שלא יהיה כל ספק. אני מאחל לעמרי, בכל לבי, חיים ארוכים. בדיוק כפי שאני מאחל לכל יהודי אחר. וכל זאת נאמר לא כדי להגיע לפריימריס בליכוד.. אלא משום שנדמה, לפעמים, שהמנהיגים היקרים שלנו, או לפחות חלקם, עוסקים בסטטיסטיקה ולא בנפשות, בהתיחסותם למלחמת החורמה הנדרשת בטרור.
אכן, מפקד צבאי מחשב את האבדות הצפויות בכל תכנון של קרב. וזאת כחלק בלתי נפרד מן התכנון עצמו. בחישוב הנצחון לוקחים בחשבון 10% או 30% של נפגעים. וזה חלק מהחשיבה לגבי כדאיות הקרב. במלחמה, זה בודאי לגיטימי. אם פריצת הצומת במחיר כבד תביא לנצחון מהיר שיקצר את המערכה כולה, זה דבר שראוי להרהר עליו. וכנגד, אם ההשתלטות על איזושהי עמדה, רק בגלל הרצון להוכיח שזה אפשרי, תתבע אפילו הרוג אחד, הדבר אינו כדאי.
המחיר, ביחס למטרות
בדידי הווא עובדה, כשבימים של אש לאחר מלחמת ים הכיפורים, הגענו לתפוס את הקו במזרעת בית ג'אן. היתה שם עמדה שלנו, בשטח נחות ומרוחק, שהכוח שקדם לנו, ספג בה אבדות. העמדה נתפסה מדי יום ונזנחה בלילה. המג"ד שלנו- מותיקי ה- 101 הפציר בפיקוד לבטל אותה. זה איננו שטח שצריך להגן עליו, אמר. אין שם ישוב או משהו חיוני, התעקש. זו הפגנת כוח בלתי חיונית. ואכן, לפנות בקר, בעודנו בהיערכות לתנועה לשם, הגיע הביטול המיוחל. התצפיות זיהו, מאוחר יותר, מארב סורי שהתמקם על הדרך והמתין לנו.
במערכה נגד הטרוריסטים החישוב שונה. כלל הברזל דורש שיש למנוע פגיעה בכל אזרח, בכל פיגוע בפני עצמו. וההתיחסות אל הפיגוע הצפוי צריכה להיות כאילו עומד להפגע מישהו שיקר לנו ברמה האישית. ראש הממשלה צריך לשאול את עצמו שאלה פשוטה. מה הייתי עושה כדי לסכל את הפיגוע הצפוי, לו הייתי יודע שעמרי שלי עלול להפגע. למעשה, זו שאלה שיש לשאול לפני כל קרב או סיכון חיי אחרים. לדעת שייתכן שמדובר בבן שלי. ונראה, שבמאבק הנוכחי נגד הטרוריסטים אנו מתנהגים בדיוק לפי כל הכללים הלא נכונים. כך, למשל, הם אינם יכולים להפסיד. הם הורגים בנו, שוב ושוב, ואנו מגיבים במאוחר. אך כשאנו כבר מתעוררים כדרוש ומכניעים אותם, הם מרימים ידיים, צועקים: פוס, שברו את הכלים ולא משחקים. ואנחנו, במקום להכניע את האויב ולחסלו אחת ולתמיד, מחייכים במבוכה, אפילו מתנצלים, ו..מחכים שהם יתחילו שוב, כשירצו ויהיו מוכנים טוב יותר. משמע, כדאי להם לנסות מדי פעם להכות בנו. הנזק והסיכון שלהם מזעריים. ואנו, אכן, מאפשרים להם לעשות כך. הסיכונים הם כולם שלנו.
הציור הנכון
ואולי, אחת הסיבות לאנומליה הזאת היא שהפוליטיקאים יושבים בחדר ממוזג ומשחקים משחקי מלחמה ופוליטיקה. החישובים הנעשים הם מספריים. העיסוק הוא ב"מה יגיד בוש ומה יעשה האיחוד האירופי", בניתוח קר ומרוחק. ולכן, אני מבקש להוסיף למשוואה הזאת רק נתון אחד, רגשי ואישי. הקרבן הבא, אם לא נמנע את הפיגוע., יהיה כבוד ראש הממשלה- ח"ו הבן שלך. שר החוץ, זו הנכדה שלך על הכוונת של הצלף. ונא שים לב, שר הבטחון, שהמשפחה הבאה שעשויה להפגע , היא של ילדיך שלך. אסור לחשוב על פיגועים סתם. צריך לראות אותם מבעד למשקפיים אישיות לחלוטין. זה קנה המידה הנכון לבחון כל אלטרנטיבה שעל הפרק.
