בפתח פרשת נח, עורך רש"י, בעקבות מדרש תנחומא, השוואה בין נח לאברהם וכה דבריו:
" 'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו' - יש מרבותינו דורשים אותו לשבח: כל שכן אילו היה בדור של צדיקים היה צדיק יותר. ויש דורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום".
ואנו מתבוננים בדברי רש"י והמדרש ותמהים: מה פשר מגמה זו לדבר סרה בנח שהכתוב מעיד על צדקותו ומדגיש: "ונח מצא חן בעיני ה' "? האם כדי לרומם את דמותו של אברהם "האדם הגדול בענקים", עלינו להתכבד כביכול, בקלונו של נח?
דומה ששתי נקודות מוצא עמדו לפני חכמים בבואם לערוך השוואה בין נח לאברהם.
האחת, מקורה בהתבוננות כוללת במהלך הפרשיות הראשונות של ספר בראשית: פרשיות אלה משרטטות בפנינו תהליך עגום של הידרדרות המין האנושי, מאיגרא רמא בגן עדן ועד עמק הבכא של דור המבול ודור הפלגה.
מתוך תאור כשלונו של המין האנושי הולכת ומתבררת, בדרך של "ניסוי וטעייה", המגמה הא-לוהית, להניח לתיקון מיידי של האנושות כולה, ולבחור בעם סגולה אשר יהיה "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ויסול דרך ארוכה לתיקון עולם במלכות ש-די. על רקע זה מבקשת התורה להבליט את דמותו של אברהם אבינו הזוכה להניח את היסוד לבנין האומה. בניגוד לאדם ולנח גיבורי הפרשות הקודמות שלא צלחה דרכם. ולפיכך טבעית ההשוואה בין נח לאברהם.
מה פשר כשלונו של נח?
ברם, בדרך ממוקדת יותר מתבקשת ההשוואה בין נח לאברהם מתוך עיון בפרשת נח גופה. נח אכן מוגדר כ"איש צדיק תמים בדורותיו", אך דווקא אקורד הסיום בסיפור חייו של נח, מצביע על מפולת מוסרית קשה: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה" (ט', כ-כא). הדברים המתגלגלים בהמשך סתומים משהו:
"וירא חם אבי כנען את ערות אביו " (ט', כב) מה פשר ראיה זו? האם הינה כפשוטה, או שמא כוללת היא פגיעה מינית כדברי חז"ל?
הפסוק הבא: "וייקץ נח מיינו, ויידע את אשר עשה לו בנו הקטן", רומז שלא ראייה בעלמא היתה זו, ואף בפרשת העריות מצינו שגילוי עריות מכונה ראייה: "וראה את ערוותה" (ויקרא כ', יז). אך בין כך ובין כך אי אפשר לנקות את נח מכשלונו, אשר גרם בעקיפין לכל המשבר בביתו, ובנדון זה יפה מדגיש הספורנו: " 'ויחל נח' התחיל בפועל בלתי נאות, ולכן נמשך מזה מעשים אשר לא יעשו. כי אמנם מעט קלקול בהתחלה יסבב הרבה ממנו בסוף".
אך השאלה הכבידה, בה לא עסקו כמעט הפרשנים, נוגעת למניעיו של נח: מה גרם לאיש צדיק זה להתדרדר ולהכשל בשכרות כה מבישה? האמנם לא ידע מה טיבו של היין, וסתם כך טרח לעשות יין ולשתותו לשכרה?
הביטוי הטעון ורב המשמעות "ויחל נח איש האדמה" הינו נקודת מפתח לכשלונו של נוח: הבה נזכור כי למך אבי נח כבר עיגן יעוד זה בשמו של לאמור: "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה' " (ה', כ"ח).
האדמה אשר נתקללה בעת חטאו של אדם הראשון: "ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" (ג', יח), וחזרה ונתקללה בעת הרצח הראשון: "ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך" (ד', י"א), עומדת, מעת לידתו של נח, ומצפה לתיקונה.
אך במקום זה לא נחמה היתה לה, אדרבה מבול נורא פקד אותה: "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה" (ז', כג). והנה עתה לאחר המבול באה עת לחדש את הקשר בין האדם לאדמה ולהפוך את הארץ אשר אררה ה', להיות שוב לגן עדן. שליחות זו נוטל נח על עצמו: לא להיות עובד אדמה בלבד, אלא איש-האדמה כאיש היודע אשה.
שאלת הקשר בין אדם לאדמה, היא הציר עליו סובבת הפרשה, היא האתגר הגדול העומד לפני נח ובו גם נעוץ כשלונו. נח המתהלך "את הא-לוהים" ונשען עליו, כמי "שצריך סעד לתמכו" (רש"י), עומד במבחן ההסתגרות בתיבה בימי המבול, ומגלה אחריות עילאית במשימה שהוטלה עליו. אך עתה משחלפה שעת ההסתגרות ונח נדרש להתחבר להוויית החיים הפתוחה בקדושה ובטהרה הריהו נכשל במשימה, ובמקום לקדש את היין המבטא את שמחת החיים התוססים, ולקדש על היין, הרי היין משתלט עליו ומשפיל אותו עד דכא.
