ברשת ב' של "קול ישראל" חקרו את צחי הנגבי בקול מודאג כמי שקרה לו, חלילה, אסון במשפחה: עכשיו, שהימין הקיצוני ייכנס לממשלה מה תעשו כדי להתמתן? ברור היה לשואלת ולנשאל, כהנחת יסוד, כחוק ברזל, שימין, ברגע הגיעו לשלטון הולך שמאלה!
זה עובד כמו בתקשורת העויינת. הכלל הוא, ששואלים מרואיין מן הכיוון הנגדי. הוא ימין מציגים לו שאלות משמאל, ולהיפך. זו התיאוריה, כך מלמדים בבתי ספר לעתונות. בפועל, כאן בארץ, זה לא כך. ימני חוטף שאלות משמאל ושמאלני גם כן שאלות משמאל!
וגם בממשלות כך: ממשלת שמאל, מצפים שתלך בדרך השמאלנית עד הסוף המר, אפילו אין לה רוב וצריך לנסוע אל האבדון במיצובישי. וממשלה ימנית? גם ממנה מצפים שתלך שמאלה.
אני זוכר את הכביכול-מהפך של עליית בגין לשלטון. משלחת של המגבית באמריקה, כולם מימסד מפאיניקי וותיק, ביקרה בביתו ברחוב רוזנבאום בתל אביב. כשנכנסו, הבעת פניהם היתה כמי שהולכים לבקר אצל חולה מסוכן, מבטים של רחמים מהולים בפחד. ואני זוכר את ההקלה על פניהם בצאתם, ואת דבריהם לעיתונות, שלא נורא, האיש יותר מתון משחושבים, יכולים להיות רגועים, הכל יהיה בסדר. ובאמת היה בסדר, ועוד איזה בסדר! "מהפך" היה ? אנחנו התהפכנו !
המפאיניקים לא חלמו להכיר "בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני" ולהניח את היסודות למדינה פלסטינית, המפאיניקים לא חלמו לתת למצרים את כל סיני תמורת פיסת נייר של "שלום". הם חשבו על חלוקת חצי האי תמורת הסכם אי-התקפה, משהו יותר צנוע מהסכם שלום. והנה, נתנו הכל, ומה יש לנו היום? אי התקפה! שגריר אין, מסחר אין, תיירות אין, יש חרם טוטלי, יש הסתה נאצית, יש הברחת נשק לטרוריסטים ויש התחמשות אדירה נגדנו. אם אין עדיין מלחמה, הרי זה רק בגלל ההרתעה שלנו שעדיין נותר ממנה משהו והכסף שהם מקבלים מאמריקה.
אחר כך בא שמיר, ובבחירות 88' הוא השיג רוב ימני של 65 בכנסת והיה יכול, למשל, ליישב מליון יהודים ביש"ע ולשים קץ לסכנה הפלסטינית. אבל הוא קיבל מיד פחד גבהים, סחרחורת, וחיפש משענת. כמו בגין, שקרא לדיין, הרים אותו מאשפתות יום הכיפורים, עשה אותו שר חוץ, וכך חזר השמאל לשלוט. כך ברח שמיר לתוך "אחדות לאומית" שבמסגרתה הסגיר את יש"ע לשר הבטחון רבין והתחייב על הקפאת ההתנחלות, ארבעה או חמישה יישובים חדשים, בסך הכל, ורבין יקבע, היכן. ואח"כ הלך למדריד, אל התחנה שממנה יצאה הרכבת לאוסלו.
גם כשניצח נתניהו, דיברה העיתונות כדבר המובן מאליו על פינוי חברון, ואני שאלתי: האם זה סתם רשע של תקשורת עויינת, או שמא הם יודעים משהו שאני אינני יודע. היום אני יודע: הם ידעו. הם ידעו את כלל הברזל שממשלה ימנית, לעולם לעולם תלך שמאלה !
והנה, בחסדי השם הגענו היום שוב לצומת כזאת, ושוב התקשורת מניחה כדבר המובן מאליו, שגם בקווי היסוד של "ממשלת ימין צרה" יהיה כתוב שאסור להקים יישובים חדשים ביש"ע, כפי שהכתיב בשעתו חיים רמון. הפעם לא הגיעה לביתו של שרון משלחת מודאגת, הוא בעצמו מיהר להרגיע את האמריקנים: אל תחששו לגורל המדינה הפלסטינית, גם "ממשלת ימין צרה" לא תסטה מעיקריה המרכזיים של "מפת הדרכים".
