בתוך השינויים והתמורות שהתחוללו כאן בעקבות העימות הנוכחי מול הפלסטינים אפשר לכלול גם את היעלמותו של גל 'ציד המכשפות' שהחל לאחר רצח ראש-הממשלה יצחק רבין. כולנו עדיין זוכרים את הניסיון הנואל להטיל את אשמת הרצח על כל הציבור הדתי ועל כלל נאמני ארץ-ישראל. את הביקורת הנוקבת אך הלגיטימית נגד הסכמי אוסלו כינו 'הסתה', וחיפשו בנרות את הרבנים שנתנו, כביכול, היתר לרצח, עד שהתברר שאין כאלה.
גם בשנים שלאחר מכן עדיין השתמשו ביום-השנה לרצח כמנוף לתעמולה קיצונית נגד הציבורים שחלקו על דרכו של רבין. כבר אז הזהירו רבים וטובים, כי מגמה זו תטפח בסופו של דבר בפרצופם של מחולליה. במקום שרצח ראש-ממשלה בישראל יהיה תמרור אזהרה, שיחנך לאחדות העם, למיתון הוויכוח, למתן כבוד גם ליריב; הוא הופך לחלק מהתעמולה הפוליטית, דבר שמקומם, מטבע הדברים, את הציבורים שאינם שותפים לה.
תעמולה פוליטית
בכך איבד רצח רבין את הכוח שהיה טמון בו ליצירת שינוי אמיתי בתרבות הדיון והוויכוח אצלנו. באירוע הנורא הזה יש לקח חשוב וחיוני לכל העם, על סכנותיה של מלחמת-אחים. הרצח הוא אור אדום, המתריע מפני אלימות ומפני יד איש באחיו. הרצח מבהיר לכולנו, כי אסור שחילוקי-דעות יגלשו להרמת יד ולשפיכות-דמים. זה לקח שהעם כולו צריך להתאחד סביבו.
לעומת זאת, השימוש במונח 'מורשת רבין' הוא תעמולה פוליטית צרופה. לרבין הייתה דרך שהיו שתמכו בה והיו שהתנגדו לה. היו שהאמינו כי תביא שלום והיו שהזהירו כבר אז כי תמיט אסון חלילה. היו שראו בהסכם אוסלו, שעליו חתם רבין, הסכם שלום, והיו שסברו שזה הסכם מביש, הרפתקני ואומלל.
דרכו של רבין לא זו בלבד שהייתה שנויה במחלוקת, רוב הציבור הצביע נגדה. ערב הרצח היה רוב ברור בעם שתבע את הפלת ממשלת רבין. אפילו אחרי הטראומה הנוראה של הרצח הודחה הממשלה שהלכה בדרכו מהגה השלטון. הדרך הזאת המיטה עלינו את גלי הפיגועים הרצחניים בשנת תשנ"ו (1996), והקימה את התשתית להתפרצות האלימה הנוראה שאת מחיר הדמים שלה אנו משלמים כבר שנתיים ימים.
אין פלא שהציבור התקומם על הניסיון להכניס את 'מורשת רבין' כחלק מהלקח הכללי שיש להפיק מהרצח. העובדה שאת ראש-הממשלה רבין רצח יהודי, אינה הופכת את דרכו לצודקת יותר. מי שניצל את הזעזוע הכללי לעשיית נפשות לדרכו הפוליטית של רבין, גרם בסופו של דבר להסתייגות של ציבורים גדולים מהעיסוק בעניין כולו.
לעודד דיון אמיתי
המגמה הזאת נבלמה לפני שנתיים. כאשר רובו של הציבור ראה במו-עיניו של תוצאותיה של דרך אוסלו, דעכה הדורסנות שבה ניסו לכרוך את לקחי הרצח עם דרכו הפוליטית של רבין, ובתוך כך לנסות להשמיץ את הציבורים שחלקו עליה. עכשיו אפשר לעסוק באמת בלקחי הרצח ולנצל את היום הזה כדי לעורר דיון רציני ונוקב על דפוסי השיח הציבורי בישראל.
וכאן יש הרבה לעשות. לצערנו השתלטה עלינו תת-תרבות של צעקנות ופסילת היריב. אנשים שעלו ארצה ממדינות תרבותיות מביעים לא-אחת שאט-נפש מצורת הדיון אצלנו, הרוויה פסילות אישיות, דמגוגיה זולה ושיסוע דבריו של הצד השני. מדוע לא נוכל לנהל דיון רציני, ענייני, מכובד, על השאלות הגורליות שבחיינו?
גם את השנאה לציבור הדתי והחרדי יש לכלול בתוך לקחי רצח רבין. כי זה המסר האמיתי שכולנו צריכים להפיק מיום זה - לשים קץ לשנאה, להתקפות האישיות, לפסילת היריב. לנהוג כבוד איש באחיו. להקשיב איש לזולתו. ואז יתברר שיש לנו מכנה-משותף רחב ושהמחבר בינינו גדול מן המפריד.
