מוקדש לאחי ורעי אנשי חברון הנאחזים במסירות נפש בעיר האבות
הראי"ה קוק זצ"ל פותח את ספרו הגדול "אורות", בהגדרת מהות הקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל וכה דבריו:
"ארץ ישראל, איננה דבר חיצוני, קניין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי להחזקת קיומה.
ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה".
בלשוננו שלנו נאמר: ארץ ישראל אינה רק "מסגרת טריטוריאלית" או "מקלט בטוח" הנדרש לקיום האומה. ארץ ישראל בית חיים היא לנו והקשר בין האומה לארצה הינו קשר חי כקשר האורגני שבין הגוף לנשמה. כשהנשמה מאירה, הגוף מתרונן ושר, וכשהגוף סובל גם הנשמה נפגעת. כך גם כשהעם סובל הארץ מתייסרת וכשהוא מעמיק לחטוא היא מקיאה אותו, ולעומת זאת כשהוא שב לארצו ושמחת עולם על ראשו, גם הארץ מתרוננת ושרה ואף נותנת פרייה בעין יפה.
לפיכך נקראת ארץ ישראל "ארץ החים" כי בה סוד חיי האומה.
אם אכן הארץ הינה כגוף לאומה, עלינו להתייחס לכל חבליה כאיברים בגוף החי, ולחוש כי זלזול בהם או קיצוצם חלילה פוגעים בגוף האומה ופוצעים את נשמתה.
כך חשנו בעומק לבנו בליל יום העצמאות לפני מלחמת ששת הימים, בעת שנשא מו"ר הרצי"ה זצ"ל את קולו וזעק בבכי:" 'ואת ארצי חילקו' (יואל ד', ב) כן איפה חברון שלנו האנחנו שוכחים את זה? ואיה שכם שלנו ויריחו שלנו הנשכחן?"
והוא הוסיף לתאר את תחושתו בעת החלטת האו"ם על תכנית החלוקה:
"באותו מצב, מזועזע בכל גופי, פצוע כולי וחתוך לגזרים לא יכולתי אז לשמוח ".
כל מי שהיה עד לאותן זעקות, וראה את מורנו ורבנו תובע את עלבונה של ארץ ישראל הקרועה לגזרים, לא ישכח מעמד זה כל ימי חייו
"מיזי יאהודי"
מתוך דימוי נפלא זה, הרואה בארץ את הגוף לנשמת האומה, מתבקשת ההתבוננות המפורטת בכל חבל ונחלה בארץ ישראל, במגמה לחשוף את אופיו ותכונתו, כדרך שאנו מתבוננים בגוף החי ומגלים בכל אבר את תפקידו המיוחד.
מנקודת מוצא זו מבקש אני ב"שבת חברון" לנסות לפענח ולגלות טפח מהנקודה הסגולית שנתייחדה לעיר האבות.
אפתח באנקדוטה פעוטה: בעת סיור ברחובות חברון לפני שנים רבות, התעכבנו באחת הסמטאות להתבונן בעבודתו של סתת ערבי זקן, שלפניו היה מונח גל אבנים גדול.
לבקשתו של יהושע כהן איש שדה בוקר שהדריך אותנו בסיור זה, נענה הסתת והסביר לנו את טיבן ותכונתן של האבנים השונות.
זכורות לי במיוחד שתי אבנים עליהן התעכב הסתת.
את האחת כינה "אבן המלכה" אבן המלכים, הלא היא האבן הירושלמית הנוחה לחציבה ולסיתות, וממנה נבנו ארמונות ירושלים וחומותיה ואף הכותל המערבי, ולעומתה הצביע על אבן אחרת אפורה וקשה יותר האבן החברונית ממנה נבנה מתחם מערת המכפלה.
לשאלתנו, מה שמה של אבן זו, נענה בחיוך ואמר: קוראים לה "מיזי יאהודי" אבן היהודים כי היא קשה כמו היהודים
זמן קצר לאחר מכן עמדנו ליד מתחם מערת המכפלה והשווינו את אבניו - לאבני הכותל.
