בברכתו של משה לשבט לוי לפני מותו הוא מציין בין מעלותיו של השבט את הוראת המשפט ולימוד התורה לישראל. שבט לוי הופקד לטפל ולקדם את עולמו הרוחני של עם ישראל כמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה: "שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישירים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'
אלה הם חיל ה', שנאמר: 'ברך ה' חילו'". בתפקידו זה החל השבט עוד בימי יעקב אבינו, כמו שמתאר הרמב"ם (פ"א מהל' ע"ז ה"ג): "ויעקב אבינו לימד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך ה' ולשמור מצות אברהם. וציוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלימוד". פעילותו של שבט לוי נעה בין לימוד התורה ועשיית המשפט.
דוגמא חיה של עריכת המשפט על ידי אחד מבני השבט אנו מוצאים אצל משה רבנו שהיה משבט לוי. מעשיית המשפט של משה רבנו לומדים שני דברים: נטילת אחריות אישית לדאוג שהמשפט יתקיים בישראל, ומוסר עבודה בעריכת המשפט. כנגד שני אלו מתלונן יתרו: על האחריות הוא אומר: "מדוע אתה יושב לבדך", ועל מוסר העבודה: מדוע "כל העם ניצב עליך מן הבוקר עד הערב". על כך ענה לו משה, שהשפיטה בין איש לרעהו אינה רק סיום סכסוך, אלא היא הודעת חוקי האלקים ותורותיו, ולכן היא מלאכת קודש, לפיכך צריך הדיין להתייחס אליה ולראות בה שליחות ולא סידור עבודה. אותה התמסרות והתבטלות שמצאנו אצל משה אנו רואים בהמשך גם אצל בני שבטו, כמו שמתאר משה רבנו בברכתו: "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע".
את תפקידו של שבט לוי מתאר אף הנביא מלאכי (פרק ב): "בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנה לו מורא וייראני ומפני שמי ניחת הוא, תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא". במהלך ההיסטורי של שבט לוי היו הצלחות אך גם כשלונות ככתוב: "ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". ועל הכשלונות של השבט ממשיך הנביא ואומר: "ואתם סרתם מן הדרך, הכשלתם רבים בתורה, שיחתם ברית הלוי אמר ה' צבאות. וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים לכל העם כפי אשר אינכם שומרים את דרכי ונושאים פנים בתורה".
דוגמא לכשלון כזה אנו מוצאים אצל בני שמואל הנביא שהיו משבט לוי, שהם נכשלו במוסר העבודה שלהם, הם היו אב טיפוס של הדיין שבשעה שהוא צריך להיות בבית הדין ולעסוק במלאכתו, הוא עוסק באותה שעה בצרכי עצמו, כמו שמובא במדרש (ב"ר פר' פה): "כששיירת סוחרים היתה עוברת בבאר שבע, היו (בני שמואל) מניחין צרכי ציבור ועוסקין בצרכי עצמן". ראה עד כמה הקפיד הכתוב על מוסר העבודה של הדיינים עד שלפי המדרש (ב"ר פר' פ"ה) נחשב הדבר כלקיחת שוחד, כמו שמובא במדרש: "מעלה הכתוב כאילו לקחו שוחד". כמו שכתוב: "ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחר הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט".
התפקיד הרוחני בעם ישראל פתוח ואינו שייך רק לשבט לוי, אלא כל אחד יכול להתנדב להיות מרביץ תורה או דיין בישראל, כמו שכתב הרמב"ם (סוף הל' שמיטה): "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדב ה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' ולשרתו ולעבדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קודש קדשים".
אבל המקבל על עצמו תפקיד רוחני חייב להיות מודע שבידו להצליח אך במחדליו הוא עלול להיכשל, אם מפני שלא הכשיר את עצמו כראוי בידיעת הדין או מפני שהתנהלותו בעריכת הדין היא שלא כראוי, והמחדל הזה עלול לגרום שההשגחה העליונה אינה מאפשרת למשפט התורה להתקיים בישראל, כמו שמובא במסכת סנהדרין (ירושלמי פ"ז ה"ב): "בימי רבי שמעון בר יוחאי ניטלו דיני ממונות מישראל, אמר רשב"י: "בריך רחמנא דלי נא חכים מידון" (ברוך ה', שאין אנו חכמים כלל), ולפי הראי"ה (אג' כ) רשב"י לא רק בירך אלא "שמח על נטילת הדינים לשעתם, משום דלית אנן חכים מידן". עד היכן מגיעה האחריות של התנהגות הדיינים ועל ראיית התפקיד כשליחות ולא כמקור פרנסה, כתב רבה הראשי של ארץ ישראל הגרי"א הרצוג (חלק יו"ד סימן עו): "הרבנות בישראל אינה קיימת לשם מקור של פרנסה או כבוד או שניהם יחד לרועי ישראל, אלא למען עדר ה', לקיים את התורה הקדושה בישראל ואת דת קדשנו, וזוהי התכלית, לא להפך, והגורם העיקרי הוא התועלת הדתית הרוחנית המוסרית לציבור".