ואולי עוד היבט פסיכולוגי ונסתר גנוז בשכרונו של נח.
נח, שכל ימיו חתומים בחותם ציות מלא לדבר ה', מבנין התיבה ואיסוף החיות אליה, ועד קרבנות התודה במזבח ושבע מצוות בני נח. מבקש בעומק נפשו, להשתחרר מן האחריות הכבידה הרובצת עליו, ולהתהלך כבגן עדן ערום ויחף, חופשי ומאושר, וכדי לפרוק מעט עול זקוק הוא לאידי אלכוהול אבל לא כך ימלא האדם את שליחותו ולא כך תתקדש המציאות! בעקבות השכרות המביאה להתפרקות מתפרק ביתו של נח לרסיסים, וכנען הארור רדוף שכרות וזימה עוד יהפוך את אלה ל"עבודת הקודש" כביכול.
אדם ועם ניכרים בכוסם!
במקום בו נכשל נח בא אברהם אבינו לתקן ולבנות מחדש. אברהם אינו רק מתהלך את הא-לוהים אלא הולך לפניו, וסולל את הדרך לגילוי מלכותו בעולם. גם אברהם נוטע אילן: "ויטע אברהם אשל בבאר שבע" (כ"א, לג) אך שם, מתוך אכילה שתיה ולינה של כל הנקבצים אליו, קורא הוא "בשם ה' א-ל עולם": א-לוהים המתגלה בחיים ומתקדש בעולם.
על כן זוכה אברהם ליטול ממלכי צדק, מלך שלם, לחם ויין, ולקדש עליהם לא-ל עליון.
אברהם מגלה לנו כי ניתן לקדש על היין מבלי להשתכר, ולהבדיל בו בין קודש לחול.
על כן ישרים דברי חכמים המלמדים אותנו להבדיל בין נח לבין אברהם, כיסוד להבדלה בין ישראל לעמים.
. . .
ובכוס זו של יין היכול להביא כה הרבה שבר ויללה,
עוד יוכר "עם א-לוהי אברהם" וייגלה סוד האומה כולה
"עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים
קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה
קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם"
לא משתה שיכורים הוא, ויינו לא 'יין תרעלה'.
'יין טוב' הוא זה, יין לקידוש ולהבדלה!
=====================
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני:
"מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.
" 'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו' - יש מרבותינו דורשים אותו לשבח: כל שכן אילו היה בדור של צדיקים היה צדיק יותר. ויש דורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום".
ואנו מתבוננים בדברי רש"י והמדרש ותמהים: מה פשר מגמה זו לדבר סרה בנח שהכתוב מעיד על צדקותו ומדגיש: "ונח מצא חן בעיני ה' "? האם כדי לרומם את דמותו של אברהם "האדם הגדול בענקים", עלינו להתכבד כביכול, בקלונו של נח?
דומה ששתי נקודות מוצא עמדו לפני חכמים בבואם לערוך השוואה בין נח לאברהם.
האחת, מקורה בהתבוננות כוללת במהלך הפרשיות הראשונות של ספר בראשית: פרשיות אלה משרטטות בפנינו תהליך עגום של הידרדרות המין האנושי, מאיגרא רמא בגן עדן ועד עמק הבכא של דור המבול ודור הפלגה.
מתוך תאור כשלונו של המין האנושי הולכת ומתבררת, בדרך של "ניסוי וטעייה", המגמה הא-לוהית, להניח לתיקון מיידי של האנושות כולה, ולבחור בעם סגולה אשר יהיה "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ויסול דרך ארוכה לתיקון עולם במלכות ש-די. על רקע זה מבקשת התורה להבליט את דמותו של אברהם אבינו הזוכה להניח את היסוד לבנין האומה. בניגוד לאדם ולנח גיבורי הפרשות הקודמות שלא צלחה דרכם. ולפיכך טבעית ההשוואה בין נח לאברהם.
מה פשר כשלונו של נח?
ברם, בדרך ממוקדת יותר מתבקשת ההשוואה בין נח לאברהם מתוך עיון בפרשת נח גופה. נח אכן מוגדר כ"איש צדיק תמים בדורותיו", אך דווקא אקורד הסיום בסיפור חייו של נח, מצביע על מפולת מוסרית קשה: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה" (ט', כ-כא). הדברים המתגלגלים בהמשך סתומים משהו:
"וירא חם אבי כנען את ערות אביו " (ט', כב) מה פשר ראיה זו? האם הינה כפשוטה, או שמא כוללת היא פגיעה מינית כדברי חז"ל?
