סיפור הצלה מופלא זה נכתב שעה קלה אחרי שהחתום-מעלה שב מתפילת שחרית בבית הכנסת המקומי, שבמהלכה בירך ברכת הגומל בשם ובמלכות. הפעם לא הייתה זו מחוות הודיה פורמלית, בעקבות תאונת דרכים קלה או ספק-פיגוע, כי אם ברכה היוצאת מעומק הלב של מי שהצליח לשוב בשלום מפעולה נועזת בעורף האויב.
הכל התחיל בהתייעצות חירום שהתקיימה במוצ"ש בלשכתו העשנה של מזכיר היישוב. היו שם מנהיגי מתנחלים רמי דרג, רבנים סרבני סירוב משני צידי הקו הירוק ונציגי עמותת המתנחלים בלבבות, שהוקמה לאחרונה באחד מגושי ההתיישבות הגדולים. הגיעו גם קרימינולוגים בינלאומיים, נציגים של משרדי ממשלה נוגעים בדבר וכן יצור זעוף פנים בשם ק', ראש אגף המאחזים הבלתי חוקיים בחטיבה היהודית בשב"כ. נלוותה אליו משפטנית שוחרת חוק, שהציגה עצמה כמנהלת המחלקה לפשיעה ציונית-דתית בפרקליטות המדינה. היא התנצלה מראש שבשל עומס העבודה העצום המוטל עליה לאחרונה, יהיה עליה לפרוש עוד לפני תום הישיבה. אל תרגישי לא נעים, ניחמנו אותה, את עושה מלאכת קודש.
הנושא האחד והיחיד על סדר היום היה, ניחשתם, נוער הגבעות, אותה כנופיה אלימה שדי בהזכרת שמה כדי להעביר צמרמורת בגוו של כל צרכן תקשורת עברי. משתתפי הישיבה הצביעו כאיש אחד על הסכנות האיומות הנשקפות למתנחלים ולציבור הרחב מהאספסוף הקיצוני, עול הימים, שהתמקם לו על ראשי גבעות נישאות בגב ההר. הרב נחמיה אמר בקול רועד שנוער הגבעות המיט עלינו את האסון הדימויי הכבד ביותר מאז רצחנו את רבין והתנקשנו בתהליך השלום.
בשלב מסויים הוכנס לחדר מכשיר וידיאו, שבו הוקרנו מבחר כתבות טלוויזיה אמינות על פרצופה האלים של הכנופיה. אחר-כך חולקו בחדר עותקים מרשימותיו קורעות הלב של כתב הארץ בשטחים, על תופעת הצתת מטעי זיתים פלשתיניים בידי אותם אלפי נערי גבעות. הכתב, חתן פרס סוקולוב לסיקור אלימות מתנחלים, ציטט אגרונומים ידועים מאוניברסיטת א-נג'אח בשכם, הטוענים שהיקף התופעה עולה כבר על ממדי בירוא היערות בשפך האמזונס ומגדיל עוד יותר את החור באוזון.
ק' הנ"ל לחש על אוזנינו שבידי השב"כ מידע מוצק הקושר את נוער הגבעות לצלף הסדרתי בוושינגטון, אך ביקש שלא נצטט אותו. הוא הזהיר שאם אנחנו לא נעשה משהו, ארצות-הברית תפעל.
"אבל מה עושים?", התייפחה הפסיכולוגית הראשית של המועצה המקומית. היא שירטטה פרופיל מבהיל של נער גבעות ממוצע: הוא אמנם נולד כילד טוב אלון-מורה, אך כבר בגיל צעיר נפלט מישיבה תיכונית ומלימודי קולנוע, החל לצמח פיאות פרא, לשנן בעל-פה את כתבי רבי נחמן מברסלב ולהתעלם בשיטתיות מפסקי הלכה של רבני הקיבוץ הדתי.
"המשטרה תובעת אלף תקנים נוספים כדי לטפל בבעיה", הבהיר נציג המשטרה.
