היסטוריונים שיתחקו אחר שורשי המלחמה הנוכחית בינינו לבין הפלשתינאים, לא יוכלו להתעלם מאחת מאבני הדרך שהובילו את הפלשתינאים אליה; אל האמונה בחולשתה של ישראל וביכולת להכריעה באמצעות טרור - ארועי המנהרה, סתיו 1996.
באירועי המנהרה, הפנתה לראשונה הרשות הפלשתינאית את נשקה נגד ישראל. עד אז, הסתתרה הרשות מאחורי החמאס והג'יהאד האיסלמי, והציגה עצמה כמי שפועלת נגד הטרור. בארועי המנהרה, השוטרים הפלשתינאים ירו בחיילי צה"ל, הרשות פתחה בפעולות איבה נגד ישראל, ובארועים הללו שילמה ישראל מחיר דמים כבד.
המדהים בארועי המנהרה, הוא תגובתו של ראש ממשלת ישראל. רה"מ, כאחוז אמוק, החל לחזר במרץ אחרי יאסר ערפאת, בניסיון לאתר אותו ולדבר איתו. ערפאת התחמק, והחיזור היה לנמרץ יותר ויותר. ימים אחדים לאחר הקרבות, נפגש ראש ממשלת ישראל עם ערפאת בוושינגטון, אחז את ידו בשתי ידיו במשהו שבין לחיצת יד חמה לחיבוק וכינה אותו "ידידי".
בעקבות אירועי המנהרה, ראש ממשלת ישראל אז, חתם על הסכם חברון, הסכם שרק השבוע נוכחנו שוב עד כמה הוא גרוע. ראש הממשלה יכול לחתום על אותו הסכם ובתנאים טובים יותר לפני הארועים, אך הוא לא רצה בכך. בעקבות ארועי המנהרה הקשים, קיבלו הפלשתינאים את מבוקשם והפיקו את הלקח - האלימות משתלמת. ישראל היא מדינה חלשה, נטולת כוח עמידה, ובבוא היום, כשתמוצה יכולתנו לסחוט ממנה ויתורים במו"מ, נחזור לדרך האלימות על מנת לכופף אותה.
לראש הממשלה שלימד את הפלשתינאים את הלקח הזה, קוראים בנימין נתניהו.
תגובתו של נתניהו על ארועי המנהרה, היתה תגובה היסטרית, מעין הלם קרב של מנהיג בפאניקה. מבחנו העליון של קברניט הוא הסערה. אז עליו להפגין קור רוח. נתניהו, במבחנו העיקרי כראש הממשלה, איבד את עשתונותיו. איבוד עשתונות מוביל לתגובות היסטריות - אחת היא אם מדובר בתגובה צבאית חריפה וחסרת פרופורציות שעלולה לסבך אותנו, או התמוטטות מדינית נוסח נתניהו. מי שמאבד את עשתונותיו לעת מבחן, עלול לנקוט בכל אחת משתי התגובות הללו. שתיהן מסוכנות.
הדרך בה מנהל שרון את המלחמה, הפוכה לאבדן העשתונות של נתניהו. דרכו של שרון מאופיינת בנחישות, קור רוח ותבונה. שרון ידע לקבל החלטות נבונות על הבלגה ואיפוק בשעות בהן הדם רתח, ובכך לבנות בהדרגה קונסנזוס ישראלי ותמיכה אמריקאית לתגובה חריפה ביותר, כשהמצב איפשר זאת. בניגוד לנתניהו שנכנע לערפאת תחת אש, שרון נמנע מניהול מו"מ תחת אש ואלימות. שרון נבחר לתפקידו מיד לאחר המו"מ בטאבה, בו תחת אש וטרור ישראל הציעה לפלשתינאים ויתורים מטורפים, והפלשתינאים דחו אותם בהנחה שהסלמת הטרור תעמיק את ויתורי ישראל. היום, כעבור פחות משנתיים, ערפאת ניצב כשגבו אל הקיר, כוחו נפגע כפי שלא נפגע מעולם, ארה"ב מצדדת בישראל וברחוב הפלשתינאי הולכת וגוברת ההכרה שהמלחמה נכשלה.
ההבדל בין נתניהו לבין שרון, הוא ההבדל בין פאניקה, היסטריה ואבדן עשתונות לבין שיקול דעת וקור רוח.
