בפרשת 'ויצא' מתארת התורה בפרוטרוט על סדר לידתם של בני יעקב בחרן, ולרגע נדמה כי "תמו הנערים". אך הנה בפרשת 'וישלח' מתברר כי "עוד שאר הקטן" הלא הוא בנימין, ורק עם לידתו הושלם בניין בית ישראל.
לידתו המאוחרת של בנימין מלווה בברכה מיוחדת הנאמרת ליעקב בשובו ארצה, לאחר שכבר נולדו שאר בניו:
"ויאמר לו א-לוהים אני א-ל ש-די פרה ורבה גוי וקהל גויים יהיה ממך, מלכים מחלציך יצאו" (ל"ה, יח).
ברכה מופלאה זו, אע"פ שניתן לייחסה לכל שבטי י-ה, רומזת בוודאי ללידתו של בנימין הסמוכה לה, וכך אכן מציין רש"י בעקבות מדרש רבה:
" 'פרה ורבה' על שם שעדיין לא נולד בנימין
'ומלכים מחלציך יצאו' אלו שאול ומפי בשת שהיו משבט בנימין".
נמצינו אפוא למדים שהמלוכה בישראל ניתנה לראשונה לשבט בנימין, ומשיחתו של שאול בידי שמואל, לא היתה דבר שבאקראי אלא גזירה א-לוהית מראש מקדם.
עובדה זו כשלעצמה מחייבת עיון עמוק, שהרי מורגלים אנו לראות שני שבטים אחרים הנוטלים את מטה ההנהגה:
האחד יהודה הזוכה לברכת יעקב "לא יסור שבט מיהודה" (מ"ט, י) וממנו יוצאת מלכות בית דוד. והשני יוסף השליט באחיו בארץ מצרים, ומזרעו יוצא יהושע בן-נון.
על תפקידם המיוחד של יהודה ויוסף בהנהגת האומה כבר נכתבו דברים רבים בנגלה ובנסתר, ואף הציפיה להופעתם של שני המשיחים 'משיח בן יוסף' ו'משיח בן דוד', יונקת מההכרה כי לכל אחד מהם נועדה משימה יחודית: משיח בן יוסף תפקידו להניח את היסוד לבניינה החומרי של האומה, ואילו משיח בן דוד ייעודו להשלים את בניינה הרוחני (עיין במאמרי ראי"ה, "המספד בירושלים"). אך דומה שלא נתברר עדיין די הצורך מה תפקידה של מלכות בנימין. האמנם זקוקים אנו לעוד משיח?
שמא תאמרו: אין בפסוק "ומלכים מחלציך יצאו" אלא 'רמיזה על העתידות' שכך עתיד להיות, אבל באמת לא היתה מלכות שאול אלא 'מלכות-שעה', ומלכתחילה לא יועד לה כל תפקיד בבניין מלכות ישראל.
אך אנא במטותא מכם, צאו והתבוננו בדברי שמואל, האומר לשאול במפורש כי אלמלא נכשל בגלגל, "כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם" (שמואל א' י"ג, יג), אלא שאם כן יש לשאול: ומה יהא גורל הצו: "לא יסור שבט מיהודה", ומלכות בית דוד מה יהא עליה?
"אנכי אהיה לך למשנה"
דומה שהמפתח לסוד מלכות בנימין נעוץ בדבריו המופלאים של יהונתן בן שאול, בעת פגישתו האחרונה עם דוד במדבר זיף בחורשה:
"אל תירא כי לא תמצאך יד שאול אבי ואתה תמלוך על ישראל, ואנכי אהיה לך למשנה
וגם שאול אבי יודע כן" (שמואל א' כ"ג, יד).
יהונתן האוהב את דוד, "אהבה שאינה תלויה בדבר", בוודאי אינו מחפש לעצמו 'ג'ובים', ודבריו הטהורים מאירים את המודל הראוי לאיחוד הכוחות בין בני רחל ולאה בבניין מלכות ישראל: מלך מיהודה ומשנה למלך מבנימין.
ואכן "מודל ממלכתי" מעין זה מצוי גם בהשגת הראב"ד על הרמב"ם בהלכות מלכים א', ט' ביחס לאפשרות שילוב בין מלכות בית דוד ובית ירבעם מזרע יוסף, וכך כותב הראב"ד:
"אלא ודאי אילו היה ירבעם מלך כשר ובניו כשרים, לא היתה המלכות פוסקת מזרעו, אבל היתה שניה למלכות בית דוד כגון 'קיסר ופלג קיסר' ".
אלא שכאן יש להוסיף ולהדגיש כי הנכונות להיות 'פלג קיסר' מחייבת היתה את ירבעם להכיר מתוך ענווה בעליונות מלכות בית דוד ובדבר זה נכשל, כדברי הגמרא במסכת סנהדרין (ק"ב ע"א):
"מלמד שתפסו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו (ירבעם): "מי בראש?" אמר לו (הקב"ה): "בן ישי בראש". אמר לו: "אם כך איני רוצה".