כל כך עמוק הוא רגש הנחיתות הזה, שגם מתוך שורות המחנה הלאומי והמתנחלים מופעל לחץ על "האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו" לוותר ולשבת בממשלה שהתחייבה למסירת לב הארץ לריבונות זרה, ובלבד להקים "ממשלת ימין". ואני שואל: ריבונו של עולם מה כאן עדיין ימין? מה יכול להיות יותר שמאל מ"חזון" המדינה הפלסטינית? כאילו אומרים לך שתה את הרעל, ובלבד שעל הבקבוק יהיה כתוב "תרופה".
אלא, שכאן שולפים מצדדי "המתינות" את נשק יום הדין: ככה הפלתם את ממשלת שמיר ואת נתניהו, ככה הבאתם עלינו את אוסלו.
ולא היא! שמיר ואנשיו היו אלה שעשו הכל כדי להקדים את מועד הבחירות, מפני שהעריכו שמצבם לא טוב, וככל שייארך יהיה עוד יותר גרוע. צחי הנגבי פנה לאנשי התחייה ושאל נו, מתי כבר תעשו את זה? כל ההבדל היה חצי שנה, ושום דבר טוב לא נשקף לממשלת שמיר בחדשים האלה.
היום המצב הפוך, ואתמול נתניהו הסביר זאת היטב למי שקרא בין השורות של דבריו. היום - עדיין יש לליכוד רוב, דיברו על ארבעים ח"כים, בסקרים האחרונים כבר יש ירידה גדולה. הרוב הזה נוצר בגלל שני דברים: הזכרון הטרי של מפולת אוסלו, קמפ דייוויד, הקטסטרופה ששמה ברק, והמהפך הצבאי מאז "חומת מגן". ברגע ששרון התחיל להרביץ לערבים עלה הרייטינג שלו.
אולם ההשפעה מתחילה להתפוגג. החידוש שבאקטיביזם הצבאי הולך ונפוג ודי בכמה ימים של שקט להשכיח את אלף הרוגי אוסלו ומה עולה על פני השטח? המשבר הכלכלי, ילדים רעבים, מאות אלפי מובטלים, ירידת רמת החיים. ככל שהזמן עובר, העניין הכלכלי ישתלט על הזירה הפוליטית, וזו הסיבה, למה העבודה קפצה מן העגלה, ושוב נשמעות הסיסמאות הדמגוגיות והנבזיות אילולא ההתנחלויות היה כסף לכולם, הכו במתנחלים והצילו את הכלכלה!
ומי חוטף מן הבוחר כשהמצב הכלכלי קשה? הממשלה המכהנת, ועל כן נצחון של הימין בסוף השנה הבאה אינו מונח בכיס. ועל כן היתנה נתניהו לשרון תנאי: בחירות מוקדמות!
יוצא, שהחכמולוגים במחננו, המבקשים "להציל" את הממשלה הלאומית הצרה, עלולים לסייע להעלות בסוף השנה ממשלה שמאלנית.
ונא לא לשכוח: בחירות מוקדמות מוסכמות זה מאי. יוצא, שכל ההבדל הוא ארבעה עד חמישה חדשים, ובנזיד העדשים הזה מבקשים חברים שלנו למכור את בכורת ארץ ישראל לפלסטינים!
הכל אומרים, שהצעת נתניהו לשרון היא תכסיס גרידא. הפוליטיקאים הם שעשו אותנו ציניים. אבל אם נביט בהצעת נתניהו מקרוב, נמצא בה הגיון פנימי רב. הליכה ביחד, של שרון ונתניהו, עכשיו ובממשלה הבאה, פלוס מהפכה בגישה הכלכלית ועל כישוריו של נתניהו בתחום הזה אין עוררין פלוס שלוש הדרישות הנוספות של נתניהו: שלא לאפשר הקמת מדינה פלסטינית, להעתיק את גדר ההפרדה מזרחה, לסלק את ערפאת - הצירוף הזה הוא קלף מנצח.
טוב יעשה שרון אם ינצל את קרש ההצלה שהושיט לו נתניהו השתחררות מן המילכוד האישי, הפרטי, שלתוכו הכניס את עצמו בנושא הפלסטיני, נטילת העוקץ מן התחרות עם נתניהו, סיכוי לפתיחת דף כלכלי חדש - נושא שבקרוב יהיה מכריע וגם חבל מעט יותר ארוך מול האמריקנים.
