חוברת טריה, בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, מנערת את האבק מעל החלום הציוני מרקסיסטי של התנועה הקיבוצית. מדובר בתמליל דו-שיח בין הרב הראשי לבריטניה לבין הסופר עמוס עוז, שבמסגרתו גילה עוז מה היה החלום האמיתי של הקיבוצניקים בימים עברו. הם חלמו שסטאלין עצמו יבוא פעם לבקר אותם בארץ, יתפעל עמוקות ממראה עיניו וממשמע אוזניו, יקלל ברוסית, ויודה שהסוציאליזם העברי מוצלח אף יותר מהגירסה הסובייטית.
"ואז", סיכם עוז באירוניה, "למות מאושר".
עשרות סתווים חלפו בינתיים, חצי מאה עברה, אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה. חלומותיו הציוניים של השמאל הרדיקלי מכילים גם היום רכיבים בינלאומיים במינון גבוה. הוא עדיין משתוקק לעצב את סדר יומה של מדינת היהודים לפי חלילו של גורם חוץ. אם לא חלילו של סטאלין, אז לפחות החליל האמריקני.
על פי החלום המעודכן של השמאלנים, אנחנו עתידים להתעורר בוקר בהיר אחד, זיווני במיוחד, ולגלות שבלילה נחתו ביש"ע חמש דיוויזיות של כוח רב לאומי. הן ינפנפו את המתנחלים מבתיהם, יאלצו את צה"ל להתייצב על הקו הירוק, יחלקו כהרף עין את ירושלים, יקימו מדינה פלשתינית שפויה, וישכינו שלום קבע שמימי בין ישראל לערבים. ואז, למות מאושר.
למרות הנסיון ההיסטורי העגום מתקופת הרומאים, שכזכור כבשו אותנו לפי הזמנה של מפלגה יהודית, חזון המעורבות הכוחנית של הגויים בעניינינו הפנימיים הפך למצע שמאל מוצהר.
יוסי שריד, למשל, מטיף בפה מלא לאמריקנים לבוא הנה ולכפות עלינו נסיגה ושלום. שלמה בן עמי ומבחר פובליציסטים ב'הארץ' רוקמים אף הם חלום עיוועים דומה. חלקם ממש מתפללים שבית הדין הבינלאומי יראה לנו את נחת פטישו או שהאו"ם יעשה בנו מעשה יוגוסלביה. עיניהם זרחו מאושר לפני שבועיים, כאשר טוני בלייר מלמל מין הבטחה מעורפלת לטפל בנו כמו בעיראק. מאז עזיבת הנציב הבריטי האחרון לא היתה פה הקשבה תקשורתית כה דרוכה למוצא פיה של לונדון.
דא עקא, כיוון העניינים הכללי בזירה הבינלאומי, ובמיוחד בזירה האמריקנית החשובה, כמעט הפוך ממשאלות הלב של השמאל. כאילו לא די בהתנפצות חזון אוסלו שלו, מתפורר בהדרגה גם חזון הלחץ האולטימטיבי על ישראל.
נשיא ארה"ב מתעתד להנחית בקרוב כוחות בבגדד, לא בשכם. שר ההגנה שלו מכריז בחגיגיות שישראל איננה מדינה כובשת. סגן הנשיא, צ'ייני, רואה את המצב כאן עין בעין עם האגף הניצי בליכוד. שני בתי הנבחרים בוושינגטון מצביעים ומתבטאים בסוגיות מזרח-תיכוניות כאילו היו סניף של המפד"ל. לאחרונה אף נשמעו שם קולות בזכות טרנספר. לא של מתנחלים, של פלשתינים.
הביטוי הסמלי האחרון לתופעה המרנינה הזאת הוא עצרת תמיכה המונית בישראל, שהתקיימה בוושינגטון ביום ו' ביוזמת הקואליציה הנוצרית. כצפוי, מחנה השלום שלנו קידם אותה בפנים מכורכמות ובמחאות נמרצות על מניעיה המסיונריים, כביכול. הן היו פאתטיות כמעט כמו מכתבי המחאה של יוסי שריד לקונדוליסה רייס נוכח שתיקת הבית הלבן בעניין המאחזים. נורא כואב לשמאלנים שעשרות מיליוני אמריקנים משוכנעים בצדקתנו. וושינגטון פרו-ישראלית היא הסיוט הגדול ביותר של אויבי המתנחלים כאן.