הכותל אכן עומד אלפי שנים, אך אותות הזמן ניכרים בפניו ודמיונו כפני אם זקנה ואהובה שעלו קמטים בפניה, ואילו אבני מערת המכפלה, ניצבות זקופות וגאות ללא חריצים וגומחות, כאילו זה עתה נבנו.
באותה שעה האירו לי באור חדש דברי רש"י בעקבות המדרש, על שרה אמנו בעת מותה בקרית ארבע היא חברון: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (בראשית כ"ג, א) "לכך נכתב "שנה" בכל כלל וכלל לומר לך: בת ק' כבת כ' לחטא, ובת כ' כבת ז' ליופי".
כביכול מבקש המדרש לאותת ולומר:
צאו וראו את שרה אמנו אשר "אחרי בלותה היתה לה עדנה", ועדיין בזקנתה עומדת היא בתומתה ויופיה כילדה קטנה.
עודני היום חזק!
ביטוי דומה אתה מוצא בדברי כלב בן יפונה, כובש חברון המעיד על עצמו:
"ועתה הנה אנוכי היום בן חמש ושמונים שנה, עודני היום חזק כאשר ביום שלוח אותי משה ככחי אז וככחי עתה למלחמה לצאת ולבוא" (יהושע י"ד, יא).
על עוצמתו של כלב, שלא נשחק ולא נשבר בכל התלאות שעברו עליו, עמד הראי"ה קוק זצ"ל, בדברים שנשא לזכר קהילת חברון לאחר הטבח במאורעות תרפ"ט וכך אמר:
"כשהמרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה והמסו את לב דור המדבר מלבוא לרשת את הארץ, היה כלב היהודי העז מחזק את העם ואומר: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" (במדבר י"ג, ל) ומשום כך נפלה חברון בחלקו. גם אחרי שראה כלב בעיניו דור של התנוונות דור המדבר בקלקלתם ונפילתם, לא נפל ברוחו ואמר: "עודני היום חזק כאשר כיום שלוח אותי משה, ככחי אז ככחי עתה" ומוסיף הרב בהתרגשות "ההרגשה הזאת מתעוררת בנו כשאנו חושבים על חברון". (מאמרי ראי"ה עמ' 161).
ובכן הנקודה הסגולית של חברון היא הדבקות במשימה במסירות ובהתמדה ללא כל שחיקה ושבירה. ונקודה זו יונקת בשורשה מאמונה בנצח ישראל. אשר "לא ישקר ולא ינחם" כדברי הרב שם: "המהות של חברון היא ההתחזקות והתעוררות בכח של נצח ישראל".
את סוד גבורת הנצח שאינה אובדת לעולם, נוטל גם דוד המלך מחברון עיר האבות ולפיכך מתחילה מלכות דוד דווקא בחברון "ושם נוצרה ונשלמה מלכות דוד הניצחית שהיא קיימת לעד ולנצח נצחים" (הראי"ה שם).
מתיישבי חברון עזי הנפש שבדורנו נטלו את עוזם וגבורתם של אבות האומה. וחידשו במסירות ובעקשנות את הישוב היהודי בעיר האבות.
על כן נאים הם לה, והיא נאה להם ולב ישראל לוחש להם תפילה כי יצליח ה' דרכם בכל המבחנים הקשים העומדים לפניהם מבית ומחוץ.
ולעומת כל העומדים מנגד ומביטים באדישות ובזלזול בבוני חברון, ועל אחת כמה וכמה כלפי כל החושבים עליהם רעה ומבקשים חלילה לעקור בנים מעיר אבותם, יהיו לאות ולעד דברי הרב קוק זצ"ל, אשר חתם את דברי האזכרה לקדושי חברון במילים הנוקבות הבאות:
"ומי שמרפה את ידי הבונים בטענות של בלימה.
מי שלועג ואומר: מה היהודים האומללים האלה עושים, מי שאינו עוזר להקמת חברון.
הוא שולח ידו בשורש אומתנו ועתיד הוא ליתן את הדין!"