לפני זמן מה נפגשנו עם קצין בכיר, כועדת בטחון של הישוב שאני גר בו. בקשנו בקשה מסוימת שתמנע סיכון, על פי ראות עינינו. הקצין ניתח את העניין, סקר את האפשרויות וטען שידיו כבולות מלעשות משהו דרסטי יותר. ואז ביקשתי ממנו לבחון את הדברים מזווית אחרת. הפיגוע, אמרתי לו, התרחש הבקר. כלומר, נניח שהוא כבר קרה. האם אז לא היית נוקט את הצעד המתבקש? וכשהוא הנהן, הוספתי ואמרתי לו: אם כך, למה לא לעשות את מה שדרוש כבר עתה? למה לחכות שהפיגוע יקרה ולא למנוע אותו טרם שיבוא לעולם? ונדמה שזו צריכה להיות דרישתנו לממשלה. אנא, פעלו כאילו הפיגוע כבר התרחש. אם הסרת הסגרים כבר הוכחה כפתח לפיגועים, איזו סיבה נורמלית יש לחזור ולפתוח את המחסומים? אם ישיבת צה"ל בעמדות שולטות בערים המוחזקות בידי הערבים, מנעה יריות, איזה טפש מסוגל להחזיר את הצלפים הרוצחים לשם? למה למנוע מערבים לעבוד בישראל דקה אחרי הפיגוע ולא דקה לפניו?- זו הצלת כמה נפשות מישראל!
במוצאי יום כיפור פתחתי את הרדיו לשמיעת החדשות. כמו כל יהודי טוב שלא יכול בלי האינפוזיה הכל שעתית. והקריין הודיע ש"לא נרשמו כל אירועים חריגים". רווח לי ואז הוא המשיך: שלשה מטענים התגלו בגוש קטיף, פלשטינאי נהרג כשזרק רימון על חיילי צה"ל. משמע, זה לא חריג. זה טבעי, חלק אינטגרלי של חיינו. ואם המטענים היו מתפוצצים או שהרימון היה פוגע- זה מה שהיה הופך את האירוע לחריג? או שעצם האירוע אינו חורג גם אם התוצאה היתה אחרת. ומה יהיה החריג? שהערבים יבואו ויחזירו נו את ארץ ישראל? שרון ארד יצוץ פתאום? או שבסף הגרוי שלנו צריך איזשהו מגה- פיגוע, או פיגוע אטומי?
את הראש הזה צריך לשנות. אנו רוצים 0 פיגועים כמטרה מסומנת. כל חריגה מהכלל הזה היא שתהיה ארוע חריג. הממשלה צריכה לשאוף למציאות של איש תחת גפנו ותאנתו בשלווה. ומי שמפריע, צריך להעלם מהשטח. בין אם לכלא, בין למדינה אחרת ובין לבית הקברות. ואז, אולי, נשמע במוצאי יום כיפור על אירועים חריגים באמת. אולי החריג יהיה הכפלת מספר הלידות או מצב של 100 אחוז משתתפים ביום הקדוש ביותר בלוח השנה העברי.
אכן, מפקד צבאי מחשב את האבדות הצפויות בכל תכנון של קרב. וזאת כחלק בלתי נפרד מן התכנון עצמו. בחישוב הנצחון לוקחים בחשבון 10% או 30% של נפגעים. וזה חלק מהחשיבה לגבי כדאיות הקרב. במלחמה, זה בודאי לגיטימי. אם פריצת הצומת במחיר כבד תביא לנצחון מהיר שיקצר את המערכה כולה, זה דבר שראוי להרהר עליו. וכנגד, אם ההשתלטות על איזושהי עמדה, רק בגלל הרצון להוכיח שזה אפשרי, תתבע אפילו הרוג אחד, הדבר אינו כדאי.
המחיר, ביחס למטרות
בדידי הווא עובדה, כשבימים של אש לאחר מלחמת ים הכיפורים, הגענו לתפוס את הקו במזרעת בית ג'אן. היתה שם עמדה שלנו, בשטח נחות ומרוחק, שהכוח שקדם לנו, ספג בה אבדות. העמדה נתפסה מדי יום ונזנחה בלילה. המג"ד שלנו- מותיקי ה- 101 הפציר בפיקוד לבטל אותה. זה איננו שטח שצריך להגן עליו, אמר. אין שם ישוב או משהו חיוני, התעקש. זו הפגנת כוח בלתי חיונית. ואכן, לפנות בקר, בעודנו בהיערכות לתנועה לשם, הגיע הביטול המיוחל. התצפיות זיהו, מאוחר יותר, מארב סורי שהתמקם על הדרך והמתין לנו.
