כתבינו לענייני התנשאות דיווחו מביתן 26, בנימה של יראת כבוד, שבמרצ לא מחלקים נקניקיות, רק סוכריות מנטה. שלא לדבר על כך שאין במרצ רשימות חיסול, רק רשימות מומלצים, וגם זה רק על פתקים קטנים שמועברים מיד ליד בנימוס. מעבר לזה איש לא דיבר, עוף לא פרח, שרר שקט גמור וסדר מופתי, ולגמרי במקרה הרשימה יצאה בדיוק כמו שרצה היו"ר. ואולי לא יד המקרה היא, אלא תוצאה של האינטליגנציה הגבוהה מהרגיל של המצביעים של מרצ, שמאחורי הפרגוד הם מצליחים להתחבר, באמצעות גלים של אנרגיות חיוביות, עם התבונה העליונה של יוסי שריד.
במפלגת העבודה קצת פחות יפה, אבל עדיין בסדר. אמנם פואד עושה שרשרת של פעולות חיסול ממוקדות נגד כמה יריבים, אבל פואד מחסל בשקט ובלי לחלק פיצות, וחוץ מזה הרי אתם יודעים, פואד לא ממש משלנו. הוא עיראקי. אז גם העבודה בראשות מצנע יוצאת חצי נקיה. ורק הליכוד זבל. שם השיטה מושחתת, שם המועמדות הן "בלונדיניות", שם מזיעים, ומחלקים אוכל, ויש רשימות חיסול, וקבלני קולות, ורעש. גועל נפש.
ומאמר המערכת של הארץ אומר כך: "מבין 40 המועמדים הראשונים 19 הם פנים חדשות, חלק לא קטן הם אנשים ונשים ללא רקע ציבורי הולם וללא נתונים מספיקים להימנות על בית הנבחרים הישראלי. יש יומרה רבה וציניות לא מבוטלת בטענתם של צעיר שעיקר סגולתו הוא היותו בנו של ראש הממשלה, מזכירה שעבדה בלשכת ראש הממשלה, מלצרית שלמדה משפטים, ועוזרים אישיים של שרים, שהם ראויים להיות חלק מהמנהיגות הלאומית..."
מהומה באחוזה
תקשיבו למילים ולמנגינה. איזו התנפחות. פעמוני האחוזה מצלצלים, והאצילים מתאספים להתייעצות חירום בטרקלין: עוד מעט המשרתים, כל המלצרים והמזכירות והעוזרים, יתחילו לחשוב שהאחוזה הזאת היא שלהם, וכל מי שרוצה יכול לבחור ולהיבחר. עוד מעט הם יתחילו לשאול אם מישהו זוכר מה היה "הרקע הציבורי ההולם" של יוסי שריד לפני שנבחר לכנסת בפעם הראשונה, בהיותו בסביבות גיל שלושים, מה היו ה"נתונים המספיקים" של אברום בורג בשעתו, מלבד היותו בן של מישהו. איזה מפעלים הקים חיים רמון לפני שנבחר לכנסת, ואם לא נכון שרוני מילוא היה עוזר של מישהו, וכמוהו יוסי ביילין, ואולי מישהו עוד ייזכר שיצחק נבון, בדיוק כמו רוחמה אברהם, היה מזכיר שעבד בלשכת ראש הממשלה.
אני חושב ש"מלצרית שלמדה משפטים", היא נקודת התחלה מעולה לפוליטיקאית, וכבוד לכנסת. כל ליבי עם המזכירה והעוזר, שהופכים עכשיו להיות נבחרים ומחוקקים. אני בטוח שהם יהיו פרלמנטרים טובים יותר מהנסיכים שנולדו עם מפית של מזנון הכנסת בפה. ורק שלא יגבה ליבם ולא ישכחו מאיפה הם באו, ושלא יהפכו גם הם לסנובים ופיינשמקרים, שלועגים למלצרים ומזכירות.
