ימי הבחירות הם שעתם הגדולה של אנשי הקצף שעל פני המים. פרשנים מדיניים הופכים להיות מומחי תדמית וקופירייטרים. עיתומאים רציניים יושבים באולפן ומנתחים בכובד ראש את השאלה מי מיצמץ ומי הזיע, מי עבר מסך ומי "נראה אפור", והאם החליפה של פואד משדרת יותר סמכות וכובד ראש מן החולצה של מצנע, שכל הפרשנים מסכימים שהיתה כחולה מדי.
אבל אני בטעות הקשבתי למילים של אריאל שרון במרכז הליכוד, אולי זו מציצנות, אולי זה לא יפה להקשיב ממש למילים, אבל יצא לי, וברגע הראשון לא הייתי בטוח ששמעתי נכון. שרון אמר שאי אפשר לפתור את המשבר הכלכלי בלי פתרון מדיני. זו עמדת הגרעין הקשה של השמאל, מצנע לא היה אומר את זה יותר טוב. זה בעצם לוז הוויכוח בין שמאל וימין בישראל. השמאל לא אומר קווי 67', והימין לא אומר ארץ ישראל השלמה. שניהם אומרים משהו באמצע. הוויכוח הגדול הוא האם אנחנו בני ערובה בידי יאסר ערפאת.
אין פתרון לשום דבר, אומר השמאל, לפני פתרון הבעיה הפלשתינית. הפתרון המדיני הוא לא הנושא העיקרי, אלא הנושא היחיד. אין מה לעשות נגד האינתיפאדה, ואין שום טעם במלחמה בטרור, אי אפשר לפתור את הבעיות הכלכליות ואין מה לעשות כדי להביא תיירים, כי הכל נובע מהכיבוש. כל הצרות. העוני, והאלימות במשפחה, וירידת הרמה במתימטיקה, והלכלוך בשמורות הטבע, והישראלים שגונבים מאפרות בבתי מלון - הכל בגלל המשך הכיבוש המשחית. רק אחרי הפתרון המדיני אפשר יהיה "להתפנות" לטפל בכל יתר הדברים.
והימין חושב שאין באופק פתרון מדיני. ואם יש משהו חלקי, איזשהו שליש או רבע פתרון רופף וזמני, הוא לא תלוי בנו, אלא בעיקר בצד השני, והוא יבוא רק בתנאי שאנחנו לא תלויים בו, ובתנאי שלא נרדוף אחריו יותר מדי, כי אם נרדוף אחריו הוא תמיד יברח. לכן הפתרון המדיני הוא לא הנושא היחיד ואפילו לא העיקרי. אוי ואבוי לנו אם הוא יהיה, כי אז אנחנו תלויים בערפאת. כל אחד יודע שאין פתרון צבאי לטרור, לא זה הוויכוח. הוויכוח הוא אם יש פתרון מדיני לטרור. ממשלת האחדות התקיימה כמעט שנתיים, כי אחרי אהוד ברק וההצעות שהציע לערפאת, גם מפלגת העבודה השתכנעה שנכון לעכשיו אין שום פתרון מדיני ואין ברירה אלא להילחם.
האיש התעייף
ועכשיו המלחמה העיקרית של ישראל היא בחזית הכלכלית, ואריאל שרון מרים ידיים ואומר כמו השמאל הקלסי אין מה לעשות, רק פתרון מדיני. במילים אחרות, במילים של שרון עצמו מימים אחרים, זו הכרזה שאנחנו תלויים בערפאת.
פרשנים ציניים מהסוג הקריסטלי, יכולים לומר ששרון אומר את זה רק כדי לנטרל את היתרון המוכח שיש לנתניהו בתחום הכלכלי, כאילו כדי לומר: אל תדאג, לא רק אני לא יכול להוציא את המדינה מהבוץ, גם ביבי. אבל אני התרשמתי שזו לא היתה אמירת בחירות. שרון חזר על הדברים האלה גם בראיון, יחד עם האמירה שלמעשה המדינה הפלשתינית כבר קיימת. הבנאדם התעייף, לא רוצה להילחם, וטוב לו לנוח בכסא הסבא המנוסה, שאפילו השמאל חולק לו כבוד וידידות.
נחום, חבל שליכלכת
נחום לנגנטל (ידיד שלי, למען הגילוי הנאות) לא נבחר לכנסת ה-15. הוא נכנס אליה אחרי שהרב יצחק לוי הימני-קיצוני ויתר למענו על מקומו מתוך ידידות וקירבת דרך. לנגנטל התגלה כחבר כנסת מעולה, איש רעים וחביב הח"כים והעיתונאים מכל הסוגים והמינים. כמו כל הח"כים בכל המפלגות, הוא התרוצץ עד הימים האחרונים אחרי כל סדק שאולי היה נותן לו סיכוי לעוד קדנציה, אבל מצא שאין לו, והחליט לפרוש בכבוד. קראתי את התחקיר הניבזי שנכתב נגדו במעריב, והתרשמתי שהתשובות של לנגנטל דווקא מניחות את הדעת. אבל התחקיר הזה, מה לעשות, חיסל את סיכוייו להיבחר במרכז המפד"ל לקדנציה נוספת, ואין לזה שום קשר לאפי איתם, ולא לימין או לשמאל.
