בפרשת לך-לך מתוודעים אנו לדמותו של אברהם אבינו, המכונה בפי חכמים: "האדם הגדול בענקים" (בראשית רבה י"ד, ו') ובדמות ענק זו, נבקש להתבונן הפעם, אגב הצגת שאלה פעוטה לכאורה: האם אהב אברהם מתנות או שנא אותן?
במורשת ישראל אנו מוצאים יחס מסויג לקבלת מתנות, וכבר קבע החכם מכל אדם: "ושונא מתנות יחיה" (משלי ט"ו, כד). אך עם זאת, יש לציין כי כלל זה אינו תקף בהכרח בכל מצב, ואף מפשוטו של מקרא נראה שההסתייגות החריפה מקבלת מתנות נובעת מחשש מפני אבק שוחד, שהרי הפסוק כורכן יחד:
"עוכר ביתו בוצע בצע ושונא מתנות יחיה". וכן מציין האבן עזרא: 'שונא מתנות' מתנות שוחד.
מכל מקום בתחילת פרשת לך לך, אומר אברהם לשרה ברדתו למצרים: "אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך " (י"ב, יג), ומפרש רש"י בפשטות: "יתנו לי מתנות". ואכן בהמשך מעידה התורה: "ולאברם היטיב בעבורה, ויהי לו צאן ובקר וחמורים וכו' " (י"ב, טז).
אמנם, אפשר ששיקולי "ביטחון" ו"דיפלומטיה" הינחו את אברהם בקבלת מתנות אלה, אך מכל מקום נראה, שאין אברהם רואה בעצם קבלתן מעשה פסול ונתעב.
והנה בהמשך הפרשה, בשוב אברהם "מהכות את כדרלעמר ואת המלכים אשר איתו" (י"ד, יז), מתייחס אברהם בדרך שונה לחלוטין לקבלת מתנות, ולעומת מלך סדום המציע לו: "תן לי הנפש והרכוש קח לך" (י"ד, כא)
פוסק אברהם נחרצות:
"הרימותי ידי אל ה' א-ל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך
ולא תאמר אני העשרתי את אברם" (י"ד, כב-כג).
ובכן מה בין פרשה לפרשה, ומדוע בפרשה האחרונה, נרתע אברהם כל כך?
"תהיה אגואיסט!"
דומה שהמפתח לדחיית הצעתו של מלך סדום מכל וכל, נעוץ במזימתו האפילה, הנחשפת בין השיטין מתוך עיון מדוקדק בכתובים.
הבה נשים לב לסדר הפרשה: אברהם בא מירכתי צפון ועמו הנפש והרכוש אשר הציל, ומלך סדום יוצא לקראתו להקביל את פניו (י"ד, יז) ולהעלות את הצעתו: "תן לי הנפש והרכוש קח לך" (י"ד, כא). אך בתווך בין היציאה להצעה מפסיקה התורה לפתע ומספרת:
"ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין ויברכהו ויאמר " (י"ד, יח-כ).
מה פשר הפסקה הזאת, ומה מגמתה?
יפה עונה על כך "אור החיים" הקדוש וכה דבריו:
"והפסיק הכתוב בעניין מלך שלם, בין יציאת מלך סדום לבין הודעת דברי מלך סדום, להגיד שבח הצדיקים, מה בינם לבין הרשעים. כי מלך סדום יצא לקראת אברהם לראות פניו ריקם, הגם שאליו יחוייב להקביל פני אברהם במנחה כיד המלך, והוא הרשע יצא לקראתו בידיים ריקניות. ומלכי צדק הצדיק, מבלי חיוב, נדיבות יעץ והקביל פניו בלחם ויין".
ומוסיפה נחמה לייבוביץ, בספרה "עיונים בפרשת השבוע", ראייה לשונית חזקה לפירושו של "אור החיים": "לא נאמר: 'ויוציא מלכי צדק ' אלא: 'ומלכי צדק הוציא', כדי להדגיש בצורה אנטיתטית בולטת, את הניגוד ביניהם".
* * *
דברי "אור החיים" פוקחים את עינינו להתבונן מעט בדמותו המפוקפקת של מלך סדום, ולראות גם בהצעתו לא מחווה של הכרת טובה לאברהם, אלא משא ומתן עסקי הצופן בתוכו עוקץ מר.
אמנם על פי חוקי המלחמה בימי קדם, היה שייך שלל המלחמה למנצח, ולפיכך נדרש לכאורה מלך סדום לרוחב לבו של אברהם.
ברם מלך סדום יודע יפה שאברהם לא יצא למערכה זו במגמה לשלול שלל ולבוז בז, אלא מידת החסד היוקדת בו, היא שהריצה אותו למרחקים להציל את לוט בן אחיו ועמו את כל אנשי סדום, משבי וממוות.
אבל דווקא ידיעה זו מקוממת את מלך סדום מפני שהשקפת העולם של סדום אין כלל מקום למידת חסד ורחמים, לא כלפי אורחים, ולא כלפי סובלים ומוכי גורל, כדברי הנביא יחזקאל (ט"ז, מט): "הנה זה היה עוון סדום אחותך: גאון שבעת לחם ושלוות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה".
