אילו היה מישהו עושה השוואה בין מחדל יום הכיפורים לבין מחדל אוסלו, היא היתה בהחלט במקומה. בשני המחדלים היה מדובר בקונספציה שגויה וביוהרה ענקית, בעירבוב גמור בין משאלות לב לבין המציאות, וגם בהתמסרות נלהבת של העיתונות הישראלית - כלב השמירה של הדמוקרטיה - לשגיונות המימסד. בשני המקרים השיירה עברה בדרך אל התהום, והכלבים שרו לה שירי תהילה ומאנו לראות את הכתובת על הקיר.
וזה כנראה ההסבר לסערה המוזרה שקמה השבוע בעקבות דברי ראש הממשלה בטקס הזכרון, מין מקרה קלסי של הכובע הבוער על ראש הגנב. ההשוואה בין אוסלו ובין מחדל יום כיפור היא כנראה כל כך קולעת וכל כך מתבקשת, עד שאיש לא טרח לשים לב ששרון בכלל לא עשה אותה. הוא לא דיבר לא על הסכם אוסלו ולא על מחדל יום כיפור, אלא עשה גזירה שווה בין השנים שבאו אחרי אוסלו לבין השנים שקדמו למחדל, והעלה טיעון חדש ששווה הקשבה.
גם אם נניח שהסכם אוסלו היה מופת של חוכמה ואחריות, עדיין עומדת השאלה היסודית והפשוטה: מדוע לא הקפדנו על כך שההסכם יקויים? מפולת ענק, אומר רה"מ, מתחילה בערעור של אבן אחת. ורק זו היתה ההשוואה ההיסטורית שהוא עשה.
האיש הרע היה סאדאת
מלחמת יום כיפור קשורה בתודעתנו למחדל המודיעיני שלנו, ליוהרה שלנו, להזנחה שלנו, לשגיאות שלנו. כל כך אנחנו עסוקים בשלנו, עד שאנחנו שוכחים מי באמת היה האיש הרע של הסיפור. אנואר סאדאת, ללא כל התגרות ישראלית, הפר מן היסוד הפרה ניבזית ומלוכלכלת, את ההסכם שהוא עצמו חתם איתנו בשנת 70', אחרי שנטע בנו את ההרגשה שאפשר לבטוח בו כמקיים הסכמים. הוא לא היה יכול לעשות תרמית ענקית כזאת - מזכיר לנו אריאל שרון - אילו הקפדנו איתו מן ההתחלה על ההפרות הקטנות. הרי לא נכון שנרדמנו בשמירה. ראינו את הטילים זזים שלוש שנים לפני המלחמה, אבל אמרנו שזאת הפרה ללא כוונות זדון, צעד הגנתי בלבד. ראינו היטב את הכוחות המצריים נערכים ומתקבצים שוב ושוב במקום שעל-פי ההסכם אסור היה להם להמצא בו, אלא שהערכנו שהכוונה לא תוקפנית, רק תמרונים ותרגילים צבאיים.
על זה שאל השבוע ראש הממשלה, מה זה משנה מה הכוונה? אם - במקום להתפלפל על כוונות ומחשבות, היינו בוחנים רק את המעשים ועומדים על כך שלא יהיו שום הפרות - אי אפשר היה להפתיע אותנו ביום כיפור 73' ולא בראש השנה 2000. זו, ורק זו, היתה ההשוואה שעשה שרון בטקס הזכרון לחללי מלחמת יום כיפור. גם ערפאת, כמו סאדאת, לא היה יכול לדרדר את המצב למשבר כולל, אילו היינו מקפידים איתו מהיום הראשון כמו נודניקים על כל דבר. על המספר הבלתי חוקי של החיילים שלו, על כמות כלי הנשק, על נאומי הג'יהאד שלו, על הברחת המבוקשים והנשק במסוק שלו, על ההסתה בתקשורת, על הדלת המסתובבת, על הפעילות הבלתי חוקית של כוחותיו בירושלים.
גם מול סאדאת וגם מול ערפאת היו צעדים שיכולנו לנקוט ומנופים שיכולנו להפעיל כדי למנוע את הפרות ההסכם, אבל לא רצינו להיות קטנוניים ולהעכיר את האווירה. בדיעבד מתברר - אומר אריאל שרון על קברות הנופלים - שעדיף להעכיר את האווירה מאשר למות. וזה לקח חשוב דווקא למי שמאמין בסיכויים להשיג אי פעם הסכם מדיני. אם נשמור על האווירה ולא על ההסכם, כל הסכם יתמוטט לתוך תוהו ובוהו ושפיכות דמים.
ושוב מצרים
ואני הקטן מוחא כפיים לראש הממשלה ומסכים איתו בכל לב. ורק שאלה יש לי: עד שאתה עושה את ההשוואה הנכונה בין המצרים של אז לבין הפלשתינים של היום, מה קורה להשוואה בין המצרים של אז לבין המצרים של היום.
מדוע אין שגריר מצרי בתל אביב? למה ספרות הסתה אנטישמית ארסית ביותר נמכרת ברחובות קהיר כמו לחמניות טריות? מדוע מצרים מובילה החלטות אנטי ישראליות בכל פורום בינלאומי? מדוע סולקו ממצרים כל העסקים הישראליים וכל היזמים הישראלים? נגד איזה אוייב מצרים מפתחת צבא בסדר גודל מפחיד ורוכשת את הטנקים האמריקניים הטובים ביותר בעולם? איך קורה שפצצות ומחבלים מוברחים כל הזמן מהצד המצרי של רפיח והשלטונות המצריים לא רואים ולא שומעים? למה עזאם עזאם נרקב בכלא המצרי ואנחנו שותקים? (והנה גם השאלה שאסור לשאול: האם היינו שותקים כך אילו היה מדובר ביהודי?) למה אנחנו לא דורשים את השלום שמצרים התחייבה עליו? למה אנחנו לא מחזירים הביתה את השגריר שלנו לפחות עד שהם ישלחו שוב את שלהם?