הפריימריס בליכוד, הם ניסיון להדיח באמצע כהונתו ראש ממשלה טוב ופופולרי, מי שהביא למפלגתו את הגדול בנצחונותיה, ולהחליפו במי שהיה ראש ממשלה כושל, שהמיט על מפלגתו את הצורבת והמשפילה בתבוסותיה. הבחירה ברורה.
באירועי המנהרה, הפנתה לראשונה הרשות הפלשתינאית את נשקה נגד ישראל. עד אז, הסתתרה הרשות מאחורי החמאס והג'יהאד האיסלמי, והציגה עצמה כמי שפועלת נגד הטרור. בארועי המנהרה, השוטרים הפלשתינאים ירו בחיילי צה"ל, הרשות פתחה בפעולות איבה נגד ישראל, ובארועים הללו שילמה ישראל מחיר דמים כבד.
המדהים בארועי המנהרה, הוא תגובתו של ראש ממשלת ישראל. רה"מ, כאחוז אמוק, החל לחזר במרץ אחרי יאסר ערפאת, בניסיון לאתר אותו ולדבר איתו. ערפאת התחמק, והחיזור היה לנמרץ יותר ויותר. ימים אחדים לאחר הקרבות, נפגש ראש ממשלת ישראל עם ערפאת בוושינגטון, אחז את ידו בשתי ידיו במשהו שבין לחיצת יד חמה לחיבוק וכינה אותו "ידידי".
בעקבות אירועי המנהרה, ראש ממשלת ישראל אז, חתם על הסכם חברון, הסכם שרק השבוע נוכחנו שוב עד כמה הוא גרוע. ראש הממשלה יכול לחתום על אותו הסכם ובתנאים טובים יותר לפני הארועים, אך הוא לא רצה בכך. בעקבות ארועי המנהרה הקשים, קיבלו הפלשתינאים את מבוקשם והפיקו את הלקח - האלימות משתלמת. ישראל היא מדינה חלשה, נטולת כוח עמידה, ובבוא היום, כשתמוצה יכולתנו לסחוט ממנה ויתורים במו"מ, נחזור לדרך האלימות על מנת לכופף אותה.
לראש הממשלה שלימד את הפלשתינאים את הלקח הזה, קוראים בנימין נתניהו.
תגובתו של נתניהו על ארועי המנהרה, היתה תגובה היסטרית, מעין הלם קרב של מנהיג בפאניקה. מבחנו העליון של קברניט הוא הסערה. אז עליו להפגין קור רוח. נתניהו, במבחנו העיקרי כראש הממשלה, איבד את עשתונותיו. איבוד עשתונות מוביל לתגובות היסטריות - אחת היא אם מדובר בתגובה צבאית חריפה וחסרת פרופורציות שעלולה לסבך אותנו, או התמוטטות מדינית נוסח נתניהו. מי שמאבד את עשתונותיו לעת מבחן, עלול לנקוט בכל אחת משתי התגובות הללו. שתיהן מסוכנות.
הדרך בה מנהל שרון את המלחמה, הפוכה לאבדן העשתונות של נתניהו. דרכו של שרון מאופיינת בנחישות, קור רוח ותבונה. שרון ידע לקבל החלטות נבונות על הבלגה ואיפוק בשעות בהן הדם רתח, ובכך לבנות בהדרגה קונסנזוס ישראלי ותמיכה אמריקאית לתגובה חריפה ביותר, כשהמצב איפשר זאת. בניגוד לנתניהו שנכנע לערפאת תחת אש, שרון נמנע מניהול מו"מ תחת אש ואלימות. שרון נבחר לתפקידו מיד לאחר המו"מ בטאבה, בו תחת אש וטרור ישראל הציעה לפלשתינאים ויתורים מטורפים, והפלשתינאים דחו אותם בהנחה שהסלמת הטרור תעמיק את ויתורי ישראל. היום, כעבור פחות משנתיים, ערפאת ניצב כשגבו אל הקיר, כוחו נפגע כפי שלא נפגע מעולם, ארה"ב מצדדת בישראל וברחוב הפלשתינאי הולכת וגוברת ההכרה שהמלחמה נכשלה.
ההבדל בין נתניהו לבין שרון, הוא ההבדל בין פאניקה, היסטריה ואבדן עשתונות לבין שיקול דעת וקור רוח.
הפריימריס בליכוד, הם ניסיון להדיח באמצע כהונתו ראש ממשלה טוב ופופולרי, מי שהביא למפלגתו את הגדול בנצחונותיה, ולהחליפו במי שהיה ראש ממשלה כושל, שהמיט על מפלגתו את הצורבת והמשפילה בתבוסותיה. הבחירה ברורה.