הפסוק הבא: "וייקץ נח מיינו, ויידע את אשר עשה לו בנו הקטן", רומז שלא ראייה בעלמא היתה זו, ואף בפרשת העריות מצינו שגילוי עריות מכונה ראייה: "וראה את ערוותה" (ויקרא כ', יז). אך בין כך ובין כך אי אפשר לנקות את נח מכשלונו, אשר גרם בעקיפין לכל המשבר בביתו, ובנדון זה יפה מדגיש הספורנו: " 'ויחל נח' התחיל בפועל בלתי נאות, ולכן נמשך מזה מעשים אשר לא יעשו. כי אמנם מעט קלקול בהתחלה יסבב הרבה ממנו בסוף".
אך השאלה הכבידה, בה לא עסקו כמעט הפרשנים, נוגעת למניעיו של נח: מה גרם לאיש צדיק זה להתדרדר ולהכשל בשכרות כה מבישה? האמנם לא ידע מה טיבו של היין, וסתם כך טרח לעשות יין ולשתותו לשכרה?
הביטוי הטעון ורב המשמעות "ויחל נח איש האדמה" הינו נקודת מפתח לכשלונו של נוח: הבה נזכור כי למך אבי נח כבר עיגן יעוד זה בשמו של לאמור: "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה' " (ה', כ"ח).
האדמה אשר נתקללה בעת חטאו של אדם הראשון: "ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" (ג', יח), וחזרה ונתקללה בעת הרצח הראשון: "ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך" (ד', י"א), עומדת, מעת לידתו של נח, ומצפה לתיקונה.
אך במקום זה לא נחמה היתה לה, אדרבה מבול נורא פקד אותה: "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה" (ז', כג). והנה עתה לאחר המבול באה עת לחדש את הקשר בין האדם לאדמה ולהפוך את הארץ אשר אררה ה', להיות שוב לגן עדן. שליחות זו נוטל נח על עצמו: לא להיות עובד אדמה בלבד, אלא איש-האדמה כאיש היודע אשה.
שאלת הקשר בין אדם לאדמה, היא הציר עליו סובבת הפרשה, היא האתגר הגדול העומד לפני נח ובו גם נעוץ כשלונו. נח המתהלך "את הא-לוהים" ונשען עליו, כמי "שצריך סעד לתמכו" (רש"י), עומד במבחן ההסתגרות בתיבה בימי המבול, ומגלה אחריות עילאית במשימה שהוטלה עליו. אך עתה משחלפה שעת ההסתגרות ונח נדרש להתחבר להוויית החיים הפתוחה בקדושה ובטהרה הריהו נכשל במשימה, ובמקום לקדש את היין המבטא את שמחת החיים התוססים, ולקדש על היין, הרי היין משתלט עליו ומשפיל אותו עד דכא.
ואולי עוד היבט פסיכולוגי ונסתר גנוז בשכרונו של נח.
נח, שכל ימיו חתומים בחותם ציות מלא לדבר ה', מבנין התיבה ואיסוף החיות אליה, ועד קרבנות התודה במזבח ושבע מצוות בני נח. מבקש בעומק נפשו, להשתחרר מן האחריות הכבידה הרובצת עליו, ולהתהלך כבגן עדן ערום ויחף, חופשי ומאושר, וכדי לפרוק מעט עול זקוק הוא לאידי אלכוהול אבל לא כך ימלא האדם את שליחותו ולא כך תתקדש המציאות! בעקבות השכרות המביאה להתפרקות מתפרק ביתו של נח לרסיסים, וכנען הארור רדוף שכרות וזימה עוד יהפוך את אלה ל"עבודת הקודש" כביכול.
אדם ועם ניכרים בכוסם!
במקום בו נכשל נח בא אברהם אבינו לתקן ולבנות מחדש. אברהם אינו רק מתהלך את הא-לוהים אלא הולך לפניו, וסולל את הדרך לגילוי מלכותו בעולם. גם אברהם נוטע אילן: "ויטע אברהם אשל בבאר שבע" (כ"א, לג) אך שם, מתוך אכילה שתיה ולינה של כל הנקבצים אליו, קורא הוא "בשם ה' א-ל עולם": א-לוהים המתגלה בחיים ומתקדש בעולם.
על כן זוכה אברהם ליטול ממלכי צדק, מלך שלם, לחם ויין, ולקדש עליהם לא-ל עליון.
אברהם מגלה לנו כי ניתן לקדש על היין מבלי להשתכר, ולהבדיל בו בין קודש לחול.
על כן ישרים דברי חכמים המלמדים אותנו להבדיל בין נח לבין אברהם, כיסוד להבדלה בין ישראל לעמים.
. . .
ובכוס זו של יין היכול להביא כה הרבה שבר ויללה,
עוד יוכר "עם א-לוהי אברהם" וייגלה סוד האומה כולה
"עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים
קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה
קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם"
לא משתה שיכורים הוא, ויינו לא 'יין תרעלה'.
'יין טוב' הוא זה, יין לקידוש ולהבדלה!
=====================
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני:
"מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.