-----------------------------------------------------
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.
"ואז", סיכם עוז באירוניה, "למות מאושר".
עשרות סתווים חלפו בינתיים, חצי מאה עברה, אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה. חלומותיו הציוניים של השמאל הרדיקלי מכילים גם היום רכיבים בינלאומיים במינון גבוה. הוא עדיין משתוקק לעצב את סדר יומה של מדינת היהודים לפי חלילו של גורם חוץ. אם לא חלילו של סטאלין, אז לפחות החליל האמריקני.
על פי החלום המעודכן של השמאלנים, אנחנו עתידים להתעורר בוקר בהיר אחד, זיווני במיוחד, ולגלות שבלילה נחתו ביש"ע חמש דיוויזיות של כוח רב לאומי. הן ינפנפו את המתנחלים מבתיהם, יאלצו את צה"ל להתייצב על הקו הירוק, יחלקו כהרף עין את ירושלים, יקימו מדינה פלשתינית שפויה, וישכינו שלום קבע שמימי בין ישראל לערבים. ואז, למות מאושר.
למרות הנסיון ההיסטורי העגום מתקופת הרומאים, שכזכור כבשו אותנו לפי הזמנה של מפלגה יהודית, חזון המעורבות הכוחנית של הגויים בעניינינו הפנימיים הפך למצע שמאל מוצהר.
יוסי שריד, למשל, מטיף בפה מלא לאמריקנים לבוא הנה ולכפות עלינו נסיגה ושלום. שלמה בן עמי ומבחר פובליציסטים ב'הארץ' רוקמים אף הם חלום עיוועים דומה. חלקם ממש מתפללים שבית הדין הבינלאומי יראה לנו את נחת פטישו או שהאו"ם יעשה בנו מעשה יוגוסלביה. עיניהם זרחו מאושר לפני שבועיים, כאשר טוני בלייר מלמל מין הבטחה מעורפלת לטפל בנו כמו בעיראק. מאז עזיבת הנציב הבריטי האחרון לא היתה פה הקשבה תקשורתית כה דרוכה למוצא פיה של לונדון.
דא עקא, כיוון העניינים הכללי בזירה הבינלאומי, ובמיוחד בזירה האמריקנית החשובה, כמעט הפוך ממשאלות הלב של השמאל. כאילו לא די בהתנפצות חזון אוסלו שלו, מתפורר בהדרגה גם חזון הלחץ האולטימטיבי על ישראל.
נשיא ארה"ב מתעתד להנחית בקרוב כוחות בבגדד, לא בשכם. שר ההגנה שלו מכריז בחגיגיות שישראל איננה מדינה כובשת. סגן הנשיא, צ'ייני, רואה את המצב כאן עין בעין עם האגף הניצי בליכוד. שני בתי הנבחרים בוושינגטון מצביעים ומתבטאים בסוגיות מזרח-תיכוניות כאילו היו סניף של המפד"ל. לאחרונה אף נשמעו שם קולות בזכות טרנספר. לא של מתנחלים, של פלשתינים.
הביטוי הסמלי האחרון לתופעה המרנינה הזאת הוא עצרת תמיכה המונית בישראל, שהתקיימה בוושינגטון ביום ו' ביוזמת הקואליציה הנוצרית. כצפוי, מחנה השלום שלנו קידם אותה בפנים מכורכמות ובמחאות נמרצות על מניעיה המסיונריים, כביכול. הן היו פאתטיות כמעט כמו מכתבי המחאה של יוסי שריד לקונדוליסה רייס נוכח שתיקת הבית הלבן בעניין המאחזים. נורא כואב לשמאלנים שעשרות מיליוני אמריקנים משוכנעים בצדקתנו. וושינגטון פרו-ישראלית היא הסיוט הגדול ביותר של אויבי המתנחלים כאן.
-----------------------------------------------------
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.