"תשכח מזה", הבהיר לו נציג האוצר, והישיבה כמעט התפוצצה. ראש הממשלה התקשר ואיים לפטר את אפי איתם במקרה שנתפזר בלי פתרון. ואז, פתאום, הרגשתי איך כל העיניים בחדר ננעצות בי. "רק אתה יכול להציל אותנו", התחננו הנוכחים, "לחמת בגבעת התחמושת, עכשיו תציל אותנו מנוער הגבעות". ביקשתי שהות של 10 דקות כדי להיפרד מהאישה ומהילדים, ויצאתי לדרך. הרב נחמיה ציווה על כל היישוב להתקבץ בבית הכנסת ולהגיד פרקי תהלים עד שובי בשלום או עד הסוף המר. מעטים האמינו שנשוב וניפגש אי פעם.
צביק'ה, הרבש"ץ, ליווה אותי עד קצה גבול העירוב, ושם נפרדנו בחיבוק נרגש. המשכתי לבדי, אל תוך האפילה הכבדה, נזהר מאוד שלא להקים רעש, כפי שלימדו אותי בצעירותי בצנחנים. ידוע ידעתי כי קלושים סיכויי להגיע ליעד בלי להיחשף בידי יושבי הגבעות, אשר המרחב הפתוח הוא ביתם. לא ציפיתי לרחמים במקרה שאפול לידיהם. ארציאלי סיפר לי שהם הקימו שם סנהדרין קטנה, הפוסקת עונשים סופניים למוסרים ולבוגדים.
הירח עלה. למרגלות רכס הגבעות, שכף רגל שפויה לא דרכה בו מאז הסכם אוסלו ב', הבחנתי בטרסת אבנים גדולה ועליה מלות ההסתה המצמררות "פואד תתפטר". לימינה נרשמה כתובת ענק מזוויעה אף יותר, "נ, נח, נחמ נחמן מאומן". שברי זכוכית מפוייחת היו פזורים סביב, מן הסתם שרידים של חינגת סמים ואלכוהול. היה גם משהו שדמה מאוד לגולגולת אדם. כבר הרבה זמן הסתובבו באזור שמועות על משקיף 'בצלם' שנשלח לאזור כדי להכין דו"ח מיוחד על שואת הפלשתינים, ומאז נעלמו עקבותיו.
זיעה קרה קלחה בעוז מכל נקבוביותי. ארבעת גפיי רטטו. כמעט התפתיתי לסגת, אבל ידעתי שרזיאלה לא תסלח אם אציל את חיי במחיר הפקרתה של אומה שלמה, של האנושות כולה. ברגלים כושלות ובלב הולם התחלתי לטפס אל ראש ההר. עם כל אבן שהידרדרה בקול רעש גדול התקצרה תוחלת חיי בשנה לפחות. אפילו בקרב על החרמון הייתי אופטימי יותר לגבי סיכויי הישרדותי. פתאום הצטערתי שלא ביקשתי מהרב נחמיה עותק מתפילת וידוי. האם הם ירשו לי להגיד שמע-ישראל בטרם יקפדו את פתיל חיי?
סמוך לחצות הגעתי לישורת האחרונה, סמוך ובטוח שבכל רגע יתפוצץ מתחתי מוקש נעל גנוב מתוצרת צה"ל או יתנפל עלי רוטווילר מורעב, חיית המחמד של הימין הקיצוני. מרחוק הבחנתי בבקתת מתכת, קונטיינר בלע"ז. התקרבתי אליה בשפיפה, כמו במבצע אנטבה. להפתעתי לא נתקלתי שם בגדר תיל דוקרנית, אלא בחוטי כביסה עם טליתות ענק. צלילים של מוסיקה פונדמנטליסטית אלימה בקעו מפנים, גאולה הו גאולה.
קרבתי בלאט לחלון והצצתי פנימה, לתוך מאורת השודדים. ליד שולחן עם עששית נפט מתקופת העלייה השנייה ישבו שלושה עבריינים צעירים, נעימי סבר למען האמת. הם מצצו שקית שוקו ועיינו בכובד ראש בחוברת חשודה. חתול מנומנם רבץ למרגלותיהם. על הקיר, לידם, היו מודבקים תצלומים חגיגיים של נשיא המדינה ושל אביב גפן, מה שמעיד על הבוז המובנה שלהם לממלכתיות העברית.
