמד ההספד קיים חשש דומה. אמנם, האבל אינו נוטה לחיי חברה, מכונס הוא בכאבו, אבל זקוק הוא לתמיכה ולעידוד. הוא זקוק ליד חמה ומלטפת שתחלץ אותו מבדידותו ומכאבו ותחזיר אותו לחיק החברה (ומשום כך נצטווינו על ניחום אבלים). אם התמיכה החברתית תבוא מצד בן המין השני, עלול להיווצר קשר נפשי - קל, ואפילו קל ביותר - על חשבון הקשר המשפחתי.
רבות הן הדוגמאות מהחיים המאששות את חששותיהם של חז"ל.
"התיקון הגדול" מיועד היה במיוחד לאירועים המוניים - כדוגמת שמחת בית השואבה וההספד המתואר בזכריה. אבל הרמב"ם (הל' יו"ט ו כא) הבין שהדרכת חז"ל היא עקרונית ויש ליישמה גם באירועים חברתיים יותר מצומצמים, וזה לשונו: "חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבים ומחפשים בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה. וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה ולא ימשכו ביין, שמא יבואו לידי עבירה".
מאז "התיקון הגדול" של חז"ל ומאז נתפרסמו דברי הרמב"ם חלפו מאות שנים, אבל טבע האדם לא השתנה. בימינו אין שוטרים המסבבים בגנות ומחפשים בבתים. יש הסבורים שמוטב כך, אין חברתנו סובלת כפייה חיצונית. אמנם מחיר כבד היא משלמת על כך, אבל עובדה היא וקשה לשנותה. על כן, בהעדר "שוטרים", נקרא כל אחד ואחד מאיתנו להיות השוטר על עצמו. כל המביט מסביבו יכול לראות את "הקלקול הגדול" ו"ההרס הגדול" הנובע מהעדר יישום ה"תיקון הגדול" ומהזלזול בו. לא ביום אחד יעלה בידינו לשנות את פני החברה הישראלית, אבל הבה ניישם לכל הפחות בתוך ביתנו פנימה את התיקון הגדול, אם לא כצורתו אזי לכל הפחות ברוחו.
המשנה מספרת שלקראת שמחת בית השואבה עשו חכמינו "תיקון גדול" במקדש. מהו "התיקון הגדול"? מסבירה הגמרא שבנו גזוזטרא בתוך רחבת העזרה שבמקדש כדי שלא יתערבו האנשים והנשים. "תנו רבנן: בראשונה היו הנשים בפנים (= בתוך המעגל הפנימי של רחבת העזרה) והאנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש. התקינו שיהו האנשים מבפנים והנשים מבחוץ, ועדיין היו באים לידי קלות ראש. התקינו שיהו הנשים יושבות מלמעלה והאנשים מלמטה". על מנת להושיב את הנשים למעלה נבנתה גזוגטרא רחבה, והיא "התיקון הגדול".
כיצד התירו חכמים לעצמם לערוך שינויים בתכנית הארכיטקטונית של המקדש, אשר נמסרה בנבואה לדוד המלך, ועליה אין לגרוע ואין להוסיף?! משיבה הגמרא שחכמי ישראל עשו את "התיקון הגדול" בהסתמך על פסוק מזכריה המנחה להפריד בין נשים לגברים בשעת הספד: "וספדה הארץ משפחות משפחות לבד, משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד". חכמים למדו "קל וחומר": אם בהספד, שאין נוטים לקלות ראש, דרש הכתוב שיהיו נשים לחוד ואנשים לחוד, על אחת כמה וכמה בשעת שמחה.
יש הסבורים שחכמינו הגזימו בחששותיהם ובדרישותיהם. כיצד יעלה על דעת שבמקדש תארע תקלה של "קלות ראש"?! כל המתכנסים באים במטרה לשמוח לפני ה' ("ושמחתם לפני ה'") ולשאוב מרוח הקודש בשמחת בית השואבה, וכיצד נחשוד בהם בדבר עבירה?! עוד יותר תמוהה זהירותם וקפדנותם בשעת הספד - כאשר היגון והבכי ממלאים את הלב, כיצד נייחס לנוכחים חוסר רגישות וגסות עד שנחשוד בהם שיסיחו דעתם מהמעמד הרציני ויתפנו ל"קלות ראש" בינו לבינה?!