לא חיסול ולא שחיטה
וגם באשר ל"רשימות החיסול", מספיק עם השטויות. אי אפשר להכניס אנשים חדשים בלי להוציא מהרשימה כמה ישנים. זו המתמטיקה של הפוליטיקה. בפוליטיקה כמו בספורט, אי אפשר שמישהו יתקדם למקום גבוה בלי להוריד מישהו אחר למקום יותר נמוך, וצריך לדעת לקבל את זה ברוח ספורטיבית. בכל מקום, בכל הדמוקרטיות, בכל העולם, למתמודד יש יריבים ויש מתחרים, וברור לגמרי שאם אתה בעד מישהו, אתה גם נגד מי שמתחרה בו. בשום מקום מחוץ לישראל, אף אחד לא מעלה על דעתו את הרעיון המוזר כאילו מותר לך להמליץ בעד מועמד שלך, אבל אסור לך להמליץ נגד מי שמתחרה בו. זה לא חיסול ולא שחיטה ולא עונש. זו טבלת ליגה.
בכלל, מהות הפוליטיקה היא כריתת בריתות, הקמת קואליציות, יצירת דילים וניסוח הבנות, ומבחנו של פוליטיקאי היא היכולת שלו לקדם את רעיונותיו באמצעים האלה. מבחינה זו הבחירות במרכז, עם כל הדילים והרשימות, הן הכנה טובה לקראת החיים הפוליטיים בהמשך.
הליכוד והדתיים
אבל בנקודה אחת קריטית יש גם לי ביקורת קשה על רשימת הליכוד: בין ארבעים מועמדים אין אחד דתי. מזה עשרים שנה ויותר יש ברחוב הדתי ויכוח סמוי בין הליכוד והמפד"ל על השאלה אם יש בכלל צורך במפלגה לדתיים. עשרות אלפי דתיים מצביעים לליכוד, הם נותנים לו כעשרה מנדטים, כפליים ממה שהם נותנים למפד"ל. ברשימת הליכוד הם היו צריכים להיות שלושה בכל עשירייה. והנה אין אפילו אחד, בכל הארבעים. ואם עד היום הוויכוח הזה היה סמוי, הפעם הזו בא משה פייגלין ושם אותו על השולחן. הוא הביא איתו לליכוד מן הרחוב הדתי אלפי חברים חדשים, ומזה שלוש שנים הוא קורא, באופן בולט, לכל הציבור הזה ללכת בעקבותיו ולהפוך את הליכוד לבית. השבוע הליכוד בעט בהם החוצה. בכולם. בבחירות האלה דתיים שיצביעו לליכוד יהיו ממש, אבל ממש, פראיירים.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
במפלגת העבודה קצת פחות יפה, אבל עדיין בסדר. אמנם פואד עושה שרשרת של פעולות חיסול ממוקדות נגד כמה יריבים, אבל פואד מחסל בשקט ובלי לחלק פיצות, וחוץ מזה הרי אתם יודעים, פואד לא ממש משלנו. הוא עיראקי. אז גם העבודה בראשות מצנע יוצאת חצי נקיה. ורק הליכוד זבל. שם השיטה מושחתת, שם המועמדות הן "בלונדיניות", שם מזיעים, ומחלקים אוכל, ויש רשימות חיסול, וקבלני קולות, ורעש. גועל נפש.
ומאמר המערכת של הארץ אומר כך: "מבין 40 המועמדים הראשונים 19 הם פנים חדשות, חלק לא קטן הם אנשים ונשים ללא רקע ציבורי הולם וללא נתונים מספיקים להימנות על בית הנבחרים הישראלי. יש יומרה רבה וציניות לא מבוטלת בטענתם של צעיר שעיקר סגולתו הוא היותו בנו של ראש הממשלה, מזכירה שעבדה בלשכת ראש הממשלה, מלצרית שלמדה משפטים, ועוזרים אישיים של שרים, שהם ראויים להיות חלק מהמנהיגות הלאומית..."
