בימים אלו, הולכת הנפש הציבורית והאישית מחיל אל חיל. מהלידה המחודשת בתחילת השנה (ירושלמי, ראש השנה ד'), דרך הטהרה במקוה הא-לוהי "מקוה ישראל ה' " (ירמיהו י"ז, י"ג), ועד לכניסה אל שמחת האסיף בסוכות.
חושב האדם המודרני כי יודע הוא את עצמו, את כשרונותיו, את מאמציו והישיגיו, והולך הוא ומבקש את פשרם, את משמעותיהם, אך דווקא בעת המפגש עם הסוכה, ניתן לחוות את התחושה המיוחדת של הביטחון הגדול ולזכור "כי ה' הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח', טו).
והחיים במבט זה של ענוה אמיתית (ר"י אברבנאל, דברים שם) מקבלים את טהרתם ואת עוצמתם, דווקא בעת אשר ה"אני" המבוצר במעטה של הישגיות, מפנה את מקומו לחוזק הפנימי שנותנים הסכך והדפנות הממלאים את הנפש בתחושה של שמחה בחלקנו (פרקי אבות ד', א'), אחרי הבירור הנוקב של "מה אנו ומה חיינו", כל עוד מנותקים הם ממקורם הא-לוהי (סוטה ד', ע"ב).
במצב של התחדשות מקודשת כזאת, מה טבעי הוא החיבור שנוצר בין כוחות הנפש שנאספו ונטהרו (חתם סופר בהעלותך, שפת אמת סוכות) ושבו לעצמיותם המקורית, לבין תורת א-לוהים חיים אשר היא סדר העולם, והכוונתם של החיים כולם (מהר"ל, נתיב התורה א').
חיבור זה מתחדש בשמיני עצרת, כאשר "קשה עלי פרידתכם", הן במובן של היחסים העמוקים בין כנסת ישראל לאביה שבשמים, והן במובן של הקושי והכאב על פיצול ופרוד בין אדם לחברו - בתוככם.
ובאותו יום שמיני שמעל לסדרי הטבע הרגילים, מתברר הקשר הטבעי בין התורה לבין נפש יהודי שהומיה בפנימיותה לשמחת התחדשות הקשר והתקדשותו, במיוחד במועדי סיום ופתיחה של קריאת התורה במעגלי השנה.
את המעגלים האלו, את עומק משמעותם בנפש והתגלותם בחיים, מפתחים בני ובנות דורנו בגוונים שונים של מסירות ואחריות, תרומה ונתינה הן בעיר והן בכפר, הן בהתיישבות והן בספר, הן בתורה והן בחסד, הן בצה"ל והן בחקלאות, ובין כל אלו וכחלק מהותי מהם הולכת ומתפתחת תופעה ברחבי העם, המדינה והארץ, של רבוי באיכות ובכמות של גרעינים תורניים.
חבורות אלה, המקדישות עצמן ללמוד תורה, בונות אמנם, בלבן חומה של בית מדרש, אבל חומת מגן היא, פתוחה לכל צמא ונענית לכל נצרך, הן ברוח והן בחומר, באהבת חסד אמיתית (סוכה מ"ח ע"ב).
בסיכומה של שנה ובתחילתה ניתן לראות באופן ממשי כיצד הצימאון לדבר ה' (עמוס ח', ט'), להתחברות אמיתית עם תורת חיים, מביא מצד אחד ליותר בקשות בערים ובישובים להקמת גרעינים וליותר קשר אליהם, ומצד שני ליותר ויותר הענות של יחידים, משפחות וקבוצות להצטרף למהלך זה של נטיעת הגרעינים, חיזוקם, התחדשותם ופריצתם קדימה.
"תורת הגרעין" רוצה בכל לבבה ונפשה "לשמוע בישן ומתוך כך לשמוע בחדש" (ברכות מ') ומהוה יצירה מקורית של דורנו, שיש בה ליבון נוקב של הקשר בין התורה לחיים, האמונה לנפש, במלוא מובנו של החסד (בעקבי הצאן, מאמר הדור, עמודים ק"ח-קי"ב).
ככל מהלך גדול, הקליפות מסתירות את הגרעין, אבל מעט מן האור דוחה הרבה מן הקליפה, והמענה האמיתי לאתגרי דורנו, איננו בקבילה על הרשעה, אלא בהוספת צדק, איננו במרירות על הכפירה, אלא בהוספת אמונה.
אשר על כן, בימים גדולים אלו שהעולם עוצר נשמתו בגלל מהלכים מדיניים שיש להם השלכה בין-לאומית, נחזור יותר אל האמת הפנימית שלנו כישראל המתגעגעים באמת אל העליה לרגל, להיות יחד חברים המלאים בתחושה של שליחות ואחריות, ומודים על האמת למי שנטע בנו גרעין טהור, כדי שנוציאו אל הפועל באותה טהרה.