עו"ד אליקים העצני הוא ח"כ לשעבר, וחבר הנהלת מועצת יש"ע.
זה עובד כמו בתקשורת העויינת. הכלל הוא, ששואלים מרואיין מן הכיוון הנגדי. הוא ימין מציגים לו שאלות משמאל, ולהיפך. זו התיאוריה, כך מלמדים בבתי ספר לעתונות. בפועל, כאן בארץ, זה לא כך. ימני חוטף שאלות משמאל ושמאלני גם כן שאלות משמאל!
וגם בממשלות כך: ממשלת שמאל, מצפים שתלך בדרך השמאלנית עד הסוף המר, אפילו אין לה רוב וצריך לנסוע אל האבדון במיצובישי. וממשלה ימנית? גם ממנה מצפים שתלך שמאלה.
אני זוכר את הכביכול-מהפך של עליית בגין לשלטון. משלחת של המגבית באמריקה, כולם מימסד מפאיניקי וותיק, ביקרה בביתו ברחוב רוזנבאום בתל אביב. כשנכנסו, הבעת פניהם היתה כמי שהולכים לבקר אצל חולה מסוכן, מבטים של רחמים מהולים בפחד. ואני זוכר את ההקלה על פניהם בצאתם, ואת דבריהם לעיתונות, שלא נורא, האיש יותר מתון משחושבים, יכולים להיות רגועים, הכל יהיה בסדר. ובאמת היה בסדר, ועוד איזה בסדר! "מהפך" היה ? אנחנו התהפכנו !
המפאיניקים לא חלמו להכיר "בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני" ולהניח את היסודות למדינה פלסטינית, המפאיניקים לא חלמו לתת למצרים את כל סיני תמורת פיסת נייר של "שלום". הם חשבו על חלוקת חצי האי תמורת הסכם אי-התקפה, משהו יותר צנוע מהסכם שלום. והנה, נתנו הכל, ומה יש לנו היום? אי התקפה! שגריר אין, מסחר אין, תיירות אין, יש חרם טוטלי, יש הסתה נאצית, יש הברחת נשק לטרוריסטים ויש התחמשות אדירה נגדנו. אם אין עדיין מלחמה, הרי זה רק בגלל ההרתעה שלנו שעדיין נותר ממנה משהו והכסף שהם מקבלים מאמריקה.
אחר כך בא שמיר, ובבחירות 88' הוא השיג רוב ימני של 65 בכנסת והיה יכול, למשל, ליישב מליון יהודים ביש"ע ולשים קץ לסכנה הפלסטינית. אבל הוא קיבל מיד פחד גבהים, סחרחורת, וחיפש משענת. כמו בגין, שקרא לדיין, הרים אותו מאשפתות יום הכיפורים, עשה אותו שר חוץ, וכך חזר השמאל לשלוט. כך ברח שמיר לתוך "אחדות לאומית" שבמסגרתה הסגיר את יש"ע לשר הבטחון רבין והתחייב על הקפאת ההתנחלות, ארבעה או חמישה יישובים חדשים, בסך הכל, ורבין יקבע, היכן. ואח"כ הלך למדריד, אל התחנה שממנה יצאה הרכבת לאוסלו.
גם כשניצח נתניהו, דיברה העיתונות כדבר המובן מאליו על פינוי חברון, ואני שאלתי: האם זה סתם רשע של תקשורת עויינת, או שמא הם יודעים משהו שאני אינני יודע. היום אני יודע: הם ידעו. הם ידעו את כלל הברזל שממשלה ימנית, לעולם לעולם תלך שמאלה !
והנה, בחסדי השם הגענו היום שוב לצומת כזאת, ושוב התקשורת מניחה כדבר המובן מאליו, שגם בקווי היסוד של "ממשלת ימין צרה" יהיה כתוב שאסור להקים יישובים חדשים ביש"ע, כפי שהכתיב בשעתו חיים רמון. הפעם לא הגיעה לביתו של שרון משלחת מודאגת, הוא בעצמו מיהר להרגיע את האמריקנים: אל תחששו לגורל המדינה הפלסטינית, גם "ממשלת ימין צרה" לא תסטה מעיקריה המרכזיים של "מפת הדרכים".