כדי שלא להעכיר את האווירה?
וזה כנראה ההסבר לסערה המוזרה שקמה השבוע בעקבות דברי ראש הממשלה בטקס הזכרון, מין מקרה קלסי של הכובע הבוער על ראש הגנב. ההשוואה בין אוסלו ובין מחדל יום כיפור היא כנראה כל כך קולעת וכל כך מתבקשת, עד שאיש לא טרח לשים לב ששרון בכלל לא עשה אותה. הוא לא דיבר לא על הסכם אוסלו ולא על מחדל יום כיפור, אלא עשה גזירה שווה בין השנים שבאו אחרי אוסלו לבין השנים שקדמו למחדל, והעלה טיעון חדש ששווה הקשבה.
גם אם נניח שהסכם אוסלו היה מופת של חוכמה ואחריות, עדיין עומדת השאלה היסודית והפשוטה: מדוע לא הקפדנו על כך שההסכם יקויים? מפולת ענק, אומר רה"מ, מתחילה בערעור של אבן אחת. ורק זו היתה ההשוואה ההיסטורית שהוא עשה.
האיש הרע היה סאדאת
מלחמת יום כיפור קשורה בתודעתנו למחדל המודיעיני שלנו, ליוהרה שלנו, להזנחה שלנו, לשגיאות שלנו. כל כך אנחנו עסוקים בשלנו, עד שאנחנו שוכחים מי באמת היה האיש הרע של הסיפור. אנואר סאדאת, ללא כל התגרות ישראלית, הפר מן היסוד הפרה ניבזית ומלוכלכלת, את ההסכם שהוא עצמו חתם איתנו בשנת 70', אחרי שנטע בנו את ההרגשה שאפשר לבטוח בו כמקיים הסכמים. הוא לא היה יכול לעשות תרמית ענקית כזאת - מזכיר לנו אריאל שרון - אילו הקפדנו איתו מן ההתחלה על ההפרות הקטנות. הרי לא נכון שנרדמנו בשמירה. ראינו את הטילים זזים שלוש שנים לפני המלחמה, אבל אמרנו שזאת הפרה ללא כוונות זדון, צעד הגנתי בלבד. ראינו היטב את הכוחות המצריים נערכים ומתקבצים שוב ושוב במקום שעל-פי ההסכם אסור היה להם להמצא בו, אלא שהערכנו שהכוונה לא תוקפנית, רק תמרונים ותרגילים צבאיים.
על זה שאל השבוע ראש הממשלה, מה זה משנה מה הכוונה? אם - במקום להתפלפל על כוונות ומחשבות, היינו בוחנים רק את המעשים ועומדים על כך שלא יהיו שום הפרות - אי אפשר היה להפתיע אותנו ביום כיפור 73' ולא בראש השנה 2000. זו, ורק זו, היתה ההשוואה שעשה שרון בטקס הזכרון לחללי מלחמת יום כיפור. גם ערפאת, כמו סאדאת, לא היה יכול לדרדר את המצב למשבר כולל, אילו היינו מקפידים איתו מהיום הראשון כמו נודניקים על כל דבר. על המספר הבלתי חוקי של החיילים שלו, על כמות כלי הנשק, על נאומי הג'יהאד שלו, על הברחת המבוקשים והנשק במסוק שלו, על ההסתה בתקשורת, על הדלת המסתובבת, על הפעילות הבלתי חוקית של כוחותיו בירושלים.
גם מול סאדאת וגם מול ערפאת היו צעדים שיכולנו לנקוט ומנופים שיכולנו להפעיל כדי למנוע את הפרות ההסכם, אבל לא רצינו להיות קטנוניים ולהעכיר את האווירה. בדיעבד מתברר - אומר אריאל שרון על קברות הנופלים - שעדיף להעכיר את האווירה מאשר למות. וזה לקח חשוב דווקא למי שמאמין בסיכויים להשיג אי פעם הסכם מדיני. אם נשמור על האווירה ולא על ההסכם, כל הסכם יתמוטט לתוך תוהו ובוהו ושפיכות דמים.
ושוב מצרים
ואני הקטן מוחא כפיים לראש הממשלה ומסכים איתו בכל לב. ורק שאלה יש לי: עד שאתה עושה את ההשוואה הנכונה בין המצרים של אז לבין הפלשתינים של היום, מה קורה להשוואה בין המצרים של אז לבין המצרים של היום.
מדוע אין שגריר מצרי בתל אביב? למה ספרות הסתה אנטישמית ארסית ביותר נמכרת ברחובות קהיר כמו לחמניות טריות? מדוע מצרים מובילה החלטות אנטי ישראליות בכל פורום בינלאומי? מדוע סולקו ממצרים כל העסקים הישראליים וכל היזמים הישראלים? נגד איזה אוייב מצרים מפתחת צבא בסדר גודל מפחיד ורוכשת את הטנקים האמריקניים הטובים ביותר בעולם? איך קורה שפצצות ומחבלים מוברחים כל הזמן מהצד המצרי של רפיח והשלטונות המצריים לא רואים ולא שומעים? למה עזאם עזאם נרקב בכלא המצרי ואנחנו שותקים? (והנה גם השאלה שאסור לשאול: האם היינו שותקים כך אילו היה מדובר ביהודי?) למה אנחנו לא דורשים את השלום שמצרים התחייבה עליו? למה אנחנו לא מחזירים הביתה את השגריר שלנו לפחות עד שהם ישלחו שוב את שלהם?
כדי שלא להעכיר את האווירה?