התפיסה הסדומית קבעה במוצהר: "תהיה אגואיסט!" דאג לעצמך ולא לזולתך, כי העולם שייך לחזקים, ואין בו מקום לחסד ולרחמים!
והנה בא מעשה החסד של אברהם ומערער את כל השקפת העולם הסדומית.
מכאן ואילך ישיחו הבריות במעשה חסד מופלא זה ואולי אף יתחילו ללכת 'חלילה' בדרכו של אברהם, וסדום מה יהא עליה?
על כן מתאמץ מלך סדום לעשות 'ביזנס' עם אברהם כמקובל בעולמה של סדום: והוא פותח בהצעה "נדיבה": 'תן הנפש והרכוש קח לך'.
לא הכל "ביזנס"!
מזימתו של מלך סדום ברורה: אם יאות אברהם להצעתו לא יהיה עוד מעשהו של אברהם חסד לשם שמים, אלא נגוע בטובת הנאה, ובשעה שישיחו הבריות בחסדו של אברהם, יוכל מלך סדום לקרוץ בעיניו ולומר כממתיק סוד: " נו באמת על איזה חסד אתם מדברים היודעים אתם כמה הרוויח אברהם זו ואיזה 'קופון' גזר "
* * *
ואם סבורים אתם שלפניכם 'דרשה חסידית', התבוננו היטב בדבריו של אברהם ותראו שהכל צפון שם: "ולא תאמר אני העשרתי את אברם!"
* * *
אברהם, המרים ידו לא-ל עליון בשבועה, לבל יקח "מחוט ועד שרוך נעל", מלמד אותנו לדורות, כיצד ראוי ללכת בדרכיו של מקום הזן את עולמו "בחן בחסד וברחמים", ולעשות חסד לשם שמים בלי חשבונות:
"לתת את הנשמה ואת הלב לתת כשאתה אוהב".
אמנם אין לבטל מעשי חסד גם אם מעורבים בהם שיקולים של כבוד ויוקרה, ואפילו "שנוררים" האוספים כסף לצדקה ולוקחים ( בהסכמה ובידיעה ) אחוזים מסויימים לכיסם הקב"ה קובע להם ברכה.
אבל כגבוה שמים מארץ גבוהה מכל אלה מידתו של אברהם.
ובשעה שזוכה אדם לעשות חסד בכל לבו, ללא כל טובת הנאה, מ'חוט ועד שרוך נעל', מציץ עליו ריבון העולמים ממרומיו ואומר: הנה איש כלבבי, מזרע אברהם האיש הזה, "זרע אברהם אוהבי"!
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני: "מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.
במורשת ישראל אנו מוצאים יחס מסויג לקבלת מתנות, וכבר קבע החכם מכל אדם: "ושונא מתנות יחיה" (משלי ט"ו, כד). אך עם זאת, יש לציין כי כלל זה אינו תקף בהכרח בכל מצב, ואף מפשוטו של מקרא נראה שההסתייגות החריפה מקבלת מתנות נובעת מחשש מפני אבק שוחד, שהרי הפסוק כורכן יחד:
"עוכר ביתו בוצע בצע ושונא מתנות יחיה". וכן מציין האבן עזרא: 'שונא מתנות' מתנות שוחד.
מכל מקום בתחילת פרשת לך לך, אומר אברהם לשרה ברדתו למצרים: "אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך " (י"ב, יג), ומפרש רש"י בפשטות: "יתנו לי מתנות". ואכן בהמשך מעידה התורה: "ולאברם היטיב בעבורה, ויהי לו צאן ובקר וחמורים וכו' " (י"ב, טז).
אמנם, אפשר ששיקולי "ביטחון" ו"דיפלומטיה" הינחו את אברהם בקבלת מתנות אלה, אך מכל מקום נראה, שאין אברהם רואה בעצם קבלתן מעשה פסול ונתעב.
והנה בהמשך הפרשה, בשוב אברהם "מהכות את כדרלעמר ואת המלכים אשר איתו" (י"ד, יז), מתייחס אברהם בדרך שונה לחלוטין לקבלת מתנות, ולעומת מלך סדום המציע לו: "תן לי הנפש והרכוש קח לך" (י"ד, כא)
פוסק אברהם נחרצות:
"הרימותי ידי אל ה' א-ל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך
ולא תאמר אני העשרתי את אברם" (י"ד, כב-כג).
ובכן מה בין פרשה לפרשה, ומדוע בפרשה האחרונה, נרתע אברהם כל כך?
"תהיה אגואיסט!"
דומה שהמפתח לדחיית הצעתו של מלך סדום מכל וכל, נעוץ במזימתו האפילה, הנחשפת בין השיטין מתוך עיון מדוקדק בכתובים.
