העם היהודי אומנם חייב לברר בינו לבין עצמו לאן מועדות פניה של מדינת ישראל, אך הדיון הציבורי הסוער שפרץ לתקשורת בעקבות פרשת חוות גלעד לא רק שאינו תורם לשיח הציבורי הנדרש אלא אף מחמיר את התסבוכת הלאומית. תרומתו היחידה של השיח הציבורי הלוהט סביב חוות גלעד הוא בחשיפת הפוטנציאל ההרסני של פרדוכס אוסלו המשבש את מהלך חייה של מדינת ישראל. פרדוכס אוסלו מתבטא בעליית כוחו הפוליטי של השמאל ככל שמתבררים ממדי אסון אוסלו וככל שמדינת ישראל הולכת ונלכדת בסבך השלכותיו הקטלניות.
כצפוי נגררה התקשורת אחר מגמת השמאל להפוך את אירועי חוות גלעד למסע גינוי והכפשה נגד מפעל ההתיישבות ביש"ע. אך עומק השתרשותו של פרדוכס אוסלו נחשף דווקא בהתנהגות נבחריו הפוליטיים של הימין שרובם ככולם מילאו פיהם מים לנוכח המתקפה התקשורתית משולחת הרסן נגד נוער יש"ע. בכירי ליכוד מסוימים אף חברו לחוגי השמאל באותו פרץ דאגה פתאומי לשלטון החוק.
אך מכול עמיתיו הרחיק לכת אריאל שרון, שרק לפני ארבע שנים קרא לעם ישראל לעלות ולהיאחז בגבעות יהודה ושומרון, ואילו עתה זנח את אלה שנענו לקריאתו והפקירם להיטחן במלתעותיו המושחזות של השמאל. ראש הממשלה הוסיף חטא על פשע בכך שרקח עם הנהגת השמאל את הפקרת המאחזים, התעלם מהעיתוי האומלל למימוש הפינוי, התנער מאחריותו הממלכתית למהלכיו של שר הביטחון, אישר את ביצועו הגס והכוחני של הפינוי ואף נזף במתנגדים לפינוי הברוטלי.
ההסתגלות הציבורית לתופעות חמורות של פתולוגיה לאומית אינה מפחיתה מהסכנה הגלומה בהן אלא אף מחמירה אותן. שוב הצליחה התקשורת בליבוי השמאל ובעידוד שתיקת הימין לסרס את הדיון הציבורי לרמה הרדודה של הפרחת סיסמאות ולהתנפלות מתוזמרת על השעיר לעזאזל התורן. ממקור לא ידוע פרץ פתאום לתודעת הציבור המונח "נוער הגבעות" והתפשט כמו אש בשדה קוצים כשהוא מלווה בקונוטציה שלילית ברורה. גם סיסמאות "שלטון החוק", "הדמוקרטיה בסכנה" ועוד אי-אלה מאמרי שטנה נגד "העשבים השוטים" של ההתנחלויות תרמו את חלקם לטשטוש העניין האמיתי. תשומת הלב הציבורית הוסטה לביקורת רגשנית ורדודה של התנהלות אירועי חוות גלעד תוך הדגשת השלילה בדמויות שכיכבו בהם.
"נוער ההגשמה"
"נוער הגבעות", שהיווה רק חלק מאותו ציבור רחב ומגוון שנכח בחוות גלעד והתנגד פסיבית לפינוי, ראוי בעצם להיקרא "נוער ההגשמה". למרות המהומה התקשורתית שתרמה להסחת הדעת מן העיקר אל הטפל, מזהה חלקו של הציבור את המאחזים כנקודות ציון קריטיות בחייה של מדינת ישראל הניצבת על פרשת דרכים. אך נוער ההגשמה בחושיו החדים ומתוך זיקה שורשית לאדמת הארץ קולט בעוצמה כפולה ומכופלת את משמעות אירועי המאחזים. מתוך אינטואיציה לאומית הממוקדת בשורש העניין מרחיב נוער ההגשמה במו ידיו את מפעל ההתיישבות באותה דחיפות שבה הגשים קומץ "ביטניקים הרפתקניים", הקרויים בפינו כיום "חלוצי הציונות ומגשימיה", את העלייה לארץ ישראל השוממה מתוך אותה רגישות לאומית שזיהתה בעוצמה רבה כי בא הקץ לקיום הגלותי.
מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה
ככל שתמשיך הנהגת המדינה להסתפק באלתור פתרונות נקודתיים לקונפליקט הבלתי-נמנע בין הצביון היהודי לבין צביון של "מדינת כל אזרחיה", כך תכפה המציאות על החברה הישראלית תופעות קשות של עימותים פנימיים. פרשת חוות גלעד היא דוגמה קלאסית לעימות הנובע מהתנגשות חזיתית בין צביונה היהודי של מדינת ישראל לבין אופייה הדמוקרטי. בעוד הצו המקראי מחייב התנחלות יהודית בארץ האבות במיוחד מול איום השתלטותו של עם זר על אדמות המדינה, לכודה ההנהגה המדינית בסבך אינטרסים פוליטיים המחייבים מבחינתה את הקרבת המאחזים.