------------------------------------
מאמרו של הרב מנחם ברוד מתפרסם בגיליון 'שיחת השבוע' גיליון 811, י"ב במרחשוון תשס"ג (18.10.02)
גם בשנים שלאחר מכן עדיין השתמשו ביום-השנה לרצח כמנוף לתעמולה קיצונית נגד הציבורים שחלקו על דרכו של רבין. כבר אז הזהירו רבים וטובים, כי מגמה זו תטפח בסופו של דבר בפרצופם של מחולליה. במקום שרצח ראש-ממשלה בישראל יהיה תמרור אזהרה, שיחנך לאחדות העם, למיתון הוויכוח, למתן כבוד גם ליריב; הוא הופך לחלק מהתעמולה הפוליטית, דבר שמקומם, מטבע הדברים, את הציבורים שאינם שותפים לה.
תעמולה פוליטית
בכך איבד רצח רבין את הכוח שהיה טמון בו ליצירת שינוי אמיתי בתרבות הדיון והוויכוח אצלנו. באירוע הנורא הזה יש לקח חשוב וחיוני לכל העם, על סכנותיה של מלחמת-אחים. הרצח הוא אור אדום, המתריע מפני אלימות ומפני יד איש באחיו. הרצח מבהיר לכולנו, כי אסור שחילוקי-דעות יגלשו להרמת יד ולשפיכות-דמים. זה לקח שהעם כולו צריך להתאחד סביבו.
לעומת זאת, השימוש במונח 'מורשת רבין' הוא תעמולה פוליטית צרופה. לרבין הייתה דרך שהיו שתמכו בה והיו שהתנגדו לה. היו שהאמינו כי תביא שלום והיו שהזהירו כבר אז כי תמיט אסון חלילה. היו שראו בהסכם אוסלו, שעליו חתם רבין, הסכם שלום, והיו שסברו שזה הסכם מביש, הרפתקני ואומלל.
דרכו של רבין לא זו בלבד שהייתה שנויה במחלוקת, רוב הציבור הצביע נגדה. ערב הרצח היה רוב ברור בעם שתבע את הפלת ממשלת רבין. אפילו אחרי הטראומה הנוראה של הרצח הודחה הממשלה שהלכה בדרכו מהגה השלטון. הדרך הזאת המיטה עלינו את גלי הפיגועים הרצחניים בשנת תשנ"ו (1996), והקימה את התשתית להתפרצות האלימה הנוראה שאת מחיר הדמים שלה אנו משלמים כבר שנתיים ימים.
אין פלא שהציבור התקומם על הניסיון להכניס את 'מורשת רבין' כחלק מהלקח הכללי שיש להפיק מהרצח. העובדה שאת ראש-הממשלה רבין רצח יהודי, אינה הופכת את דרכו לצודקת יותר. מי שניצל את הזעזוע הכללי לעשיית נפשות לדרכו הפוליטית של רבין, גרם בסופו של דבר להסתייגות של ציבורים גדולים מהעיסוק בעניין כולו.
לעודד דיון אמיתי
המגמה הזאת נבלמה לפני שנתיים. כאשר רובו של הציבור ראה במו-עיניו של תוצאותיה של דרך אוסלו, דעכה הדורסנות שבה ניסו לכרוך את לקחי הרצח עם דרכו הפוליטית של רבין, ובתוך כך לנסות להשמיץ את הציבורים שחלקו עליה. עכשיו אפשר לעסוק באמת בלקחי הרצח ולנצל את היום הזה כדי לעורר דיון רציני ונוקב על דפוסי השיח הציבורי בישראל.
וכאן יש הרבה לעשות. לצערנו השתלטה עלינו תת-תרבות של צעקנות ופסילת היריב. אנשים שעלו ארצה ממדינות תרבותיות מביעים לא-אחת שאט-נפש מצורת הדיון אצלנו, הרוויה פסילות אישיות, דמגוגיה זולה ושיסוע דבריו של הצד השני. מדוע לא נוכל לנהל דיון רציני, ענייני, מכובד, על השאלות הגורליות שבחיינו?
גם את השנאה לציבור הדתי והחרדי יש לכלול בתוך לקחי רצח רבין. כי זה המסר האמיתי שכולנו צריכים להפיק מיום זה - לשים קץ לשנאה, להתקפות האישיות, לפסילת היריב. לנהוג כבוד איש באחיו. להקשיב איש לזולתו. ואז יתברר שיש לנו מכנה-משותף רחב ושהמחבר בינינו גדול מן המפריד.
------------------------------------
מאמרו של הרב מנחם ברוד מתפרסם בגיליון 'שיחת השבוע' גיליון 811, י"ב במרחשוון תשס"ג (18.10.02)