==================================
אלה הם חיל ה', שנאמר: 'ברך ה' חילו'". בתפקידו זה החל השבט עוד בימי יעקב אבינו, כמו שמתאר הרמב"ם (פ"א מהל' ע"ז ה"ג): "ויעקב אבינו לימד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך ה' ולשמור מצות אברהם. וציוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלימוד". פעילותו של שבט לוי נעה בין לימוד התורה ועשיית המשפט.
דוגמא חיה של עריכת המשפט על ידי אחד מבני השבט אנו מוצאים אצל משה רבנו שהיה משבט לוי. מעשיית המשפט של משה רבנו לומדים שני דברים: נטילת אחריות אישית לדאוג שהמשפט יתקיים בישראל, ומוסר עבודה בעריכת המשפט. כנגד שני אלו מתלונן יתרו: על האחריות הוא אומר: "מדוע אתה יושב לבדך", ועל מוסר העבודה: מדוע "כל העם ניצב עליך מן הבוקר עד הערב". על כך ענה לו משה, שהשפיטה בין איש לרעהו אינה רק סיום סכסוך, אלא היא הודעת חוקי האלקים ותורותיו, ולכן היא מלאכת קודש, לפיכך צריך הדיין להתייחס אליה ולראות בה שליחות ולא סידור עבודה. אותה התמסרות והתבטלות שמצאנו אצל משה אנו רואים בהמשך גם אצל בני שבטו, כמו שמתאר משה רבנו בברכתו: "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע".
את תפקידו של שבט לוי מתאר אף הנביא מלאכי (פרק ב): "בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנה לו מורא וייראני ומפני שמי ניחת הוא, תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא". במהלך ההיסטורי של שבט לוי היו הצלחות אך גם כשלונות ככתוב: "ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". ועל הכשלונות של השבט ממשיך הנביא ואומר: "ואתם סרתם מן הדרך, הכשלתם רבים בתורה, שיחתם ברית הלוי אמר ה' צבאות. וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים לכל העם כפי אשר אינכם שומרים את דרכי ונושאים פנים בתורה".
דוגמא לכשלון כזה אנו מוצאים אצל בני שמואל הנביא שהיו משבט לוי, שהם נכשלו במוסר העבודה שלהם, הם היו אב טיפוס של הדיין שבשעה שהוא צריך להיות בבית הדין ולעסוק במלאכתו, הוא עוסק באותה שעה בצרכי עצמו, כמו שמובא במדרש (ב"ר פר' פה): "כששיירת סוחרים היתה עוברת בבאר שבע, היו (בני שמואל) מניחין צרכי ציבור ועוסקין בצרכי עצמן". ראה עד כמה הקפיד הכתוב על מוסר העבודה של הדיינים עד שלפי המדרש (ב"ר פר' פ"ה) נחשב הדבר כלקיחת שוחד, כמו שמובא במדרש: "מעלה הכתוב כאילו לקחו שוחד". כמו שכתוב: "ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחר הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט".
התפקיד הרוחני בעם ישראל פתוח ואינו שייך רק לשבט לוי, אלא כל אחד יכול להתנדב להיות מרביץ תורה או דיין בישראל, כמו שכתב הרמב"ם (סוף הל' שמיטה): "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדב ה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' ולשרתו ולעבדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קודש קדשים".
אבל המקבל על עצמו תפקיד רוחני חייב להיות מודע שבידו להצליח אך במחדליו הוא עלול להיכשל, אם מפני שלא הכשיר את עצמו כראוי בידיעת הדין או מפני שהתנהלותו בעריכת הדין היא שלא כראוי, והמחדל הזה עלול לגרום שההשגחה העליונה אינה מאפשרת למשפט התורה להתקיים בישראל, כמו שמובא במסכת סנהדרין (ירושלמי פ"ז ה"ב): "בימי רבי שמעון בר יוחאי ניטלו דיני ממונות מישראל, אמר רשב"י: "בריך רחמנא דלי נא חכים מידון" (ברוך ה', שאין אנו חכמים כלל), ולפי הראי"ה (אג' כ) רשב"י לא רק בירך אלא "שמח על נטילת הדינים לשעתם, משום דלית אנן חכים מידן". עד היכן מגיעה האחריות של התנהגות הדיינים ועל ראיית התפקיד כשליחות ולא כמקור פרנסה, כתב רבה הראשי של ארץ ישראל הגרי"א הרצוג (חלק יו"ד סימן עו): "הרבנות בישראל אינה קיימת לשם מקור של פרנסה או כבוד או שניהם יחד לרועי ישראל, אלא למען עדר ה', לקיים את התורה הקדושה בישראל ואת דת קדשנו, וזוהי התכלית, לא להפך, והגורם העיקרי הוא התועלת הדתית הרוחנית המוסרית לציבור".
==================================