צעקתי "משטרה" ופרצתי פנימה באקדח שלוף, בדיוק כמו בסרטים, כשנציג הטובים מנצל יתרון הפתעה כדי להכניע חבורת פושעים נאלחת חרף נחיתותו המספרית. נוער הגבעות הרים ידיים, ואני ניגשתי לערוך חיפוש יסודי בחדר. דבר ראשון שמתי יד על החוברת שבשולחן, בטרם ינסו החוליגנים להשמיד ראיות. חשדתי שמדובר בחוברת הדרכה להכנת חגורות נפץ, או בעותק מחתרתי של "ברוך הגבר", אך היא התגלתה דווקא כספר לימוד של יסודות האזרחות, בהוצאת המחלקה לדמוקרטיה ולסובלנות במשרד החינוך.
"יש לנו מחר בגרות", ייבב הדובר שלהם.
ומחרתיים בטח יש לכם בחינה על אמנת כינרת, גיחכתי.
"לא, בערבית. אבא שלי יהרוג אותי אם אני לא מגיע".
הכנסתי לו אגרוף בבטן, הודעתי שמספיק עם המשחקים ושאלתי איפה כולם.
"בפעולה בסניף".
והיתר?
"בתורנות במד"א".
לרגע חששתי שטעיתי בניווט, והגעתי לסניף ויצ"ו באיו"ש, אך מיד נזכרתי בדברי האזהרה הנכוחים של יושב ראש-הכנסת, שאסור לתת למתנחלי החמאס הצעירים להוליך אותנו שולל באמצעות חזותם האורתודוכסית התמימה. כבלתי את בני הבליעל הבוכיים מאחורי גבם והזעקתי בקשר את סיירת מטכ"ל, שתגמור את העבודה. שישה מיליון יהודים ושלושה מיליון פלשתינים נשמו לרווחה. במסיבת עיתונאים שכינסתי בזירת הפשע אמרתי שאני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך-הכל רציתי לחזור הביתה בשלום.
הרשימה מופיעה גם במדור הסאטירה של גליון "נקודה
הכל התחיל בהתייעצות חירום שהתקיימה במוצ"ש בלשכתו העשנה של מזכיר היישוב. היו שם מנהיגי מתנחלים רמי דרג, רבנים סרבני סירוב משני צידי הקו הירוק ונציגי עמותת המתנחלים בלבבות, שהוקמה לאחרונה באחד מגושי ההתיישבות הגדולים. הגיעו גם קרימינולוגים בינלאומיים, נציגים של משרדי ממשלה נוגעים בדבר וכן יצור זעוף פנים בשם ק', ראש אגף המאחזים הבלתי חוקיים בחטיבה היהודית בשב"כ. נלוותה אליו משפטנית שוחרת חוק, שהציגה עצמה כמנהלת המחלקה לפשיעה ציונית-דתית בפרקליטות המדינה. היא התנצלה מראש שבשל עומס העבודה העצום המוטל עליה לאחרונה, יהיה עליה לפרוש עוד לפני תום הישיבה. אל תרגישי לא נעים, ניחמנו אותה, את עושה מלאכת קודש.
הנושא האחד והיחיד על סדר היום היה, ניחשתם, נוער הגבעות, אותה כנופיה אלימה שדי בהזכרת שמה כדי להעביר צמרמורת בגוו של כל צרכן תקשורת עברי. משתתפי הישיבה הצביעו כאיש אחד על הסכנות האיומות הנשקפות למתנחלים ולציבור הרחב מהאספסוף הקיצוני, עול הימים, שהתמקם לו על ראשי גבעות נישאות בגב ההר. הרב נחמיה אמר בקול רועד שנוער הגבעות המיט עלינו את האסון הדימויי הכבד ביותר מאז רצחנו את רבין והתנקשנו בתהליך השלום.
