רבות דובר ונכתב בימים האחרונים על תוגת מפלגת העבודה בעקבות ההצלחה הגדולה של נסיון התאבדותה. פחות דובר ונכתב על תוגת הליכוד בעקבות אותו מהלך. איש מח"כי מפלגת השלטון לא בירך בקול ברוך שפטרנו. כולם, אפילו יובל שטייניץ, הגיבו בעגמומיות על בשורת הפירוד.
למרות ההזדמנות לשלוט לבדם, למרות הסקרים הוורודים, הם היו מעדיפים לשמור על מסגרת הנישואין עם פואד מאשר לתפקד כממשלה חד הורית. נציגיהם למו"מ הקואליציוני עם האיחוד הלאומי ניגשו למלאכה בפרצוף של תשעה באב. יש רושם שהם מעוניינים להקדים את הבחירות בעיקר כדי לזרז את הקמתה של ממשלת אחדות חדשה, לאו דווקא כדי לממש את הסקרים.
לכאורה, מדובר בגילוי מופתי של אחריות לאומית. אחרי קמצא ובר קמצא, אחרי אלטלנה ורצח רבין, הגיעו במצודת זאב למסקנה שאין כמו שבת אחים גם יחד. בניגוד לעסקני בית ברל, שעושים שלום עם אויבים בלבד, הליכודניקים מוכנים לוויתורים מפליגים גם למען שלום בית. כמעט בכל פעם שהבוחר מסמיך אותם להרכיב ממשלה, הם מזמינים את השמאל להצטרף אליה ומציעים לו מכל טוב. אפילו את תיק הבטחון, תיק שרוב ראשי ממשלות השמאל הקפידו לאייש בעצמם.
מצד שני, קשה להשתחרר מההרגשה שהליכוד סובל ממחסור כרוני בבטחון עצמי. הוא מפחד לשלוט. הקשיים הטכניים שבתחזוקת ממשלה צרה משמשים לו כתירוץ נפלא להצדקת הסתופפותו המתמדת בצל סוכת האחדות. כל ישותו מזדעזעת לנוכח המודל השמאלני של שינוי סדרי בראשית על חודם של שניים-שלושה ח"כים. במקום לתת דרור למצעו, במקום לעטות עור וגידים על חלומותיו משכבר הימים, הוא מעדיף תמיד פשרה עם המצעים והחלומות של המחנה היריב.
בהנחה שבכירי הליכוד לא פחות מוכשרים מעמיתיהם בעבודה, ושעם קצת מאמץ הוא מסוגל להציע חלופה אפילו לויצמן שירי, נראה שהכשל הפסיכולוגי של המפלגה הזאת אינו נובע מטראומה אדמיניסטרטיבית אלא ממשבר אידיאי. היא לא מאמינה באפשרות ההגשמה של הרעיונות אשר בשמם היא מבקשת שוב ושוב את אמון הבוחר. יש לה הרבה סימפטיה לארץ ישראל, לדת ישראל, לרעיון הקוממיות, אבל גם הרבה פקפוק ביכולתה לפעול למענם. הפרגמטיזם הממאיר אוכל בה כל חלקה טובה. עייפות חומר וחולשת אופי גורמות לה לאמץ, פחות או יותר, את פתרונות השמאל למצב. אפילו עכשיו, אחרי הכשלון המהדהד של נוסחת שטחים תמורת שלום, אין לה אומץ להפעיל את נוסחאות המגירה שלה.
איתן לבני ז"ל, קצין המבצעים של האצ"ל, ח"כ מטעם הליכוד בשנות השבעים, האמין בשתי גדות לירדן. בתו, ציפי, מוכנה היום ל"ויתורים כואבים" בגדה היחידה שעודנה בידינו. גם לימור לבנת, צחי הנגבי או בנימין נתניהו התרחקו ממורשת אבות ומתורת אמהות. לכן לא פלא שמפלגתם מתאבלת עכשיו מרה על פרישת העבודה מהממשלה. לאריק שרון נוח יותר במחיצת פרס ופואד מאשר במחיצת אפי איתם ואביגדור ליברמן. הוא מבקש מהציבור מנדט רק כדי להתחלק בו שוב עם אנשי אוסלו.
