בין הטבח במצר לפוגרום בחברון עובר קו ישר אחד. הקו הזה נמתח מתחת לארבע מילים מצמררות, שבשנתיים האחרונות הפכו לשגרה: דם יהודי הוא הפקר. בכל מקום ברחבי ארץ ישראל, בגבולות 48' ובגבולות 68'. רק אנחנו, מתוך ליקוי המאורות בו לקינו, מבדילים בין זירת רצח אחת לשנייה.
להתמוגגות מהדרך האצילית שבה קיבלו חברי קיבוץ מצר את המכה האיומה שנחתה עליהם, כמו לאצילות זו עצמה, שלא הסתכמה אלא במלל משיחי על שלום שיבוא אם ייפסקו מעללי ישראל משטחים יש חלק בדם הבא שיישפך. בהצדקה שהם נותנים לטבח שנערך בהם, קבל כל העולם, הם נתנו אור ירוק לרוצחים בחברון ולרוצחים שיבואו אחריהם.
הנזק שהם גרמו לנו הוא עצום, גם בגלל שהעולם המתבונן בזירות הרצח אינו יודע מה לחשוב: אם הקורבנות עצמם אומרים את זה, איזו עמדה אתם מצפים מאיתנו שננקוט?!
ההתנהגות האצילית של אנשי מצר תעלה לנו בעוד ועוד דם. עוד ועוד ילדים ייהרגו בשנתם, או באמצע משחק בגן הילדים, ועל משפחות רבות נוספות יעלה בבת אחת הכורת, כפי שקורה מדי יום ביומו.
כי החיים כאן, בואו נאמר את האמת, הפכו לרולטה רוסית, לא פחות.
דמנו מופקר גם בגלל ההתמוגגות, שהפכה לנחלת הכלל, מהתנהלותה הנבונה, האחראית והשקולה של ממשלת שרון.
מה נבון בהתנהלות הזו אם דמנו מותר על כל צעד ושעל? מה אחראי בה, אם מדי יום נכחדות משפחות שלמות מעל פני האדמה? מה כל כך שקול בה, אם כל אחד מאיתנו שואל את עצמו בסתר ליבו מתי יגיע תורי, או תור יקיריי.
לועגים לבנימין נתניהו כשהוא חוזר וקורא להיפטר מערפאת, כמו קאטו שהציק לסנאט הרומי עם החובה לחסל את חניבעל. טוענים שזה רק יצית כאן שריפה.
ערפאת הוא סמל. התגלמות ההסתה, הרצחנות, התרת הדם היהודי, זה עשרות בשנים. בחיסול הסמל הזה נבשר לעולם שההבלגה נגמרה: מעכשיו אנחנו מתגוננים בכל האמצעים העומדים לרשותנו, ולא ביד אחת כפותה.
כי רצון החיים שלנו, כבודנו העצמי האבוד, הם הנושאים הבוערים העומדים עכשיו על הפרק. אלה הנושאים שראש הממשלה הבא יצטרך לתת עליהם תשובה מהירה ונחרצת. הוא חייב לנו את זה.
להתמוגגות מהדרך האצילית שבה קיבלו חברי קיבוץ מצר את המכה האיומה שנחתה עליהם, כמו לאצילות זו עצמה, שלא הסתכמה אלא במלל משיחי על שלום שיבוא אם ייפסקו מעללי ישראל משטחים יש חלק בדם הבא שיישפך. בהצדקה שהם נותנים לטבח שנערך בהם, קבל כל העולם, הם נתנו אור ירוק לרוצחים בחברון ולרוצחים שיבואו אחריהם.
הנזק שהם גרמו לנו הוא עצום, גם בגלל שהעולם המתבונן בזירות הרצח אינו יודע מה לחשוב: אם הקורבנות עצמם אומרים את זה, איזו עמדה אתם מצפים מאיתנו שננקוט?!
ההתנהגות האצילית של אנשי מצר תעלה לנו בעוד ועוד דם. עוד ועוד ילדים ייהרגו בשנתם, או באמצע משחק בגן הילדים, ועל משפחות רבות נוספות יעלה בבת אחת הכורת, כפי שקורה מדי יום ביומו.
כי החיים כאן, בואו נאמר את האמת, הפכו לרולטה רוסית, לא פחות.
דמנו מופקר גם בגלל ההתמוגגות, שהפכה לנחלת הכלל, מהתנהלותה הנבונה, האחראית והשקולה של ממשלת שרון.
מה נבון בהתנהלות הזו אם דמנו מותר על כל צעד ושעל? מה אחראי בה, אם מדי יום נכחדות משפחות שלמות מעל פני האדמה? מה כל כך שקול בה, אם כל אחד מאיתנו שואל את עצמו בסתר ליבו מתי יגיע תורי, או תור יקיריי.
לועגים לבנימין נתניהו כשהוא חוזר וקורא להיפטר מערפאת, כמו קאטו שהציק לסנאט הרומי עם החובה לחסל את חניבעל. טוענים שזה רק יצית כאן שריפה.
ערפאת הוא סמל. התגלמות ההסתה, הרצחנות, התרת הדם היהודי, זה עשרות בשנים. בחיסול הסמל הזה נבשר לעולם שההבלגה נגמרה: מעכשיו אנחנו מתגוננים בכל האמצעים העומדים לרשותנו, ולא ביד אחת כפותה.
כי רצון החיים שלנו, כבודנו העצמי האבוד, הם הנושאים הבוערים העומדים עכשיו על הפרק. אלה הנושאים שראש הממשלה הבא יצטרך לתת עליהם תשובה מהירה ונחרצת. הוא חייב לנו את זה.