===================================
חושב האדם המודרני כי יודע הוא את עצמו, את כשרונותיו, את מאמציו והישיגיו, והולך הוא ומבקש את פשרם, את משמעותיהם, אך דווקא בעת המפגש עם הסוכה, ניתן לחוות את התחושה המיוחדת של הביטחון הגדול ולזכור "כי ה' הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח', טו).
והחיים במבט זה של ענוה אמיתית (ר"י אברבנאל, דברים שם) מקבלים את טהרתם ואת עוצמתם, דווקא בעת אשר ה"אני" המבוצר במעטה של הישגיות, מפנה את מקומו לחוזק הפנימי שנותנים הסכך והדפנות הממלאים את הנפש בתחושה של שמחה בחלקנו (פרקי אבות ד', א'), אחרי הבירור הנוקב של "מה אנו ומה חיינו", כל עוד מנותקים הם ממקורם הא-לוהי (סוטה ד', ע"ב).
במצב של התחדשות מקודשת כזאת, מה טבעי הוא החיבור שנוצר בין כוחות הנפש שנאספו ונטהרו (חתם סופר בהעלותך, שפת אמת סוכות) ושבו לעצמיותם המקורית, לבין תורת א-לוהים חיים אשר היא סדר העולם, והכוונתם של החיים כולם (מהר"ל, נתיב התורה א').
חיבור זה מתחדש בשמיני עצרת, כאשר "קשה עלי פרידתכם", הן במובן של היחסים העמוקים בין כנסת ישראל לאביה שבשמים, והן במובן של הקושי והכאב על פיצול ופרוד בין אדם לחברו - בתוככם.
ובאותו יום שמיני שמעל לסדרי הטבע הרגילים, מתברר הקשר הטבעי בין התורה לבין נפש יהודי שהומיה בפנימיותה לשמחת התחדשות הקשר והתקדשותו, במיוחד במועדי סיום ופתיחה של קריאת התורה במעגלי השנה.
את המעגלים האלו, את עומק משמעותם בנפש והתגלותם בחיים, מפתחים בני ובנות דורנו בגוונים שונים של מסירות ואחריות, תרומה ונתינה הן בעיר והן בכפר, הן בהתיישבות והן בספר, הן בתורה והן בחסד, הן בצה"ל והן בחקלאות, ובין כל אלו וכחלק מהותי מהם הולכת ומתפתחת תופעה ברחבי העם, המדינה והארץ, של רבוי באיכות ובכמות של גרעינים תורניים.
חבורות אלה, המקדישות עצמן ללמוד תורה, בונות אמנם, בלבן חומה של בית מדרש, אבל חומת מגן היא, פתוחה לכל צמא ונענית לכל נצרך, הן ברוח והן בחומר, באהבת חסד אמיתית (סוכה מ"ח ע"ב).
בסיכומה של שנה ובתחילתה ניתן לראות באופן ממשי כיצד הצימאון לדבר ה' (עמוס ח', ט'), להתחברות אמיתית עם תורת חיים, מביא מצד אחד ליותר בקשות בערים ובישובים להקמת גרעינים וליותר קשר אליהם, ומצד שני ליותר ויותר הענות של יחידים, משפחות וקבוצות להצטרף למהלך זה של נטיעת הגרעינים, חיזוקם, התחדשותם ופריצתם קדימה.
"תורת הגרעין" רוצה בכל לבבה ונפשה "לשמוע בישן ומתוך כך לשמוע בחדש" (ברכות מ') ומהוה יצירה מקורית של דורנו, שיש בה ליבון נוקב של הקשר בין התורה לחיים, האמונה לנפש, במלוא מובנו של החסד (בעקבי הצאן, מאמר הדור, עמודים ק"ח-קי"ב).
ככל מהלך גדול, הקליפות מסתירות את הגרעין, אבל מעט מן האור דוחה הרבה מן הקליפה, והמענה האמיתי לאתגרי דורנו, איננו בקבילה על הרשעה, אלא בהוספת צדק, איננו במרירות על הכפירה, אלא בהוספת אמונה.
אשר על כן, בימים גדולים אלו שהעולם עוצר נשמתו בגלל מהלכים מדיניים שיש להם השלכה בין-לאומית, נחזור יותר אל האמת הפנימית שלנו כישראל המתגעגעים באמת אל העליה לרגל, להיות יחד חברים המלאים בתחושה של שליחות ואחריות, ומודים על האמת למי שנטע בנו גרעין טהור, כדי שנוציאו אל הפועל באותה טהרה.
===================================