תשובה: חז"ל, שהיתה להם היכרות עמוקה עם נפש האדם ורגישות פסיכולוגית מפותחת, סברו שכל יציאה מן השגרה הביתית - בין לשמחה ובין לאבל - עלולה להביא ל"קלות ראש" ולסדוק את המסגרת החיונית של התא המשפחתי. "קלות ראש" אינה חייבת להתבטא דווקא בצחוק פרוע או בבדחנות מופרזת, בשבירה טוטאלית של נורמות הצניעות. "קלות ראש" היא פזיזות קלה, היוצרת פתיחות חברתית מוגזמת, היא שוברת את מחסום הזהירות בין בני שני המינים ומאפשרת בניית קשר נפשי ביניהם. אמנם הקשר שנוצר קל הוא ("קלות ראש"), ואפילו קל ביותר, אבל הוא מכרסם בנפש ופגיעתו רעה.
בשמחת בית השואבה, פרצה השמחה גבולות. היתה זו שמחה של קדושה ושל אמונה, אבל דרכו של השמח לחפש לו שותף כדי לחלוק אתו את השמחה (מפורסמת היא האמרה העממית המגנה את מי ששמח לבדו). השמחה היא התנהגות בעלת אופי חברתי. על כן חששו חז"ל שהאווירה החברתית, שמקורה בשמחה הקדושה, תנותב לאפיק בלתי רצוי של בניית קשרים חברתיים בין גברים לנשים שנכחו במעמד שמחת בית השואבה. קשר מסוג זה, למרות מקורו הקדוש, עלול להותיר סדקים בנאמנות המשפחתית.
גם במעמד ההספד קיים חשש דומה. אמנם, האבל אינו נוטה לחיי חברה, מכונס הוא בכאבו, אבל זקוק הוא לתמיכה ולעידוד. הוא זקוק ליד חמה ומלטפת שתחלץ אותו מבדידותו ומכאבו ותחזיר אותו לחיק החברה (ומשום כך נצטווינו על ניחום אבלים). אם התמיכה החברתית תבוא מצד בן המין השני, עלול להיווצר קשר נפשי - קל, ואפילו קל ביותר - על חשבון הקשר המשפחתי.
רבות הן הדוגמאות מהחיים המאששות את חששותיהם של חז"ל.
"התיקון הגדול" מיועד היה במיוחד לאירועים המוניים - כדוגמת שמחת בית השואבה וההספד המתואר בזכריה. אבל הרמב"ם (הל' יו"ט ו כא) הבין שהדרכת חז"ל היא עקרונית ויש ליישמה גם באירועים חברתיים יותר מצומצמים, וזה לשונו: "חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבים ומחפשים בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה. וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה ולא ימשכו ביין, שמא יבואו לידי עבירה".
מאז "התיקון הגדול" של חז"ל ומאז נתפרסמו דברי הרמב"ם חלפו מאות שנים, אבל טבע האדם לא השתנה. בימינו אין שוטרים המסבבים בגנות ומחפשים בבתים. יש הסבורים שמוטב כך, אין חברתנו סובלת כפייה חיצונית. אמנם מחיר כבד היא משלמת על כך, אבל עובדה היא וקשה לשנותה. על כן, בהעדר "שוטרים", נקרא כל אחד ואחד מאיתנו להיות השוטר על עצמו. כל המביט מסביבו יכול לראות את "הקלקול הגדול" ו"ההרס הגדול" הנובע מהעדר יישום ה"תיקון הגדול" ומהזלזול בו. לא ביום אחד יעלה בידינו לשנות את פני החברה הישראלית, אבל הבה ניישם לכל הפחות בתוך ביתנו פנימה את התיקון הגדול, אם לא כצורתו אזי לכל הפחות ברוחו.