בשלב מסויים הוכנס לחדר מכשיר וידיאו, שבו הוקרנו מבחר כתבות טלוויזיה אמינות על פרצופה האלים של הכנופיה. אחר-כך חולקו בחדר עותקים מרשימותיו קורעות הלב של כתב הארץ בשטחים, על תופעת הצתת מטעי זיתים פלשתיניים בידי אותם אלפי נערי גבעות. הכתב, חתן פרס סוקולוב לסיקור אלימות מתנחלים, ציטט אגרונומים ידועים מאוניברסיטת א-נג'אח בשכם, הטוענים שהיקף התופעה עולה כבר על ממדי בירוא היערות בשפך האמזונס ומגדיל עוד יותר את החור באוזון.
ק' הנ"ל לחש על אוזנינו שבידי השב"כ מידע מוצק הקושר את נוער הגבעות לצלף הסדרתי בוושינגטון, אך ביקש שלא נצטט אותו. הוא הזהיר שאם אנחנו לא נעשה משהו, ארצות-הברית תפעל.
"אבל מה עושים?", התייפחה הפסיכולוגית הראשית של המועצה המקומית. היא שירטטה פרופיל מבהיל של נער גבעות ממוצע: הוא אמנם נולד כילד טוב אלון-מורה, אך כבר בגיל צעיר נפלט מישיבה תיכונית ומלימודי קולנוע, החל לצמח פיאות פרא, לשנן בעל-פה את כתבי רבי נחמן מברסלב ולהתעלם בשיטתיות מפסקי הלכה של רבני הקיבוץ הדתי.
"המשטרה תובעת אלף תקנים נוספים כדי לטפל בבעיה", הבהיר נציג המשטרה.
"תשכח מזה", הבהיר לו נציג האוצר, והישיבה כמעט התפוצצה. ראש הממשלה התקשר ואיים לפטר את אפי איתם במקרה שנתפזר בלי פתרון. ואז, פתאום, הרגשתי איך כל העיניים בחדר ננעצות בי. "רק אתה יכול להציל אותנו", התחננו הנוכחים, "לחמת בגבעת התחמושת, עכשיו תציל אותנו מנוער הגבעות". ביקשתי שהות של 10 דקות כדי להיפרד מהאישה ומהילדים, ויצאתי לדרך. הרב נחמיה ציווה על כל היישוב להתקבץ בבית הכנסת ולהגיד פרקי תהלים עד שובי בשלום או עד הסוף המר. מעטים האמינו שנשוב וניפגש אי פעם.
צביק'ה, הרבש"ץ, ליווה אותי עד קצה גבול העירוב, ושם נפרדנו בחיבוק נרגש. המשכתי לבדי, אל תוך האפילה הכבדה, נזהר מאוד שלא להקים רעש, כפי שלימדו אותי בצעירותי בצנחנים. ידוע ידעתי כי קלושים סיכויי להגיע ליעד בלי להיחשף בידי יושבי הגבעות, אשר המרחב הפתוח הוא ביתם. לא ציפיתי לרחמים במקרה שאפול לידיהם. ארציאלי סיפר לי שהם הקימו שם סנהדרין קטנה, הפוסקת עונשים סופניים למוסרים ולבוגדים.
הירח עלה. למרגלות רכס הגבעות, שכף רגל שפויה לא דרכה בו מאז הסכם אוסלו ב', הבחנתי בטרסת אבנים גדולה ועליה מלות ההסתה המצמררות "פואד תתפטר". לימינה נרשמה כתובת ענק מזוויעה אף יותר, "נ, נח, נחמ נחמן מאומן". שברי זכוכית מפוייחת היו פזורים סביב, מן הסתם שרידים של חינגת סמים ואלכוהול. היה גם משהו שדמה מאוד לגולגולת אדם. כבר הרבה זמן הסתובבו באזור שמועות על משקיף 'בצלם' שנשלח לאזור כדי להכין דו"ח מיוחד על שואת הפלשתינים, ומאז נעלמו עקבותיו.
