הניסוח אינו חשוב כל כך. בין אם יואל מהרש"ק, ראש אגף המשימות של התנועה הקיבוצית, אמר שיש למנוע מחובשי הכיפות להשתלט על תפקידי הפיקוד בצבא, או שהוא דיבר על הדתיים בכלל. בין אם הוא רואה בהם כפופים לרבנים "משלהם" ובין אם הוא חושב שהם אינם ציונים דיים או דמוקרטים. ואולי רק רצה להגביר את המוטיבציה של הקיבוצניקים הצעירים. יתכן שהוא אינו רהוט בלשונו, כפי שנטען. המונחים המדויקים הם פחות חשובים. מה שמדאיג באמת, זו המגמה.
מעקב ומחקר
מתברר שיש מי שעוקב אחרי החיילים והתקדמותם בצבא, וזה לא הצבא עצמו. שאלה רצינית היא מנין יש להם, לתנועה הקיבוצית, את הנתונים על שמירת המצוות של המתגייסים הצעירים והמשרתים בצה"ל? האם אלו נתונים פתוחים לציבור או רק למקורבים לצלחת? אך שאלה כבדה יותר היא, לשם מה נעשה המעקב הזה. מה צורך יש למהרש"ק ולחבריו לדעת כמה כיפות נמצאות מעל לאפודי הקרב, ובעיקר כמה "ברזלים" מעטרים את כתפותיהם. השאלה הזאת לא נשאלה בקול רם עדיין, ואני סבור שהיא השאלה המרכזית. לא החשש שהביע איש זה או אחר מהקצינים המוכשרים הללו, אלא למה הוא חושש שהם יהיו אלו שירוצו בראש הכוחות. והעובדה שהנושא הועלה לאחר הקרב בחברון, בו נפלו מח"ט דתי ועוד קצין דתי, רק מוסיפה עוד סימן שאלה. האומנם עד כדי כך הנושא מציק שם, שלא חיכו אפילו לתום ה-שלושים? שלא חשבו שדמותם של הנופלים נותנת את התשובות עוד לפני שבכלל שואלים? האם מהרש"ק היה מעדיף שבמקומם היו שני קברים בבית קברות קיבוצי?
עימות
הבה ונתאר לעצמנו את המציאות. קיבוצניק שהיה בכנס ושמע על החשש שהדתיים מצייתים ל"רבנים משלהם" (ולא לחסידי האדמו"ר מריישא. זה הידוע גם כמאיר יערי, מנהיג מפ"ם... ), והוא מתגייס לצה"ל ושומו שמיים (!) נופל ביחידה שמפקדה מכסה ראשו בכיפה, ואפילו בקטנה. מה עליו לעשות? להתווכח על הפקודות שהוא מקבל? לחפש את הרגע שיתפוס את מפקדו פועל אחרת מכפי שהוא חושב שיש לפעול? האם קיבוצניקים כאלה יוכלו להשתלב ביחידה שמאוכלסת גם בדתיים? למה ליצור את החשדות וההתנגדות אצל החייל הצעיר עוד לפני הכרת המציאות?
סתירה ומסקנה
אכן, מבלבלים אותנו. מצד אחד אנו שומעים ש"צריך לגייס את כל הדוסים". כי צריך שוויון, חלוקת הנטל ושותפות בהגנת המדינה. ואילו, מאידך גיסא, אנו שומעים שיש השתלטות על שדרת הפיקוד של הממ"פים והמג"דים. (מהדרגות הגבוהות יותר מצליחים למנוע- אגב, מי בדיוק ממונה על הנושא ומטעם מי- בעד הדתיים האלה מלהגיע. בינתיים...ועיין ערך: אפי איתם, יאיר נווה ועוד כמה שבכלל לא שמעתם עליהם, כי עצרו אותם יותר מוקדם) ויש לזה רק מסקנה אחת ברורה. מותר לדתיים- לדעת מהרש"ק, וכנראה לא מעט מחבריו, להיות חפ"שים. הם רשאים להסתער, לשכב מארבים ולפעמים אפילו לנסוע על הטנק למעלה. אבל את ההחלטות שישאירו בבקשה לחבר'ה הטובים, לאלו שנולדו להיות מפקדים. שואבי מים וחוטבי עצים, בבקשה. בתנאי שהם ישקו בדיוק היכן ואת מי שיגידו להם.