נחום אחי, הרי היית הולך אחרי אפי איתם להודו אם היה לך סיכוי להיבחר. אז למה הפוזה? אתה הולך הביתה אבל המפלגה שגידלה אותך הולכת לבחירות. היית יוצא גדול אם היית אומר את האמת, ולא מלכלך ביציאה.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
אבל אני בטעות הקשבתי למילים של אריאל שרון במרכז הליכוד, אולי זו מציצנות, אולי זה לא יפה להקשיב ממש למילים, אבל יצא לי, וברגע הראשון לא הייתי בטוח ששמעתי נכון. שרון אמר שאי אפשר לפתור את המשבר הכלכלי בלי פתרון מדיני. זו עמדת הגרעין הקשה של השמאל, מצנע לא היה אומר את זה יותר טוב. זה בעצם לוז הוויכוח בין שמאל וימין בישראל. השמאל לא אומר קווי 67', והימין לא אומר ארץ ישראל השלמה. שניהם אומרים משהו באמצע. הוויכוח הגדול הוא האם אנחנו בני ערובה בידי יאסר ערפאת.
אין פתרון לשום דבר, אומר השמאל, לפני פתרון הבעיה הפלשתינית. הפתרון המדיני הוא לא הנושא העיקרי, אלא הנושא היחיד. אין מה לעשות נגד האינתיפאדה, ואין שום טעם במלחמה בטרור, אי אפשר לפתור את הבעיות הכלכליות ואין מה לעשות כדי להביא תיירים, כי הכל נובע מהכיבוש. כל הצרות. העוני, והאלימות במשפחה, וירידת הרמה במתימטיקה, והלכלוך בשמורות הטבע, והישראלים שגונבים מאפרות בבתי מלון - הכל בגלל המשך הכיבוש המשחית. רק אחרי הפתרון המדיני אפשר יהיה "להתפנות" לטפל בכל יתר הדברים.
והימין חושב שאין באופק פתרון מדיני. ואם יש משהו חלקי, איזשהו שליש או רבע פתרון רופף וזמני, הוא לא תלוי בנו, אלא בעיקר בצד השני, והוא יבוא רק בתנאי שאנחנו לא תלויים בו, ובתנאי שלא נרדוף אחריו יותר מדי, כי אם נרדוף אחריו הוא תמיד יברח. לכן הפתרון המדיני הוא לא הנושא היחיד ואפילו לא העיקרי. אוי ואבוי לנו אם הוא יהיה, כי אז אנחנו תלויים בערפאת. כל אחד יודע שאין פתרון צבאי לטרור, לא זה הוויכוח. הוויכוח הוא אם יש פתרון מדיני לטרור. ממשלת האחדות התקיימה כמעט שנתיים, כי אחרי אהוד ברק וההצעות שהציע לערפאת, גם מפלגת העבודה השתכנעה שנכון לעכשיו אין שום פתרון מדיני ואין ברירה אלא להילחם.
האיש התעייף
ועכשיו המלחמה העיקרית של ישראל היא בחזית הכלכלית, ואריאל שרון מרים ידיים ואומר כמו השמאל הקלסי אין מה לעשות, רק פתרון מדיני. במילים אחרות, במילים של שרון עצמו מימים אחרים, זו הכרזה שאנחנו תלויים בערפאת.
פרשנים ציניים מהסוג הקריסטלי, יכולים לומר ששרון אומר את זה רק כדי לנטרל את היתרון המוכח שיש לנתניהו בתחום הכלכלי, כאילו כדי לומר: אל תדאג, לא רק אני לא יכול להוציא את המדינה מהבוץ, גם ביבי. אבל אני התרשמתי שזו לא היתה אמירת בחירות. שרון חזר על הדברים האלה גם בראיון, יחד עם האמירה שלמעשה המדינה הפלשתינית כבר קיימת. הבנאדם התעייף, לא רוצה להילחם, וטוב לו לנוח בכסא הסבא המנוסה, שאפילו השמאל חולק לו כבוד וידידות.
נחום, חבל שליכלכת
נחום לנגנטל (ידיד שלי, למען הגילוי הנאות) לא נבחר לכנסת ה-15. הוא נכנס אליה אחרי שהרב יצחק לוי הימני-קיצוני ויתר למענו על מקומו מתוך ידידות וקירבת דרך. לנגנטל התגלה כחבר כנסת מעולה, איש רעים וחביב הח"כים והעיתונאים מכל הסוגים והמינים. כמו כל הח"כים בכל המפלגות, הוא התרוצץ עד הימים האחרונים אחרי כל סדק שאולי היה נותן לו סיכוי לעוד קדנציה, אבל מצא שאין לו, והחליט לפרוש בכבוד. קראתי את התחקיר הניבזי שנכתב נגדו במעריב, והתרשמתי שהתשובות של לנגנטל דווקא מניחות את הדעת. אבל התחקיר הזה, מה לעשות, חיסל את סיכוייו להיבחר במרכז המפד"ל לקדנציה נוספת, ואין לזה שום קשר לאפי איתם, ולא לימין או לשמאל.
נחום אחי, הרי היית הולך אחרי אפי איתם להודו אם היה לך סיכוי להיבחר. אז למה הפוזה? אתה הולך הביתה אבל המפלגה שגידלה אותך הולכת לבחירות. היית יוצא גדול אם היית אומר את האמת, ולא מלכלך ביציאה.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".