פרקליטו של מרוואן ברגותי, עו"ד שמאי ליבוביץ', אינו השמאלן הדתי הראשון שהפך לגיבור תקשורת במהלך מלחמת אוסלו. קדם לו ישי רוזן-צבי, חובש הכיפה הראשון שנכלא על סירובו לשרת ביש"ע. השוואה בין הביוגרפיות הקצרות של השניים מגלה לא מעט קווי דמיון מפתיעים.
הן רוזן-צבי והן ליבוביץ' (המבוגר יותר) למדו בישיבת 'הר עציון' שבאלון שבות; שניהם התגוררו בשנים האחרונות בגבעת-שמואל; שניהם צאצאים של פרופסורים ידועים שהיו מזוהים עם השמאל והלכו בינתיים לעולמם (פרופ' אריאל רוזן-צבי ופרופ' ישעיהו ליבוביץ'); שניהם סרבני שירות ביש"ע, אבל הופיעו בתקשורת לראשונה דווקא בנושאים שאינם קשורים בפוליטיקה.
לא מדובר כאן בדמיון מקרי. שני המורדים הצעירים נוצקו אל אותה תבנית, ובה גדלו וחונכו על פי אותו שטאנץ. למרות מאמציהם לטפח תדמית אינדיבידואליסטית, להציג עצמם כאנשים החושבים באופן עצמאי בניגוד לעדר הדתי-לאומני המקיף אותם מתברר כי עצמאות המחשבה ויכולת הבחירה אצל השניים מוגבלות לא פחות מאשר אצל חבריהם מהימין.
אלא שרוזן-צבי וליבוביץ' הצעירים, כמו רבים מהשותפים לדעותיהם, לא חונכו רק להיות מוסרניים וצדקניים, להגן על רוצחים ולהשתמט מהגנה על חיי אחיהם. בבתי גידולם למדו השניים גם לתת לשכל לגבור על הרגש, להתרגל להיות זאבים בודדים, להישאר תמיד קרים ומרוחקים, לפתח חסינות כלפי גילויי עוינות, ובמלים אחרות - לשלם ברצון את מחיר דעותיהם החריגות בחברה הדתית ההומוגנית.
אנשים מסוגו של עו"ד שמאי ליבוביץ' אינם נבהלים בקלות מחרמות ונידויים. להיפך, פעמים רבות הכעס המוחצן כלפיהם הוא הדלק המניע אותם, העניין שבשבילו הם חיים. אין תחושה טובה יותר לשמאלן הקיצוני הדתי מאשר להיות חריג, ללכת נגד הזרם. וככל שהזרם חזק ומאיים יותר כך נעימה יותר תחושתו האישית, כאילו גילה מחדש טעם לחייו ותכלית למעשיו.
גירושו של ליבוביץ' מתפילות השבת, כמו גם כתובות הנאצה נגדו על קירות בית-הכנסת, הם המתנה הגדולה ביותר שיכול היה פרקליטו של ברגותי לקבל. לא רק שמעשים כאלה מציבים אותו כביכול בצד התרבותי והסובלני יותר של המפה הפוליטית, אלא הם גם מעניקים לו את התחושה שלמענה הוא חי הצורך להיות חריג, יוצא דופן, ובעיקר הצודק מכולם. בדיוק בדרך זו גדלו והתחנכו הוא ושכמותו.
לא שצריך ללכת לקיצוניות ההפוכה, ולהפוך לחברם הטוב ביותר של טיפוסים מסוג זה. לטעמי, מי שבוחר להתחבר עם אדם המצדיק את המנסים לרוצחו, זהו כנראה החבר המגיע לו. אבל בין משטמה שקטה והתעלמות הדדית לבין פעילות אקטיבית של נידויים, השחתת רכוש ומחאות קולניות המרחק גדול. אני לא בטוח ששווה לעבור מרחק כזה בשביל אדם כמו שמאי ליבוביץ'.
מתוך עיתון "בשבע"
הן רוזן-צבי והן ליבוביץ' (המבוגר יותר) למדו בישיבת 'הר עציון' שבאלון שבות; שניהם התגוררו בשנים האחרונות בגבעת-שמואל; שניהם צאצאים של פרופסורים ידועים שהיו מזוהים עם השמאל והלכו בינתיים לעולמם (פרופ' אריאל רוזן-צבי ופרופ' ישעיהו ליבוביץ'); שניהם סרבני שירות ביש"ע, אבל הופיעו בתקשורת לראשונה דווקא בנושאים שאינם קשורים בפוליטיקה.
לא מדובר כאן בדמיון מקרי. שני המורדים הצעירים נוצקו אל אותה תבנית, ובה גדלו וחונכו על פי אותו שטאנץ. למרות מאמציהם לטפח תדמית אינדיבידואליסטית, להציג עצמם כאנשים החושבים באופן עצמאי בניגוד לעדר הדתי-לאומני המקיף אותם מתברר כי עצמאות המחשבה ויכולת הבחירה אצל השניים מוגבלות לא פחות מאשר אצל חבריהם מהימין.
אלא שרוזן-צבי וליבוביץ' הצעירים, כמו רבים מהשותפים לדעותיהם, לא חונכו רק להיות מוסרניים וצדקניים, להגן על רוצחים ולהשתמט מהגנה על חיי אחיהם. בבתי גידולם למדו השניים גם לתת לשכל לגבור על הרגש, להתרגל להיות זאבים בודדים, להישאר תמיד קרים ומרוחקים, לפתח חסינות כלפי גילויי עוינות, ובמלים אחרות - לשלם ברצון את מחיר דעותיהם החריגות בחברה הדתית ההומוגנית.
אנשים מסוגו של עו"ד שמאי ליבוביץ' אינם נבהלים בקלות מחרמות ונידויים. להיפך, פעמים רבות הכעס המוחצן כלפיהם הוא הדלק המניע אותם, העניין שבשבילו הם חיים. אין תחושה טובה יותר לשמאלן הקיצוני הדתי מאשר להיות חריג, ללכת נגד הזרם. וככל שהזרם חזק ומאיים יותר כך נעימה יותר תחושתו האישית, כאילו גילה מחדש טעם לחייו ותכלית למעשיו.
גירושו של ליבוביץ' מתפילות השבת, כמו גם כתובות הנאצה נגדו על קירות בית-הכנסת, הם המתנה הגדולה ביותר שיכול היה פרקליטו של ברגותי לקבל. לא רק שמעשים כאלה מציבים אותו כביכול בצד התרבותי והסובלני יותר של המפה הפוליטית, אלא הם גם מעניקים לו את התחושה שלמענה הוא חי הצורך להיות חריג, יוצא דופן, ובעיקר הצודק מכולם. בדיוק בדרך זו גדלו והתחנכו הוא ושכמותו.
לא שצריך ללכת לקיצוניות ההפוכה, ולהפוך לחברם הטוב ביותר של טיפוסים מסוג זה. לטעמי, מי שבוחר להתחבר עם אדם המצדיק את המנסים לרוצחו, זהו כנראה החבר המגיע לו. אבל בין משטמה שקטה והתעלמות הדדית לבין פעילות אקטיבית של נידויים, השחתת רכוש ומחאות קולניות המרחק גדול. אני לא בטוח ששווה לעבור מרחק כזה בשביל אדם כמו שמאי ליבוביץ'.
מתוך עיתון "בשבע"