וכשם שגאוותו של ירבעם מנעה את איחוד הכוחות, כך גם קנאתו של שאול בדוד הרסה את השותפות ביניהם, ורק יהונתן בן שאול בענוותנותו הגדולה ראוי היה לבנות עם דוד מלכות משותפת אידיאלית, ועל כן נכרתה ביניהם ברית עולם באותו מפגש בחורשה:
"ויכרתו ברית שניהם לפני ה' ".
ברית זו, אשר לה עד רבונו של עולם, לא בטלה לעולם, ואנו מובטחים ועומדים כי עוד תשוב ותופיע, כי יסודה באהבה שאינה תלויה בדבר וזו אינה בטלה לעולם" (אבות ה', ט"ז).
"כי בנימין הוא המחבר אותם"
אלא שעדיין עלינו לחדד ולהבהיר מהו התפקיד המיוחד אשר נועד לבנימין כ"משנה למלך"?
על נקודה זו עמד הרמח"ל באיגרת מעולפת סוד שכתב למורו ורבו ר' ישיעה באסאן, ובה הוא מברר את תפקידיהם המיוחדים של יוסף ויהודה בבניין מלכות ישראל, ואת הכח הנוסף הנדרש לשם איחודם ל"עץ אחד", וכך כותב הרמח"ל:
"ועתה אומר מי הוא המחברם. כי בנימין הוא המחבר אותם. ולכן נטל המלכות ראשונה כדי שיתחברו השנים, אך מפני ששאול עצמו, שבו היה תלוי התיקון הזה, לא תיקן כראוי נדחה הדבר לעת קץ וסוף התיקון יהיה בעת הגאולה בסוד 'והיו לאחדים בידך' ".
ואכן מעמדו של בנימין כמחבר בעצם הווייתו, בין יוסף ליהודה, מתגלה בפרשת יוסף ואחיו, לא רק בדרך הסוד אלא על פי פשוטו של מקרא.
כי באמת מי הוא זה שבזכותו מתאחה הקרע בין יוסף ויהודה, אם לא בנימין, הקשור מצד אחד ליוסף, בבן לרחל אמו, ומצד שני ליהודה, המוסר נפשו למענו ומתחייב ליעקב אביו: "אנכי אערבנו מידי תבקשנו" (מ"ט, ט).
בנימין הוא העומד במוקד זעקתו קורעת הלב של יהודה: "כי איך אעלה את אבי והנער איננו איתי".
ובזכותו נשברות כל המחיצות ומתגלה ברית אחים אשר לעולם לא תיתם "כי בנימין הוא המחבר אותם".
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני: "מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.
לידתו המאוחרת של בנימין מלווה בברכה מיוחדת הנאמרת ליעקב בשובו ארצה, לאחר שכבר נולדו שאר בניו:
"ויאמר לו א-לוהים אני א-ל ש-די פרה ורבה גוי וקהל גויים יהיה ממך, מלכים מחלציך יצאו" (ל"ה, יח).
ברכה מופלאה זו, אע"פ שניתן לייחסה לכל שבטי י-ה, רומזת בוודאי ללידתו של בנימין הסמוכה לה, וכך אכן מציין רש"י בעקבות מדרש רבה:
" 'פרה ורבה' על שם שעדיין לא נולד בנימין
'ומלכים מחלציך יצאו' אלו שאול ומפי בשת שהיו משבט בנימין".
נמצינו אפוא למדים שהמלוכה בישראל ניתנה לראשונה לשבט בנימין, ומשיחתו של שאול בידי שמואל, לא היתה דבר שבאקראי אלא גזירה א-לוהית מראש מקדם.
עובדה זו כשלעצמה מחייבת עיון עמוק, שהרי מורגלים אנו לראות שני שבטים אחרים הנוטלים את מטה ההנהגה:
האחד יהודה הזוכה לברכת יעקב "לא יסור שבט מיהודה" (מ"ט, י) וממנו יוצאת מלכות בית דוד. והשני יוסף השליט באחיו בארץ מצרים, ומזרעו יוצא יהושע בן-נון.
על תפקידם המיוחד של יהודה ויוסף בהנהגת האומה כבר נכתבו דברים רבים בנגלה ובנסתר, ואף הציפיה להופעתם של שני המשיחים 'משיח בן יוסף' ו'משיח בן דוד', יונקת מההכרה כי לכל אחד מהם נועדה משימה יחודית: משיח בן יוסף תפקידו להניח את היסוד לבניינה החומרי של האומה, ואילו משיח בן דוד ייעודו להשלים את בניינה הרוחני (עיין במאמרי ראי"ה, "המספד בירושלים"). אך דומה שלא נתברר עדיין די הצורך מה תפקידה של מלכות בנימין. האמנם זקוקים אנו לעוד משיח?