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני: "מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.
הראי"ה קוק זצ"ל פותח את ספרו הגדול "אורות", בהגדרת מהות הקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל וכה דבריו:
"ארץ ישראל, איננה דבר חיצוני, קניין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי להחזקת קיומה.
ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה".
בלשוננו שלנו נאמר: ארץ ישראל אינה רק "מסגרת טריטוריאלית" או "מקלט בטוח" הנדרש לקיום האומה. ארץ ישראל בית חיים היא לנו והקשר בין האומה לארצה הינו קשר חי כקשר האורגני שבין הגוף לנשמה. כשהנשמה מאירה, הגוף מתרונן ושר, וכשהגוף סובל גם הנשמה נפגעת. כך גם כשהעם סובל הארץ מתייסרת וכשהוא מעמיק לחטוא היא מקיאה אותו, ולעומת זאת כשהוא שב לארצו ושמחת עולם על ראשו, גם הארץ מתרוננת ושרה ואף נותנת פרייה בעין יפה.
לפיכך נקראת ארץ ישראל "ארץ החים" כי בה סוד חיי האומה.
אם אכן הארץ הינה כגוף לאומה, עלינו להתייחס לכל חבליה כאיברים בגוף החי, ולחוש כי זלזול בהם או קיצוצם חלילה פוגעים בגוף האומה ופוצעים את נשמתה.
כך חשנו בעומק לבנו בליל יום העצמאות לפני מלחמת ששת הימים, בעת שנשא מו"ר הרצי"ה זצ"ל את קולו וזעק בבכי:" 'ואת ארצי חילקו' (יואל ד', ב) כן איפה חברון שלנו האנחנו שוכחים את זה? ואיה שכם שלנו ויריחו שלנו הנשכחן?"
והוא הוסיף לתאר את תחושתו בעת החלטת האו"ם על תכנית החלוקה:
"באותו מצב, מזועזע בכל גופי, פצוע כולי וחתוך לגזרים לא יכולתי אז לשמוח ".
כל מי שהיה עד לאותן זעקות, וראה את מורנו ורבנו תובע את עלבונה של ארץ ישראל הקרועה לגזרים, לא ישכח מעמד זה כל ימי חייו
"מיזי יאהודי"
מתוך דימוי נפלא זה, הרואה בארץ את הגוף לנשמת האומה, מתבקשת ההתבוננות המפורטת בכל חבל ונחלה בארץ ישראל, במגמה לחשוף את אופיו ותכונתו, כדרך שאנו מתבוננים בגוף החי ומגלים בכל אבר את תפקידו המיוחד.
מנקודת מוצא זו מבקש אני ב"שבת חברון" לנסות לפענח ולגלות טפח מהנקודה הסגולית שנתייחדה לעיר האבות.
אפתח באנקדוטה פעוטה: בעת סיור ברחובות חברון לפני שנים רבות, התעכבנו באחת הסמטאות להתבונן בעבודתו של סתת ערבי זקן, שלפניו היה מונח גל אבנים גדול.
לבקשתו של יהושע כהן איש שדה בוקר שהדריך אותנו בסיור זה, נענה הסתת והסביר לנו את טיבן ותכונתן של האבנים השונות.
זכורות לי במיוחד שתי אבנים עליהן התעכב הסתת.
את האחת כינה "אבן המלכה" אבן המלכים, הלא היא האבן הירושלמית הנוחה לחציבה ולסיתות, וממנה נבנו ארמונות ירושלים וחומותיה ואף הכותל המערבי, ולעומתה הצביע על אבן אחרת אפורה וקשה יותר האבן החברונית ממנה נבנה מתחם מערת המכפלה.
לשאלתנו, מה שמה של אבן זו, נענה בחיוך ואמר: קוראים לה "מיזי יאהודי" אבן היהודים כי היא קשה כמו היהודים
זמן קצר לאחר מכן עמדנו ליד מתחם מערת המכפלה והשווינו את אבניו - לאבני הכותל.