הבה נשים לב לסדר הפרשה: אברהם בא מירכתי צפון ועמו הנפש והרכוש אשר הציל, ומלך סדום יוצא לקראתו להקביל את פניו (י"ד, יז) ולהעלות את הצעתו: "תן לי הנפש והרכוש קח לך" (י"ד, כא). אך בתווך בין היציאה להצעה מפסיקה התורה לפתע ומספרת:
"ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין ויברכהו ויאמר " (י"ד, יח-כ).
מה פשר הפסקה הזאת, ומה מגמתה?
יפה עונה על כך "אור החיים" הקדוש וכה דבריו:
"והפסיק הכתוב בעניין מלך שלם, בין יציאת מלך סדום לבין הודעת דברי מלך סדום, להגיד שבח הצדיקים, מה בינם לבין הרשעים. כי מלך סדום יצא לקראת אברהם לראות פניו ריקם, הגם שאליו יחוייב להקביל פני אברהם במנחה כיד המלך, והוא הרשע יצא לקראתו בידיים ריקניות. ומלכי צדק הצדיק, מבלי חיוב, נדיבות יעץ והקביל פניו בלחם ויין".
ומוסיפה נחמה לייבוביץ, בספרה "עיונים בפרשת השבוע", ראייה לשונית חזקה לפירושו של "אור החיים": "לא נאמר: 'ויוציא מלכי צדק ' אלא: 'ומלכי צדק הוציא', כדי להדגיש בצורה אנטיתטית בולטת, את הניגוד ביניהם".
* * *
דברי "אור החיים" פוקחים את עינינו להתבונן מעט בדמותו המפוקפקת של מלך סדום, ולראות גם בהצעתו לא מחווה של הכרת טובה לאברהם, אלא משא ומתן עסקי הצופן בתוכו עוקץ מר.
אמנם על פי חוקי המלחמה בימי קדם, היה שייך שלל המלחמה למנצח, ולפיכך נדרש לכאורה מלך סדום לרוחב לבו של אברהם.
ברם מלך סדום יודע יפה שאברהם לא יצא למערכה זו במגמה לשלול שלל ולבוז בז, אלא מידת החסד היוקדת בו, היא שהריצה אותו למרחקים להציל את לוט בן אחיו ועמו את כל אנשי סדום, משבי וממוות.
אבל דווקא ידיעה זו מקוממת את מלך סדום מפני שהשקפת העולם של סדום אין כלל מקום למידת חסד ורחמים, לא כלפי אורחים, ולא כלפי סובלים ומוכי גורל, כדברי הנביא יחזקאל (ט"ז, מט): "הנה זה היה עוון סדום אחותך: גאון שבעת לחם ושלוות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה".
התפיסה הסדומית קבעה במוצהר: "תהיה אגואיסט!" דאג לעצמך ולא לזולתך, כי העולם שייך לחזקים, ואין בו מקום לחסד ולרחמים!
והנה בא מעשה החסד של אברהם ומערער את כל השקפת העולם הסדומית.
מכאן ואילך ישיחו הבריות במעשה חסד מופלא זה ואולי אף יתחילו ללכת 'חלילה' בדרכו של אברהם, וסדום מה יהא עליה?
על כן מתאמץ מלך סדום לעשות 'ביזנס' עם אברהם כמקובל בעולמה של סדום: והוא פותח בהצעה "נדיבה": 'תן הנפש והרכוש קח לך'.
לא הכל "ביזנס"!
מזימתו של מלך סדום ברורה: אם יאות אברהם להצעתו לא יהיה עוד מעשהו של אברהם חסד לשם שמים, אלא נגוע בטובת הנאה, ובשעה שישיחו הבריות בחסדו של אברהם, יוכל מלך סדום לקרוץ בעיניו ולומר כממתיק סוד: " נו באמת על איזה חסד אתם מדברים היודעים אתם כמה הרוויח אברהם זו ואיזה 'קופון' גזר "
* * *
ואם סבורים אתם שלפניכם 'דרשה חסידית', התבוננו היטב בדבריו של אברהם ותראו שהכל צפון שם: "ולא תאמר אני העשרתי את אברם!"
* * *
אברהם, המרים ידו לא-ל עליון בשבועה, לבל יקח "מחוט ועד שרוך נעל", מלמד אותנו לדורות, כיצד ראוי ללכת בדרכיו של מקום הזן את עולמו "בחן בחסד וברחמים", ולעשות חסד לשם שמים בלי חשבונות:
"לתת את הנשמה ואת הלב לתת כשאתה אוהב".
אמנם אין לבטל מעשי חסד גם אם מעורבים בהם שיקולים של כבוד ויוקרה, ואפילו "שנוררים" האוספים כסף לצדקה ולוקחים ( בהסכמה ובידיעה ) אחוזים מסויימים לכיסם הקב"ה קובע להם ברכה.
אבל כגבוה שמים מארץ גבוהה מכל אלה מידתו של אברהם.
ובשעה שזוכה אדם לעשות חסד בכל לבו, ללא כל טובת הנאה, מ'חוט ועד שרוך נעל', מציץ עליו ריבון העולמים ממרומיו ואומר: הנה איש כלבבי, מזרע אברהם האיש הזה, "זרע אברהם אוהבי"!
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני: "מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.