זיעה קרה קלחה בעוז מכל נקבוביותי. ארבעת גפיי רטטו. כמעט התפתיתי לסגת, אבל ידעתי שרזיאלה לא תסלח אם אציל את חיי במחיר הפקרתה של אומה שלמה, של האנושות כולה. ברגלים כושלות ובלב הולם התחלתי לטפס אל ראש ההר. עם כל אבן שהידרדרה בקול רעש גדול התקצרה תוחלת חיי בשנה לפחות. אפילו בקרב על החרמון הייתי אופטימי יותר לגבי סיכויי הישרדותי. פתאום הצטערתי שלא ביקשתי מהרב נחמיה עותק מתפילת וידוי. האם הם ירשו לי להגיד שמע-ישראל בטרם יקפדו את פתיל חיי?
סמוך לחצות הגעתי לישורת האחרונה, סמוך ובטוח שבכל רגע יתפוצץ מתחתי מוקש נעל גנוב מתוצרת צה"ל או יתנפל עלי רוטווילר מורעב, חיית המחמד של הימין הקיצוני. מרחוק הבחנתי בבקתת מתכת, קונטיינר בלע"ז. התקרבתי אליה בשפיפה, כמו במבצע אנטבה. להפתעתי לא נתקלתי שם בגדר תיל דוקרנית, אלא בחוטי כביסה עם טליתות ענק. צלילים של מוסיקה פונדמנטליסטית אלימה בקעו מפנים, גאולה הו גאולה.
קרבתי בלאט לחלון והצצתי פנימה, לתוך מאורת השודדים. ליד שולחן עם עששית נפט מתקופת העלייה השנייה ישבו שלושה עבריינים צעירים, נעימי סבר למען האמת. הם מצצו שקית שוקו ועיינו בכובד ראש בחוברת חשודה. חתול מנומנם רבץ למרגלותיהם. על הקיר, לידם, היו מודבקים תצלומים חגיגיים של נשיא המדינה ושל אביב גפן, מה שמעיד על הבוז המובנה שלהם לממלכתיות העברית.
צעקתי "משטרה" ופרצתי פנימה באקדח שלוף, בדיוק כמו בסרטים, כשנציג הטובים מנצל יתרון הפתעה כדי להכניע חבורת פושעים נאלחת חרף נחיתותו המספרית. נוער הגבעות הרים ידיים, ואני ניגשתי לערוך חיפוש יסודי בחדר. דבר ראשון שמתי יד על החוברת שבשולחן, בטרם ינסו החוליגנים להשמיד ראיות. חשדתי שמדובר בחוברת הדרכה להכנת חגורות נפץ, או בעותק מחתרתי של "ברוך הגבר", אך היא התגלתה דווקא כספר לימוד של יסודות האזרחות, בהוצאת המחלקה לדמוקרטיה ולסובלנות במשרד החינוך.
"יש לנו מחר בגרות", ייבב הדובר שלהם.
ומחרתיים בטח יש לכם בחינה על אמנת כינרת, גיחכתי.
"לא, בערבית. אבא שלי יהרוג אותי אם אני לא מגיע".
הכנסתי לו אגרוף בבטן, הודעתי שמספיק עם המשחקים ושאלתי איפה כולם.
"בפעולה בסניף".
והיתר?
"בתורנות במד"א".
לרגע חששתי שטעיתי בניווט, והגעתי לסניף ויצ"ו באיו"ש, אך מיד נזכרתי בדברי האזהרה הנכוחים של יושב ראש-הכנסת, שאסור לתת למתנחלי החמאס הצעירים להוליך אותנו שולל באמצעות חזותם האורתודוכסית התמימה. כבלתי את בני הבליעל הבוכיים מאחורי גבם והזעקתי בקשר את סיירת מטכ"ל, שתגמור את העבודה. שישה מיליון יהודים ושלושה מיליון פלשתינים נשמו לרווחה. במסיבת עיתונאים שכינסתי בזירת הפשע אמרתי שאני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך-הכל רציתי לחזור הביתה בשלום.
הרשימה מופיעה גם במדור הסאטירה של גליון "נקודה