במערכה נגד הטרוריסטים החישוב שונה. כלל הברזל דורש שיש למנוע פגיעה בכל אזרח, בכל פיגוע בפני עצמו. וההתיחסות אל הפיגוע הצפוי צריכה להיות כאילו עומד להפגע מישהו שיקר לנו ברמה האישית. ראש הממשלה צריך לשאול את עצמו שאלה פשוטה. מה הייתי עושה כדי לסכל את הפיגוע הצפוי, לו הייתי יודע שעמרי שלי עלול להפגע. למעשה, זו שאלה שיש לשאול לפני כל קרב או סיכון חיי אחרים. לדעת שייתכן שמדובר בבן שלי. ונראה, שבמאבק הנוכחי נגד הטרוריסטים אנו מתנהגים בדיוק לפי כל הכללים הלא נכונים. כך, למשל, הם אינם יכולים להפסיד. הם הורגים בנו, שוב ושוב, ואנו מגיבים במאוחר. אך כשאנו כבר מתעוררים כדרוש ומכניעים אותם, הם מרימים ידיים, צועקים: פוס, שברו את הכלים ולא משחקים. ואנחנו, במקום להכניע את האויב ולחסלו אחת ולתמיד, מחייכים במבוכה, אפילו מתנצלים, ו..מחכים שהם יתחילו שוב, כשירצו ויהיו מוכנים טוב יותר. משמע, כדאי להם לנסות מדי פעם להכות בנו. הנזק והסיכון שלהם מזעריים. ואנו, אכן, מאפשרים להם לעשות כך. הסיכונים הם כולם שלנו.
הציור הנכון
ואולי, אחת הסיבות לאנומליה הזאת היא שהפוליטיקאים יושבים בחדר ממוזג ומשחקים משחקי מלחמה ופוליטיקה. החישובים הנעשים הם מספריים. העיסוק הוא ב"מה יגיד בוש ומה יעשה האיחוד האירופי", בניתוח קר ומרוחק. ולכן, אני מבקש להוסיף למשוואה הזאת רק נתון אחד, רגשי ואישי. הקרבן הבא, אם לא נמנע את הפיגוע., יהיה כבוד ראש הממשלה- ח"ו הבן שלך. שר החוץ, זו הנכדה שלך על הכוונת של הצלף. ונא שים לב, שר הבטחון, שהמשפחה הבאה שעשויה להפגע , היא של ילדיך שלך. אסור לחשוב על פיגועים סתם. צריך לראות אותם מבעד למשקפיים אישיות לחלוטין. זה קנה המידה הנכון לבחון כל אלטרנטיבה שעל הפרק.
לפני זמן מה נפגשנו עם קצין בכיר, כועדת בטחון של הישוב שאני גר בו. בקשנו בקשה מסוימת שתמנע סיכון, על פי ראות עינינו. הקצין ניתח את העניין, סקר את האפשרויות וטען שידיו כבולות מלעשות משהו דרסטי יותר. ואז ביקשתי ממנו לבחון את הדברים מזווית אחרת. הפיגוע, אמרתי לו, התרחש הבקר. כלומר, נניח שהוא כבר קרה. האם אז לא היית נוקט את הצעד המתבקש? וכשהוא הנהן, הוספתי ואמרתי לו: אם כך, למה לא לעשות את מה שדרוש כבר עתה? למה לחכות שהפיגוע יקרה ולא למנוע אותו טרם שיבוא לעולם? ונדמה שזו צריכה להיות דרישתנו לממשלה. אנא, פעלו כאילו הפיגוע כבר התרחש. אם הסרת הסגרים כבר הוכחה כפתח לפיגועים, איזו סיבה נורמלית יש לחזור ולפתוח את המחסומים? אם ישיבת צה"ל בעמדות שולטות בערים המוחזקות בידי הערבים, מנעה יריות, איזה טפש מסוגל להחזיר את הצלפים הרוצחים לשם? למה למנוע מערבים לעבוד בישראל דקה אחרי הפיגוע ולא דקה לפניו?- זו הצלת כמה נפשות מישראל!
במוצאי יום כיפור פתחתי את הרדיו לשמיעת החדשות. כמו כל יהודי טוב שלא יכול בלי האינפוזיה הכל שעתית. והקריין הודיע ש"לא נרשמו כל אירועים חריגים". רווח לי ואז הוא המשיך: שלשה מטענים התגלו בגוש קטיף, פלשטינאי נהרג כשזרק רימון על חיילי צה"ל. משמע, זה לא חריג. זה טבעי, חלק אינטגרלי של חיינו. ואם המטענים היו מתפוצצים או שהרימון היה פוגע- זה מה שהיה הופך את האירוע לחריג? או שעצם האירוע אינו חורג גם אם התוצאה היתה אחרת. ומה יהיה החריג? שהערבים יבואו ויחזירו נו את ארץ ישראל? שרון ארד יצוץ פתאום? או שבסף הגרוי שלנו צריך איזשהו מגה- פיגוע, או פיגוע אטומי?
את הראש הזה צריך לשנות. אנו רוצים 0 פיגועים כמטרה מסומנת. כל חריגה מהכלל הזה היא שתהיה ארוע חריג. הממשלה צריכה לשאוף למציאות של איש תחת גפנו ותאנתו בשלווה. ומי שמפריע, צריך להעלם מהשטח. בין אם לכלא, בין למדינה אחרת ובין לבית הקברות. ואז, אולי, נשמע במוצאי יום כיפור על אירועים חריגים באמת. אולי החריג יהיה הכפלת מספר הלידות או מצב של 100 אחוז משתתפים ביום הקדוש ביותר בלוח השנה העברי.