וזה לא נעצר כאן. יש (ואולי רק היו) יחידות שהגיוס אליהן הוא מפה לאזן. הוא פריבילגיה של ידידים ומכרים. יחידות סגורות, מבחינות מסוימות. אכן, הן נפרצות. מדי פעם מצליח מישהו לחדור או להיות "מזוזה". אבל זה מה שמוכיח את הכלל. זה קורה, כמובן, בגלי צה"ל. זה קיים גם ביחידות קרביות טובות יותר. ומי יודע, אולי גם שם יהיה פיקוד של ה"סרוגים" המאיימים.
הזן החדש
אבל, יש כאן יותר מזה. מהרש"ק אינו מסתפק בקריאה לדור הצעיר בקיבוצים "להיות ראש גדול בצה"ל". הוא גם אינו חושש שהם יהיו מיעוט בין מתגייסים שאינם דתיים מהעיר. הוא אינו קורא לשרת במקומות החשובים, כי זה חשוב וטוב למדינה. הוא רק מזהיר שיש למנוע מחובשי הכיפות להשתלט על תפקידי הפיקוד בצבא. כמו בדברים רבים, יש כאן חשש גלוי מאובדן שליטה. זו יוקרה וגם עמדות בחברה הישראלית. עוד לא היה רמטכ"ל דתי, אף על פי שממבחינה סטטיסטית, מספר החיילים הדתיים והמסורתיים, היו צריכים להיות שניים או שלושה. גם אלופים דתיים לא נצפו יחסית למספר הכיפות בצבא. ואפילו מהרש"ק לא יטען שהם אינם מוכשרים לתפקיד.
אולם, נראה שיש פה משהו נוסף. הזן הזה הוא שמפחיד את הקיבוצניק. זן של יהודי שורשי המקושר לעם היהודי ולחברה היהודית בנימי נפשו. זן שארץ ישראל בשבילו אינה רק שורה בקוד האתי (לאחר תיקונו!) אלא חלק ממהותו הקיומית. הזן הזה מתבונן על עולמו בפריזמה של חיי תורה וערכים יהודיים. והוא מעמיד את האחרים אל מול המראה הזה. ומה שגרוע יותר, אל מול הראי של עצמם.
הצעה
במסגרת ההכנה לצה"ל, המתקיימת בקיבוצים, להפגיש אותם עם חבר'ה דתיים. זו גם הכנה לאזרחות טובה. שיבלו שבת באולפנא או בישיבה תיכונית. שייפגשו עם בחורים בישיבת הסדר או עם תלמידי מכינה קדם צבאית. לא יזיק גם שישבו, לשיחה ארוכה, עם בחורים חרדים בישיבות שונות. במקום ללמוד על האוכלוסייה הזאת מרחוק, שיכירו אותם ישירות. אומרים לנו שיואל מהרש"ק הוא איש עשייה וארגון מעולה. אם הוא רוצה באמת להבין את טעותו, יש לו משימה.
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
מעקב ומחקר
מתברר שיש מי שעוקב אחרי החיילים והתקדמותם בצבא, וזה לא הצבא עצמו. שאלה רצינית היא מנין יש להם, לתנועה הקיבוצית, את הנתונים על שמירת המצוות של המתגייסים הצעירים והמשרתים בצה"ל? האם אלו נתונים פתוחים לציבור או רק למקורבים לצלחת? אך שאלה כבדה יותר היא, לשם מה נעשה המעקב הזה. מה צורך יש למהרש"ק ולחבריו לדעת כמה כיפות נמצאות מעל לאפודי הקרב, ובעיקר כמה "ברזלים" מעטרים את כתפותיהם. השאלה הזאת לא נשאלה בקול רם עדיין, ואני סבור שהיא השאלה המרכזית. לא החשש שהביע איש זה או אחר מהקצינים המוכשרים הללו, אלא למה הוא חושש שהם יהיו אלו שירוצו בראש הכוחות. והעובדה שהנושא הועלה לאחר הקרב בחברון, בו נפלו מח"ט דתי ועוד קצין דתי, רק מוסיפה עוד סימן שאלה. האומנם עד כדי כך הנושא מציק שם, שלא חיכו אפילו לתום ה-שלושים? שלא חשבו שדמותם של הנופלים נותנת את התשובות עוד לפני שבכלל שואלים? האם מהרש"ק היה מעדיף שבמקומם היו שני קברים בבית קברות קיבוצי?
עימות
הבה ונתאר לעצמנו את המציאות. קיבוצניק שהיה בכנס ושמע על החשש שהדתיים מצייתים ל"רבנים משלהם" (ולא לחסידי האדמו"ר מריישא. זה הידוע גם כמאיר יערי, מנהיג מפ"ם... ), והוא מתגייס לצה"ל ושומו שמיים (!) נופל ביחידה שמפקדה מכסה ראשו בכיפה, ואפילו בקטנה. מה עליו לעשות? להתווכח על הפקודות שהוא מקבל? לחפש את הרגע שיתפוס את מפקדו פועל אחרת מכפי שהוא חושב שיש לפעול? האם קיבוצניקים כאלה יוכלו להשתלב ביחידה שמאוכלסת גם בדתיים? למה ליצור את החשדות וההתנגדות אצל החייל הצעיר עוד לפני הכרת המציאות?