מרבית אנשי יש"ע וגם שוללי ההתיישבות מקרב השמאל אכן מבינים שהעימות במאחזים הוא המאבק על דמותה העתידית של מדינת ישראל. התקשורת אומנם ממזערת את פרשת המאחזים לממדים נקודתיים של סוגייה ביטחונית ומשפטית, אך הנאבקים להגנת המאחזים יודעים שהעימות בחוות גלעד הוא אבן הבוחן וניסוי הפתיחה לפינויים עתידיים של התנחלויות במסגרת הסדרים מדיניים. כל מי שנכח בחוות גלעד וצפה אחר-כך בדיווחים התקשורתיים מהחווה מסוגל לתפוש את כוחה ההרסני של התקשורת בגיבוש תמונה מעוותת של ההתרחשויות בשטח. התקשורת המובילה חשה את עוצמתו של נוער ההגשמה כחוד החנית של המאבק למען ארץ ישראל. על-מנת לנטרל את צעירי יש"ע כגורם ציבורי בעל עוצמה אידיאולוגית ויכולת ביצועית מרשימה דואגת התקשורת לטפח את תדמיתם כקולקטיב בעייתי של "נוער גבעות" פרוע ומשולח-רסן.
הנהגת המדינה כה שקועה במהלכים של תכסיסנות פוליטית עד שאיננה מבחינה בתהליכים הלאומיים המתרחשים מול עיניה ואינה מסוגלת להבין את משמעותם. כל עוד לא התממשה הסינתזה המתחייבת בין צביונה היהודי של המדינה לבין אופייה הדמוקרטי, טומנת בחובה הדינמיקה הלאומית פוטנציאל של עימותים אלימים. מתוך אותה אנדרלמוסיה ממלכתית, שבה כל זרם רעיוני מנצל סיטואציות פוליטיות מזדמנות כדי לכפות את דרכו על המדינה, לא תצליח מדינת ישראל לגבש את האסטרטגיה הלאומית הנחוצה לקיומה תחת תנאי הקיום העוינים הכפויים עליה.
קשה לצפות מהנהגתה הנוכחית של המדינה שתנתב את הדרך לאותה סינתזה של יהדות ודמוקרטיה וגיבוש האסטרטגיה הלאומית, אך לפחות ניתן היה לצפות שהממשלה תימנע ממהלכים פרובוקטיביים קשים המדרדרים את מדינת ישראל אל סף מלחמת אזרחים.
כצפוי נגררה התקשורת אחר מגמת השמאל להפוך את אירועי חוות גלעד למסע גינוי והכפשה נגד מפעל ההתיישבות ביש"ע. אך עומק השתרשותו של פרדוכס אוסלו נחשף דווקא בהתנהגות נבחריו הפוליטיים של הימין שרובם ככולם מילאו פיהם מים לנוכח המתקפה התקשורתית משולחת הרסן נגד נוער יש"ע. בכירי ליכוד מסוימים אף חברו לחוגי השמאל באותו פרץ דאגה פתאומי לשלטון החוק.
אך מכול עמיתיו הרחיק לכת אריאל שרון, שרק לפני ארבע שנים קרא לעם ישראל לעלות ולהיאחז בגבעות יהודה ושומרון, ואילו עתה זנח את אלה שנענו לקריאתו והפקירם להיטחן במלתעותיו המושחזות של השמאל. ראש הממשלה הוסיף חטא על פשע בכך שרקח עם הנהגת השמאל את הפקרת המאחזים, התעלם מהעיתוי האומלל למימוש הפינוי, התנער מאחריותו הממלכתית למהלכיו של שר הביטחון, אישר את ביצועו הגס והכוחני של הפינוי ואף נזף במתנגדים לפינוי הברוטלי.
ההסתגלות הציבורית לתופעות חמורות של פתולוגיה לאומית אינה מפחיתה מהסכנה הגלומה בהן אלא אף מחמירה אותן. שוב הצליחה התקשורת בליבוי השמאל ובעידוד שתיקת הימין לסרס את הדיון הציבורי לרמה הרדודה של הפרחת סיסמאות ולהתנפלות מתוזמרת על השעיר לעזאזל התורן. ממקור לא ידוע פרץ פתאום לתודעת הציבור המונח "נוער הגבעות" והתפשט כמו אש בשדה קוצים כשהוא מלווה בקונוטציה שלילית ברורה. גם סיסמאות "שלטון החוק", "הדמוקרטיה בסכנה" ועוד אי-אלה מאמרי שטנה נגד "העשבים השוטים" של ההתנחלויות תרמו את חלקם לטשטוש העניין האמיתי. תשומת הלב הציבורית הוסטה לביקורת רגשנית ורדודה של התנהלות אירועי חוות גלעד תוך הדגשת השלילה בדמויות שכיכבו בהם.