הכותל אכן עומד אלפי שנים, אך אותות הזמן ניכרים בפניו ודמיונו כפני אם זקנה ואהובה שעלו קמטים בפניה, ואילו אבני מערת המכפלה, ניצבות זקופות וגאות ללא חריצים וגומחות, כאילו זה עתה נבנו.
באותה שעה האירו לי באור חדש דברי רש"י בעקבות המדרש, על שרה אמנו בעת מותה בקרית ארבע היא חברון: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (בראשית כ"ג, א) "לכך נכתב "שנה" בכל כלל וכלל לומר לך: בת ק' כבת כ' לחטא, ובת כ' כבת ז' ליופי".
כביכול מבקש המדרש לאותת ולומר:
צאו וראו את שרה אמנו אשר "אחרי בלותה היתה לה עדנה", ועדיין בזקנתה עומדת היא בתומתה ויופיה כילדה קטנה.
עודני היום חזק!
ביטוי דומה אתה מוצא בדברי כלב בן יפונה, כובש חברון המעיד על עצמו:
"ועתה הנה אנוכי היום בן חמש ושמונים שנה, עודני היום חזק כאשר ביום שלוח אותי משה ככחי אז וככחי עתה למלחמה לצאת ולבוא" (יהושע י"ד, יא).
על עוצמתו של כלב, שלא נשחק ולא נשבר בכל התלאות שעברו עליו, עמד הראי"ה קוק זצ"ל, בדברים שנשא לזכר קהילת חברון לאחר הטבח במאורעות תרפ"ט וכך אמר:
"כשהמרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה והמסו את לב דור המדבר מלבוא לרשת את הארץ, היה כלב היהודי העז מחזק את העם ואומר: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" (במדבר י"ג, ל) ומשום כך נפלה חברון בחלקו. גם אחרי שראה כלב בעיניו דור של התנוונות דור המדבר בקלקלתם ונפילתם, לא נפל ברוחו ואמר: "עודני היום חזק כאשר כיום שלוח אותי משה, ככחי אז ככחי עתה" ומוסיף הרב בהתרגשות "ההרגשה הזאת מתעוררת בנו כשאנו חושבים על חברון". (מאמרי ראי"ה עמ' 161).
ובכן הנקודה הסגולית של חברון היא הדבקות במשימה במסירות ובהתמדה ללא כל שחיקה ושבירה. ונקודה זו יונקת בשורשה מאמונה בנצח ישראל. אשר "לא ישקר ולא ינחם" כדברי הרב שם: "המהות של חברון היא ההתחזקות והתעוררות בכח של נצח ישראל".
את סוד גבורת הנצח שאינה אובדת לעולם, נוטל גם דוד המלך מחברון עיר האבות ולפיכך מתחילה מלכות דוד דווקא בחברון "ושם נוצרה ונשלמה מלכות דוד הניצחית שהיא קיימת לעד ולנצח נצחים" (הראי"ה שם).
מתיישבי חברון עזי הנפש שבדורנו נטלו את עוזם וגבורתם של אבות האומה. וחידשו במסירות ובעקשנות את הישוב היהודי בעיר האבות.
על כן נאים הם לה, והיא נאה להם ולב ישראל לוחש להם תפילה כי יצליח ה' דרכם בכל המבחנים הקשים העומדים לפניהם מבית ומחוץ.
ולעומת כל העומדים מנגד ומביטים באדישות ובזלזול בבוני חברון, ועל אחת כמה וכמה כלפי כל החושבים עליהם רעה ומבקשים חלילה לעקור בנים מעיר אבותם, יהיו לאות ולעד דברי הרב קוק זצ"ל, אשר חתם את דברי האזכרה לקדושי חברון במילים הנוקבות הבאות:
"ומי שמרפה את ידי הבונים בטענות של בלימה.
מי שלועג ואומר: מה היהודים האומללים האלה עושים, מי שאינו עוזר להקמת חברון.
הוא שולח ידו בשורש אומתנו ועתיד הוא ליתן את הדין!"
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני: "מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.