שמא תאמרו: אין בפסוק "ומלכים מחלציך יצאו" אלא 'רמיזה על העתידות' שכך עתיד להיות, אבל באמת לא היתה מלכות שאול אלא 'מלכות-שעה', ומלכתחילה לא יועד לה כל תפקיד בבניין מלכות ישראל.
אך אנא במטותא מכם, צאו והתבוננו בדברי שמואל, האומר לשאול במפורש כי אלמלא נכשל בגלגל, "כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם" (שמואל א' י"ג, יג), אלא שאם כן יש לשאול: ומה יהא גורל הצו: "לא יסור שבט מיהודה", ומלכות בית דוד מה יהא עליה?
"אנכי אהיה לך למשנה"
דומה שהמפתח לסוד מלכות בנימין נעוץ בדבריו המופלאים של יהונתן בן שאול, בעת פגישתו האחרונה עם דוד במדבר זיף בחורשה:
"אל תירא כי לא תמצאך יד שאול אבי ואתה תמלוך על ישראל, ואנכי אהיה לך למשנה
וגם שאול אבי יודע כן" (שמואל א' כ"ג, יד).
יהונתן האוהב את דוד, "אהבה שאינה תלויה בדבר", בוודאי אינו מחפש לעצמו 'ג'ובים', ודבריו הטהורים מאירים את המודל הראוי לאיחוד הכוחות בין בני רחל ולאה בבניין מלכות ישראל: מלך מיהודה ומשנה למלך מבנימין.
ואכן "מודל ממלכתי" מעין זה מצוי גם בהשגת הראב"ד על הרמב"ם בהלכות מלכים א', ט' ביחס לאפשרות שילוב בין מלכות בית דוד ובית ירבעם מזרע יוסף, וכך כותב הראב"ד:
"אלא ודאי אילו היה ירבעם מלך כשר ובניו כשרים, לא היתה המלכות פוסקת מזרעו, אבל היתה שניה למלכות בית דוד כגון 'קיסר ופלג קיסר' ".
אלא שכאן יש להוסיף ולהדגיש כי הנכונות להיות 'פלג קיסר' מחייבת היתה את ירבעם להכיר מתוך ענווה בעליונות מלכות בית דוד ובדבר זה נכשל, כדברי הגמרא במסכת סנהדרין (ק"ב ע"א):
"מלמד שתפסו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו (ירבעם): "מי בראש?" אמר לו (הקב"ה): "בן ישי בראש". אמר לו: "אם כך איני רוצה".
וכשם שגאוותו של ירבעם מנעה את איחוד הכוחות, כך גם קנאתו של שאול בדוד הרסה את השותפות ביניהם, ורק יהונתן בן שאול בענוותנותו הגדולה ראוי היה לבנות עם דוד מלכות משותפת אידיאלית, ועל כן נכרתה ביניהם ברית עולם באותו מפגש בחורשה:
"ויכרתו ברית שניהם לפני ה' ".
ברית זו, אשר לה עד רבונו של עולם, לא בטלה לעולם, ואנו מובטחים ועומדים כי עוד תשוב ותופיע, כי יסודה באהבה שאינה תלויה בדבר וזו אינה בטלה לעולם" (אבות ה', ט"ז).
"כי בנימין הוא המחבר אותם"
אלא שעדיין עלינו לחדד ולהבהיר מהו התפקיד המיוחד אשר נועד לבנימין כ"משנה למלך"?
על נקודה זו עמד הרמח"ל באיגרת מעולפת סוד שכתב למורו ורבו ר' ישיעה באסאן, ובה הוא מברר את תפקידיהם המיוחדים של יוסף ויהודה בבניין מלכות ישראל, ואת הכח הנוסף הנדרש לשם איחודם ל"עץ אחד", וכך כותב הרמח"ל:
"ועתה אומר מי הוא המחברם. כי בנימין הוא המחבר אותם. ולכן נטל המלכות ראשונה כדי שיתחברו השנים, אך מפני ששאול עצמו, שבו היה תלוי התיקון הזה, לא תיקן כראוי נדחה הדבר לעת קץ וסוף התיקון יהיה בעת הגאולה בסוד 'והיו לאחדים בידך' ".
ואכן מעמדו של בנימין כמחבר בעצם הווייתו, בין יוסף ליהודה, מתגלה בפרשת יוסף ואחיו, לא רק בדרך הסוד אלא על פי פשוטו של מקרא.
כי באמת מי הוא זה שבזכותו מתאחה הקרע בין יוסף ויהודה, אם לא בנימין, הקשור מצד אחד ליוסף, בבן לרחל אמו, ומצד שני ליהודה, המוסר נפשו למענו ומתחייב ליעקב אביו: "אנכי אערבנו מידי תבקשנו" (מ"ט, ט).
בנימין הוא העומד במוקד זעקתו קורעת הלב של יהודה: "כי איך אעלה את אבי והנער איננו איתי".
ובזכותו נשברות כל המחיצות ומתגלה ברית אחים אשר לעולם לא תיתם "כי בנימין הוא המחבר אותם".
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני: "מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.