מהומה באחוזה
תקשיבו למילים ולמנגינה. איזו התנפחות. פעמוני האחוזה מצלצלים, והאצילים מתאספים להתייעצות חירום בטרקלין: עוד מעט המשרתים, כל המלצרים והמזכירות והעוזרים, יתחילו לחשוב שהאחוזה הזאת היא שלהם, וכל מי שרוצה יכול לבחור ולהיבחר. עוד מעט הם יתחילו לשאול אם מישהו זוכר מה היה "הרקע הציבורי ההולם" של יוסי שריד לפני שנבחר לכנסת בפעם הראשונה, בהיותו בסביבות גיל שלושים, מה היו ה"נתונים המספיקים" של אברום בורג בשעתו, מלבד היותו בן של מישהו. איזה מפעלים הקים חיים רמון לפני שנבחר לכנסת, ואם לא נכון שרוני מילוא היה עוזר של מישהו, וכמוהו יוסי ביילין, ואולי מישהו עוד ייזכר שיצחק נבון, בדיוק כמו רוחמה אברהם, היה מזכיר שעבד בלשכת ראש הממשלה.
אני חושב ש"מלצרית שלמדה משפטים", היא נקודת התחלה מעולה לפוליטיקאית, וכבוד לכנסת. כל ליבי עם המזכירה והעוזר, שהופכים עכשיו להיות נבחרים ומחוקקים. אני בטוח שהם יהיו פרלמנטרים טובים יותר מהנסיכים שנולדו עם מפית של מזנון הכנסת בפה. ורק שלא יגבה ליבם ולא ישכחו מאיפה הם באו, ושלא יהפכו גם הם לסנובים ופיינשמקרים, שלועגים למלצרים ומזכירות.
לא חיסול ולא שחיטה
וגם באשר ל"רשימות החיסול", מספיק עם השטויות. אי אפשר להכניס אנשים חדשים בלי להוציא מהרשימה כמה ישנים. זו המתמטיקה של הפוליטיקה. בפוליטיקה כמו בספורט, אי אפשר שמישהו יתקדם למקום גבוה בלי להוריד מישהו אחר למקום יותר נמוך, וצריך לדעת לקבל את זה ברוח ספורטיבית. בכל מקום, בכל הדמוקרטיות, בכל העולם, למתמודד יש יריבים ויש מתחרים, וברור לגמרי שאם אתה בעד מישהו, אתה גם נגד מי שמתחרה בו. בשום מקום מחוץ לישראל, אף אחד לא מעלה על דעתו את הרעיון המוזר כאילו מותר לך להמליץ בעד מועמד שלך, אבל אסור לך להמליץ נגד מי שמתחרה בו. זה לא חיסול ולא שחיטה ולא עונש. זו טבלת ליגה.
בכלל, מהות הפוליטיקה היא כריתת בריתות, הקמת קואליציות, יצירת דילים וניסוח הבנות, ומבחנו של פוליטיקאי היא היכולת שלו לקדם את רעיונותיו באמצעים האלה. מבחינה זו הבחירות במרכז, עם כל הדילים והרשימות, הן הכנה טובה לקראת החיים הפוליטיים בהמשך.
הליכוד והדתיים
אבל בנקודה אחת קריטית יש גם לי ביקורת קשה על רשימת הליכוד: בין ארבעים מועמדים אין אחד דתי. מזה עשרים שנה ויותר יש ברחוב הדתי ויכוח סמוי בין הליכוד והמפד"ל על השאלה אם יש בכלל צורך במפלגה לדתיים. עשרות אלפי דתיים מצביעים לליכוד, הם נותנים לו כעשרה מנדטים, כפליים ממה שהם נותנים למפד"ל. ברשימת הליכוד הם היו צריכים להיות שלושה בכל עשירייה. והנה אין אפילו אחד, בכל הארבעים. ואם עד היום הוויכוח הזה היה סמוי, הפעם הזו בא משה פייגלין ושם אותו על השולחן. הוא הביא איתו לליכוד מן הרחוב הדתי אלפי חברים חדשים, ומזה שלוש שנים הוא קורא, באופן בולט, לכל הציבור הזה ללכת בעקבותיו ולהפוך את הליכוד לבית. השבוע הליכוד בעט בהם החוצה. בכולם. בבחירות האלה דתיים שיצביעו לליכוד יהיו ממש, אבל ממש, פראיירים.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".