סתירה ומסקנה
אכן, מבלבלים אותנו. מצד אחד אנו שומעים ש"צריך לגייס את כל הדוסים". כי צריך שוויון, חלוקת הנטל ושותפות בהגנת המדינה. ואילו, מאידך גיסא, אנו שומעים שיש השתלטות על שדרת הפיקוד של הממ"פים והמג"דים. (מהדרגות הגבוהות יותר מצליחים למנוע- אגב, מי בדיוק ממונה על הנושא ומטעם מי- בעד הדתיים האלה מלהגיע. בינתיים...ועיין ערך: אפי איתם, יאיר נווה ועוד כמה שבכלל לא שמעתם עליהם, כי עצרו אותם יותר מוקדם) ויש לזה רק מסקנה אחת ברורה. מותר לדתיים- לדעת מהרש"ק, וכנראה לא מעט מחבריו, להיות חפ"שים. הם רשאים להסתער, לשכב מארבים ולפעמים אפילו לנסוע על הטנק למעלה. אבל את ההחלטות שישאירו בבקשה לחבר'ה הטובים, לאלו שנולדו להיות מפקדים. שואבי מים וחוטבי עצים, בבקשה. בתנאי שהם ישקו בדיוק היכן ואת מי שיגידו להם.
וזה לא נעצר כאן. יש (ואולי רק היו) יחידות שהגיוס אליהן הוא מפה לאזן. הוא פריבילגיה של ידידים ומכרים. יחידות סגורות, מבחינות מסוימות. אכן, הן נפרצות. מדי פעם מצליח מישהו לחדור או להיות "מזוזה". אבל זה מה שמוכיח את הכלל. זה קורה, כמובן, בגלי צה"ל. זה קיים גם ביחידות קרביות טובות יותר. ומי יודע, אולי גם שם יהיה פיקוד של ה"סרוגים" המאיימים.
הזן החדש
אבל, יש כאן יותר מזה. מהרש"ק אינו מסתפק בקריאה לדור הצעיר בקיבוצים "להיות ראש גדול בצה"ל". הוא גם אינו חושש שהם יהיו מיעוט בין מתגייסים שאינם דתיים מהעיר. הוא אינו קורא לשרת במקומות החשובים, כי זה חשוב וטוב למדינה. הוא רק מזהיר שיש למנוע מחובשי הכיפות להשתלט על תפקידי הפיקוד בצבא. כמו בדברים רבים, יש כאן חשש גלוי מאובדן שליטה. זו יוקרה וגם עמדות בחברה הישראלית. עוד לא היה רמטכ"ל דתי, אף על פי שממבחינה סטטיסטית, מספר החיילים הדתיים והמסורתיים, היו צריכים להיות שניים או שלושה. גם אלופים דתיים לא נצפו יחסית למספר הכיפות בצבא. ואפילו מהרש"ק לא יטען שהם אינם מוכשרים לתפקיד.
אולם, נראה שיש פה משהו נוסף. הזן הזה הוא שמפחיד את הקיבוצניק. זן של יהודי שורשי המקושר לעם היהודי ולחברה היהודית בנימי נפשו. זן שארץ ישראל בשבילו אינה רק שורה בקוד האתי (לאחר תיקונו!) אלא חלק ממהותו הקיומית. הזן הזה מתבונן על עולמו בפריזמה של חיי תורה וערכים יהודיים. והוא מעמיד את האחרים אל מול המראה הזה. ומה שגרוע יותר, אל מול הראי של עצמם.
הצעה
במסגרת ההכנה לצה"ל, המתקיימת בקיבוצים, להפגיש אותם עם חבר'ה דתיים. זו גם הכנה לאזרחות טובה. שיבלו שבת באולפנא או בישיבה תיכונית. שייפגשו עם בחורים בישיבת הסדר או עם תלמידי מכינה קדם צבאית. לא יזיק גם שישבו, לשיחה ארוכה, עם בחורים חרדים בישיבות שונות. במקום ללמוד על האוכלוסייה הזאת מרחוק, שיכירו אותם ישירות. אומרים לנו שיואל מהרש"ק הוא איש עשייה וארגון מעולה. אם הוא רוצה באמת להבין את טעותו, יש לו משימה.
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.