ביום הסתלקותו מן העולם, נפרד משה איש הא-לוהים מעם ישראל, בברכת פרידה נרגשת, החותמת ולא בכדי את התורה כולה. בפתח הברכה ובסיומה מתברך עם ישראל, אך לב הפרשה מוקדש לברכתו של כל שבט בפני עצמו, ללמדנו כי דווקא מתוך הארת סגולותיו המיוחדות של כל שבט ושבט נפרש הפסיפס הרב-גוני המשרטט את פניה המאירות של האומה כולה: "יחד שבטי ישראל" (ל"ג, ה).
פסיפס זה אינו רק אנושי אלא גם גיאוגרפי: כל שבט משובץ בברכת משה בנחלה המיועדת לו ובכך נוצר מעין "פאזל" כפול, החושף מאחורי פניו של העם את פניה של הארץ, ומאפשר למשה להתרפק על חבלי ארץ ישראל אליהם לא יזכה להגיע באמצעות חיבוק חם ואוהב לשבטי י-ה.
מתוך מסכת הקשרים המופלאה שבין השבטים לנחלתם, נתמקד הפעם בנחלתו "הפרובלמטית" של שבט דן "המאסף לכל המחנות" (במדבר י', כה). ברכת משה לשבט דן, קצרה עד מאד אך קולה מהדהד צלול ועז: "ולדן אמר: דן גור אריה יזנק מן הבשן"(דברים ל"ו, כד).
דימויו של דן לגור אריה המזנק על טרפו, מגמתו, ודאי, לבטא הערכה לגבורתו של שבט זה, ולהדגיש כי המאסף לשבטים אינו נופל בעצמתו מההולך בראשם - "גור אריה יהודה" (בראשית מ"ט, ט), ולפיכך יכולים שבטי ישראל ההולכים בתווך לשים מבטחם ב"גורי אריות" אלה.
עוד אפשר שיש כאן רמז לגבורתו של שמשון בן שבט דן העתיד לשסע כפיר אריות "כשסע גדי" (שופטים י"ד, ו) וללחום ללא חת כנגד הפלישתים. אך עם זאת אין ספק כי עיקר מגמת הברכה לחשוף לפנינו את מקומה של נחלת שבט דן בירכתי צפון סמוך לבשן, וכך אכן פירש רש"י בעקבות הספרי: " 'יזנק מן הבשן' שהיה הירדן יוצא מחלקו ממערת פמייאס (בנייאס) והיא לשם שהיא בחלקו של דן וזינוקו וקילוחו מן הבשן".
התנחלות בדיעבד או לכתחילה?
אך דווקא ציון נחלתו של דן בצפון הארץ אומר דרשני, שהרי בעת חלוקת נחלות השבטים, המתוארת בספר יהושע, מקבל דן את חלקו בשפלת פלשת, והכתוב מציין בפרוטרוט מקומות ומחוזות בנחלת שבט דן כגון צרעה ואשתאול, שעלבים ועקרון, יפו ונחל קישון" (יהושע י"ט, מ-מו).
אמנם כבר בספר יהושע מסופר: "ויעלו בני דן וילחמו עם לשם וילכדו אותה" (י"ט, מז) ובשלהי ספר שופטים (י"ח) מתואר כיבוש זה בהרחבה, אבל במבט ראשון דומה ש"מבצע התנחלות" זה התרחש בדיעבד כתוצאה מקשייו של שבט דן לרשת את נחלתו בשפלה, כמפורש בפתח ספר שופטים: "וילחצו האמורי את בני דן ההרה, כי לא נתנו לרדת לעמק" (שופטים א', לד).
אך הנה באה ברכת משה, והופכת את הקערה על פיה: לא "התנחלות" בדיעבד לפנינו אלא יעד א-לוהי לכתחילה, גם אם נתאחרה בכורח הנסיבות הוצאתו לפועל. לשבט דן נועדו אפוא (כמו לשבט מנשה) שני חלקי נחלה, האחד בשפלה "בגוש דן", והשני למרגלות הגולן, ומקום אחרון זה מוצא את ביטויו בברכת משה. ולא עוד אלא שממש ברגע האחרון לפני מותו, מראה הקב"ה למשה "את כל הארץ את הגלעד עד דן" (ל"ד, א) ו"דן" זה ודאי מצוי בצפון הארץ.
בכך מתבארת אגב אורחא פיסקא סתומה בספר בראשית, שבו נתחיל לקרוא ביום שמחת תורה: בפרשת לך לך מסופר על המרדף של אברהם אבינו אחר ארבעת המלכים, והכתוב מציין: "וירדוף עד דן" (בראשית י"ד, יד). מבקרי המקרא ניתלו בפסוק זה כמוצאי שלל רב ובקשו להוכיח ממנו שהתורה נערכה הרבה לאחר תקופת המדבר, שהרי שמו של המקום - דן לא ניתן לו אלא בשלהי תקופת השופטים, וכיצד נשתרבב לספר בראשית?