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.
למרות ההזדמנות לשלוט לבדם, למרות הסקרים הוורודים, הם היו מעדיפים לשמור על מסגרת הנישואין עם פואד מאשר לתפקד כממשלה חד הורית. נציגיהם למו"מ הקואליציוני עם האיחוד הלאומי ניגשו למלאכה בפרצוף של תשעה באב. יש רושם שהם מעוניינים להקדים את הבחירות בעיקר כדי לזרז את הקמתה של ממשלת אחדות חדשה, לאו דווקא כדי לממש את הסקרים.
לכאורה, מדובר בגילוי מופתי של אחריות לאומית. אחרי קמצא ובר קמצא, אחרי אלטלנה ורצח רבין, הגיעו במצודת זאב למסקנה שאין כמו שבת אחים גם יחד. בניגוד לעסקני בית ברל, שעושים שלום עם אויבים בלבד, הליכודניקים מוכנים לוויתורים מפליגים גם למען שלום בית. כמעט בכל פעם שהבוחר מסמיך אותם להרכיב ממשלה, הם מזמינים את השמאל להצטרף אליה ומציעים לו מכל טוב. אפילו את תיק הבטחון, תיק שרוב ראשי ממשלות השמאל הקפידו לאייש בעצמם.
מצד שני, קשה להשתחרר מההרגשה שהליכוד סובל ממחסור כרוני בבטחון עצמי. הוא מפחד לשלוט. הקשיים הטכניים שבתחזוקת ממשלה צרה משמשים לו כתירוץ נפלא להצדקת הסתופפותו המתמדת בצל סוכת האחדות. כל ישותו מזדעזעת לנוכח המודל השמאלני של שינוי סדרי בראשית על חודם של שניים-שלושה ח"כים. במקום לתת דרור למצעו, במקום לעטות עור וגידים על חלומותיו משכבר הימים, הוא מעדיף תמיד פשרה עם המצעים והחלומות של המחנה היריב.
בהנחה שבכירי הליכוד לא פחות מוכשרים מעמיתיהם בעבודה, ושעם קצת מאמץ הוא מסוגל להציע חלופה אפילו לויצמן שירי, נראה שהכשל הפסיכולוגי של המפלגה הזאת אינו נובע מטראומה אדמיניסטרטיבית אלא ממשבר אידיאי. היא לא מאמינה באפשרות ההגשמה של הרעיונות אשר בשמם היא מבקשת שוב ושוב את אמון הבוחר. יש לה הרבה סימפטיה לארץ ישראל, לדת ישראל, לרעיון הקוממיות, אבל גם הרבה פקפוק ביכולתה לפעול למענם. הפרגמטיזם הממאיר אוכל בה כל חלקה טובה. עייפות חומר וחולשת אופי גורמות לה לאמץ, פחות או יותר, את פתרונות השמאל למצב. אפילו עכשיו, אחרי הכשלון המהדהד של נוסחת שטחים תמורת שלום, אין לה אומץ להפעיל את נוסחאות המגירה שלה.
איתן לבני ז"ל, קצין המבצעים של האצ"ל, ח"כ מטעם הליכוד בשנות השבעים, האמין בשתי גדות לירדן. בתו, ציפי, מוכנה היום ל"ויתורים כואבים" בגדה היחידה שעודנה בידינו. גם לימור לבנת, צחי הנגבי או בנימין נתניהו התרחקו ממורשת אבות ומתורת אמהות. לכן לא פלא שמפלגתם מתאבלת עכשיו מרה על פרישת העבודה מהממשלה. לאריק שרון נוח יותר במחיצת פרס ופואד מאשר במחיצת אפי איתם ואביגדור ליברמן. הוא מבקש מהציבור מנדט רק כדי להתחלק בו שוב עם אנשי אוסלו.
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.