כל כך עמוק הוא רגש הנחיתות הזה, שגם מתוך שורות המחנה הלאומי והמתנחלים מופעל לחץ על "האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו" לוותר ולשבת בממשלה שהתחייבה למסירת לב הארץ לריבונות זרה, ובלבד להקים "ממשלת ימין". ואני שואל: ריבונו של עולם מה כאן עדיין ימין? מה יכול להיות יותר שמאל מ"חזון" המדינה הפלסטינית? כאילו אומרים לך שתה את הרעל, ובלבד שעל הבקבוק יהיה כתוב "תרופה".
אלא, שכאן שולפים מצדדי "המתינות" את נשק יום הדין: ככה הפלתם את ממשלת שמיר ואת נתניהו, ככה הבאתם עלינו את אוסלו.
ולא היא! שמיר ואנשיו היו אלה שעשו הכל כדי להקדים את מועד הבחירות, מפני שהעריכו שמצבם לא טוב, וככל שייארך יהיה עוד יותר גרוע. צחי הנגבי פנה לאנשי התחייה ושאל נו, מתי כבר תעשו את זה? כל ההבדל היה חצי שנה, ושום דבר טוב לא נשקף לממשלת שמיר בחדשים האלה.
היום המצב הפוך, ואתמול נתניהו הסביר זאת היטב למי שקרא בין השורות של דבריו. היום - עדיין יש לליכוד רוב, דיברו על ארבעים ח"כים, בסקרים האחרונים כבר יש ירידה גדולה. הרוב הזה נוצר בגלל שני דברים: הזכרון הטרי של מפולת אוסלו, קמפ דייוויד, הקטסטרופה ששמה ברק, והמהפך הצבאי מאז "חומת מגן". ברגע ששרון התחיל להרביץ לערבים עלה הרייטינג שלו.
אולם ההשפעה מתחילה להתפוגג. החידוש שבאקטיביזם הצבאי הולך ונפוג ודי בכמה ימים של שקט להשכיח את אלף הרוגי אוסלו ומה עולה על פני השטח? המשבר הכלכלי, ילדים רעבים, מאות אלפי מובטלים, ירידת רמת החיים. ככל שהזמן עובר, העניין הכלכלי ישתלט על הזירה הפוליטית, וזו הסיבה, למה העבודה קפצה מן העגלה, ושוב נשמעות הסיסמאות הדמגוגיות והנבזיות אילולא ההתנחלויות היה כסף לכולם, הכו במתנחלים והצילו את הכלכלה!
ומי חוטף מן הבוחר כשהמצב הכלכלי קשה? הממשלה המכהנת, ועל כן נצחון של הימין בסוף השנה הבאה אינו מונח בכיס. ועל כן היתנה נתניהו לשרון תנאי: בחירות מוקדמות!
יוצא, שהחכמולוגים במחננו, המבקשים "להציל" את הממשלה הלאומית הצרה, עלולים לסייע להעלות בסוף השנה ממשלה שמאלנית.
ונא לא לשכוח: בחירות מוקדמות מוסכמות זה מאי. יוצא, שכל ההבדל הוא ארבעה עד חמישה חדשים, ובנזיד העדשים הזה מבקשים חברים שלנו למכור את בכורת ארץ ישראל לפלסטינים!
הכל אומרים, שהצעת נתניהו לשרון היא תכסיס גרידא. הפוליטיקאים הם שעשו אותנו ציניים. אבל אם נביט בהצעת נתניהו מקרוב, נמצא בה הגיון פנימי רב. הליכה ביחד, של שרון ונתניהו, עכשיו ובממשלה הבאה, פלוס מהפכה בגישה הכלכלית ועל כישוריו של נתניהו בתחום הזה אין עוררין פלוס שלוש הדרישות הנוספות של נתניהו: שלא לאפשר הקמת מדינה פלסטינית, להעתיק את גדר ההפרדה מזרחה, לסלק את ערפאת - הצירוף הזה הוא קלף מנצח.
טוב יעשה שרון אם ינצל את קרש ההצלה שהושיט לו נתניהו השתחררות מן המילכוד האישי, הפרטי, שלתוכו הכניס את עצמו בנושא הפלסטיני, נטילת העוקץ מן התחרות עם נתניהו, סיכוי לפתיחת דף כלכלי חדש - נושא שבקרוב יהיה מכריע וגם חבל מעט יותר ארוך מול האמריקנים.
עו"ד אליקים העצני הוא ח"כ לשעבר, וחבר הנהלת מועצת יש"ע.