ברם, הפסוק המפורש ב"זאת הברכה" "דן גור אריה יזנק מן הבשן" מפריך טענה זו על פניה, ומעיד כי משה נותן התורה מפי הגבורה ידע היטב היכן עתידה להיות נחלת שבט דן, ושיבוץ שם זה הינו סביר ומובן.
יתר על כן: מפי מורי ורבי פרופ' יהודה אליצור שמעתי לא אחת תיזה מקיפה, לפיה היתה נחלת השבטים כולם, ידועה להם בקווים כלליים, כמורשת אבות מיני קדם ופסוקים רבים במקרא מעידים על כך. כך דרך משל ביאר פרופ' אליצור את פשר בשם "גלעד" שנתן מכיר בן מנשה לבנו, על שם הנחלה המיועדת לו בעתיד בהר גלעד, וכך אף מתבאר מדוע נושא שבט דן פעמיו ללא היסוס לנחלה המיועדת לו מקדמת דנא.
למי "אבן הלשם" הזאת?
עתה משהובהרה נקודה יסודית זו ניתן לגלות עוד שני רמזים מופלאים הקושרים את שבט דן לשמו הקדום של תל-דן שבירכתי צפון: "ליש" (שופטים י"ח, כז) ו"לשם" (יהושע י"ט, מז). "ליש" הרי הוא אחד משמותיו של האריה, ולכך רומז משה באמרו לדן: הלא "גור אריה" אתה והעיר ליש נאה לחלקך.
והוא הדין השם "לשם": לשם אבן יקרה היא אחת מאבני החושן וראה זה פלא: למי יוחדה אבן זו? אם לא לשבט דן, ושמו התנוסס עליה. (עיין בחזקוני, שמות כ"ח, כא.)
על רמזים אלה והסודות הגנוזים בהם יאה לומר: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"
אך מכל מקום הבה נשוב אל היסוד המוצק והפשוט, הניצב לפנינו כתמרור דרך מאז ועד היום.
ברכת משה באה לבשר כי נחלת דן אינה מצטמצמת ב"גוש דן", גם אם נדמה, לפי שעה, כי די בה כדי לבוא אל המנוחה ואל הנחלה.
כי אחת היא ארצנו היפה האהובה
ממורדות הלבנון עד לבוא הערבה,
ואין חיים לבטח לחוף הים ב"גוש דן"
ללא ארץ ירדן וחרמונים בואכה הר-בשן.
=========================================
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני:
"מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.
פסיפס זה אינו רק אנושי אלא גם גיאוגרפי: כל שבט משובץ בברכת משה בנחלה המיועדת לו ובכך נוצר מעין "פאזל" כפול, החושף מאחורי פניו של העם את פניה של הארץ, ומאפשר למשה להתרפק על חבלי ארץ ישראל אליהם לא יזכה להגיע באמצעות חיבוק חם ואוהב לשבטי י-ה.
מתוך מסכת הקשרים המופלאה שבין השבטים לנחלתם, נתמקד הפעם בנחלתו "הפרובלמטית" של שבט דן "המאסף לכל המחנות" (במדבר י', כה). ברכת משה לשבט דן, קצרה עד מאד אך קולה מהדהד צלול ועז: "ולדן אמר: דן גור אריה יזנק מן הבשן"(דברים ל"ו, כד).
דימויו של דן לגור אריה המזנק על טרפו, מגמתו, ודאי, לבטא הערכה לגבורתו של שבט זה, ולהדגיש כי המאסף לשבטים אינו נופל בעצמתו מההולך בראשם - "גור אריה יהודה" (בראשית מ"ט, ט), ולפיכך יכולים שבטי ישראל ההולכים בתווך לשים מבטחם ב"גורי אריות" אלה.
עוד אפשר שיש כאן רמז לגבורתו של שמשון בן שבט דן העתיד לשסע כפיר אריות "כשסע גדי" (שופטים י"ד, ו) וללחום ללא חת כנגד הפלישתים. אך עם זאת אין ספק כי עיקר מגמת הברכה לחשוף לפנינו את מקומה של נחלת שבט דן בירכתי צפון סמוך לבשן, וכך אכן פירש רש"י בעקבות הספרי: " 'יזנק מן הבשן' שהיה הירדן יוצא מחלקו ממערת פמייאס (בנייאס) והיא לשם שהיא בחלקו של דן וזינוקו וקילוחו מן הבשן".
התנחלות בדיעבד או לכתחילה?