"נוער ההגשמה"
"נוער הגבעות", שהיווה רק חלק מאותו ציבור רחב ומגוון שנכח בחוות גלעד והתנגד פסיבית לפינוי, ראוי בעצם להיקרא "נוער ההגשמה". למרות המהומה התקשורתית שתרמה להסחת הדעת מן העיקר אל הטפל, מזהה חלקו של הציבור את המאחזים כנקודות ציון קריטיות בחייה של מדינת ישראל הניצבת על פרשת דרכים. אך נוער ההגשמה בחושיו החדים ומתוך זיקה שורשית לאדמת הארץ קולט בעוצמה כפולה ומכופלת את משמעות אירועי המאחזים. מתוך אינטואיציה לאומית הממוקדת בשורש העניין מרחיב נוער ההגשמה במו ידיו את מפעל ההתיישבות באותה דחיפות שבה הגשים קומץ "ביטניקים הרפתקניים", הקרויים בפינו כיום "חלוצי הציונות ומגשימיה", את העלייה לארץ ישראל השוממה מתוך אותה רגישות לאומית שזיהתה בעוצמה רבה כי בא הקץ לקיום הגלותי.
מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה
ככל שתמשיך הנהגת המדינה להסתפק באלתור פתרונות נקודתיים לקונפליקט הבלתי-נמנע בין הצביון היהודי לבין צביון של "מדינת כל אזרחיה", כך תכפה המציאות על החברה הישראלית תופעות קשות של עימותים פנימיים. פרשת חוות גלעד היא דוגמה קלאסית לעימות הנובע מהתנגשות חזיתית בין צביונה היהודי של מדינת ישראל לבין אופייה הדמוקרטי. בעוד הצו המקראי מחייב התנחלות יהודית בארץ האבות במיוחד מול איום השתלטותו של עם זר על אדמות המדינה, לכודה ההנהגה המדינית בסבך אינטרסים פוליטיים המחייבים מבחינתה את הקרבת המאחזים.
מרבית אנשי יש"ע וגם שוללי ההתיישבות מקרב השמאל אכן מבינים שהעימות במאחזים הוא המאבק על דמותה העתידית של מדינת ישראל. התקשורת אומנם ממזערת את פרשת המאחזים לממדים נקודתיים של סוגייה ביטחונית ומשפטית, אך הנאבקים להגנת המאחזים יודעים שהעימות בחוות גלעד הוא אבן הבוחן וניסוי הפתיחה לפינויים עתידיים של התנחלויות במסגרת הסדרים מדיניים. כל מי שנכח בחוות גלעד וצפה אחר-כך בדיווחים התקשורתיים מהחווה מסוגל לתפוש את כוחה ההרסני של התקשורת בגיבוש תמונה מעוותת של ההתרחשויות בשטח. התקשורת המובילה חשה את עוצמתו של נוער ההגשמה כחוד החנית של המאבק למען ארץ ישראל. על-מנת לנטרל את צעירי יש"ע כגורם ציבורי בעל עוצמה אידיאולוגית ויכולת ביצועית מרשימה דואגת התקשורת לטפח את תדמיתם כקולקטיב בעייתי של "נוער גבעות" פרוע ומשולח-רסן.
הנהגת המדינה כה שקועה במהלכים של תכסיסנות פוליטית עד שאיננה מבחינה בתהליכים הלאומיים המתרחשים מול עיניה ואינה מסוגלת להבין את משמעותם. כל עוד לא התממשה הסינתזה המתחייבת בין צביונה היהודי של המדינה לבין אופייה הדמוקרטי, טומנת בחובה הדינמיקה הלאומית פוטנציאל של עימותים אלימים. מתוך אותה אנדרלמוסיה ממלכתית, שבה כל זרם רעיוני מנצל סיטואציות פוליטיות מזדמנות כדי לכפות את דרכו על המדינה, לא תצליח מדינת ישראל לגבש את האסטרטגיה הלאומית הנחוצה לקיומה תחת תנאי הקיום העוינים הכפויים עליה.
קשה לצפות מהנהגתה הנוכחית של המדינה שתנתב את הדרך לאותה סינתזה של יהדות ודמוקרטיה וגיבוש האסטרטגיה הלאומית, אך לפחות ניתן היה לצפות שהממשלה תימנע ממהלכים פרובוקטיביים קשים המדרדרים את מדינת ישראל אל סף מלחמת אזרחים.