אך דווקא ציון נחלתו של דן בצפון הארץ אומר דרשני, שהרי בעת חלוקת נחלות השבטים, המתוארת בספר יהושע, מקבל דן את חלקו בשפלת פלשת, והכתוב מציין בפרוטרוט מקומות ומחוזות בנחלת שבט דן כגון צרעה ואשתאול, שעלבים ועקרון, יפו ונחל קישון" (יהושע י"ט, מ-מו).
אמנם כבר בספר יהושע מסופר: "ויעלו בני דן וילחמו עם לשם וילכדו אותה" (י"ט, מז) ובשלהי ספר שופטים (י"ח) מתואר כיבוש זה בהרחבה, אבל במבט ראשון דומה ש"מבצע התנחלות" זה התרחש בדיעבד כתוצאה מקשייו של שבט דן לרשת את נחלתו בשפלה, כמפורש בפתח ספר שופטים: "וילחצו האמורי את בני דן ההרה, כי לא נתנו לרדת לעמק" (שופטים א', לד).
אך הנה באה ברכת משה, והופכת את הקערה על פיה: לא "התנחלות" בדיעבד לפנינו אלא יעד א-לוהי לכתחילה, גם אם נתאחרה בכורח הנסיבות הוצאתו לפועל. לשבט דן נועדו אפוא (כמו לשבט מנשה) שני חלקי נחלה, האחד בשפלה "בגוש דן", והשני למרגלות הגולן, ומקום אחרון זה מוצא את ביטויו בברכת משה. ולא עוד אלא שממש ברגע האחרון לפני מותו, מראה הקב"ה למשה "את כל הארץ את הגלעד עד דן" (ל"ד, א) ו"דן" זה ודאי מצוי בצפון הארץ.
בכך מתבארת אגב אורחא פיסקא סתומה בספר בראשית, שבו נתחיל לקרוא ביום שמחת תורה: בפרשת לך לך מסופר על המרדף של אברהם אבינו אחר ארבעת המלכים, והכתוב מציין: "וירדוף עד דן" (בראשית י"ד, יד). מבקרי המקרא ניתלו בפסוק זה כמוצאי שלל רב ובקשו להוכיח ממנו שהתורה נערכה הרבה לאחר תקופת המדבר, שהרי שמו של המקום - דן לא ניתן לו אלא בשלהי תקופת השופטים, וכיצד נשתרבב לספר בראשית?
ברם, הפסוק המפורש ב"זאת הברכה" "דן גור אריה יזנק מן הבשן" מפריך טענה זו על פניה, ומעיד כי משה נותן התורה מפי הגבורה ידע היטב היכן עתידה להיות נחלת שבט דן, ושיבוץ שם זה הינו סביר ומובן.
יתר על כן: מפי מורי ורבי פרופ' יהודה אליצור שמעתי לא אחת תיזה מקיפה, לפיה היתה נחלת השבטים כולם, ידועה להם בקווים כלליים, כמורשת אבות מיני קדם ופסוקים רבים במקרא מעידים על כך. כך דרך משל ביאר פרופ' אליצור את פשר בשם "גלעד" שנתן מכיר בן מנשה לבנו, על שם הנחלה המיועדת לו בעתיד בהר גלעד, וכך אף מתבאר מדוע נושא שבט דן פעמיו ללא היסוס לנחלה המיועדת לו מקדמת דנא.
למי "אבן הלשם" הזאת?
עתה משהובהרה נקודה יסודית זו ניתן לגלות עוד שני רמזים מופלאים הקושרים את שבט דן לשמו הקדום של תל-דן שבירכתי צפון: "ליש" (שופטים י"ח, כז) ו"לשם" (יהושע י"ט, מז). "ליש" הרי הוא אחד משמותיו של האריה, ולכך רומז משה באמרו לדן: הלא "גור אריה" אתה והעיר ליש נאה לחלקך.
והוא הדין השם "לשם": לשם אבן יקרה היא אחת מאבני החושן וראה זה פלא: למי יוחדה אבן זו? אם לא לשבט דן, ושמו התנוסס עליה. (עיין בחזקוני, שמות כ"ח, כא.)
על רמזים אלה והסודות הגנוזים בהם יאה לומר: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"
אך מכל מקום הבה נשוב אל היסוד המוצק והפשוט, הניצב לפנינו כתמרור דרך מאז ועד היום.
ברכת משה באה לבשר כי נחלת דן אינה מצטמצמת ב"גוש דן", גם אם נדמה, לפי שעה, כי די בה כדי לבוא אל המנוחה ואל הנחלה.
כי אחת היא ארצנו היפה האהובה
ממורדות הלבנון עד לבוא הערבה,
ואין חיים לבטח לחוף הים ב"גוש דן"
ללא ארץ ירדן וחרמונים בואכה הר-בשן.
=========================================
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני:
"מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.