הדיון הציבורי בסוגיית הגבולות הטריטוריאליים של מדינת ישראל מתמקד בליבון אופייה והיקפה של השליטה הישראלית באזורי יש"ע. אך ההתמקדות בהיבטים הפרגמטיים של ריבונות ושליטה משכיחה את צו השעה המחייב בחינה לאומית של היחס הערכי לאדמה הנשלטת. פולמוס הגבולות משקף את התפישה המקובלת של ריבונות טריטוריאלית המגדירה את הקרקע הלאומית כקניינה הפרטי של האומה. זאת בניגוד לתפישה האמונית המתייחסת לאדמה כאל קניינו של הקב"ה. הלכות השמיטה אכן מזכירות לציבור המאמינים שאין הם אלא חוכריה של האדמה הנמצאת בבעלותם על פי החוק האזרחי.
האתאיסט זקוק לתזכורת מוחשית יותר על מנת להפנים את אשליית בעלותו על נכסיו הקרקעיים. בעיצומם של רעידת אדמה, סופת הוריקן או שיטפון זועק גם הקנאי באתאיסטים לרחמי שמים. כי אסונות הטבע הם המרשם הבדוק ביותר לריפוי היוהרה האנושית ונזקיה ולהמחשת הפרופורציות האמיתיות של האדם ביחס לאדמה. אלא שהשכחה היא מאפיין מובהק של הטבע האנושי, לכן גם לאחר אסון טבע עלול האתאיסט לחזור לסורו ולטפח מחדש את יוהרת ריבונותו על האדמה.
למרות זיקתם ההיסטורית והתרבותית של העמים לאדמותיהם, דבקותם בקרקע הלאומית אינה יכולה לעמוד בתנאים הקיצוניים של מבחן ההגליה הטוטלית כל עוד היא נובעת מיחס רכושני לאדמה. מתוך גישה של בעלות האדם על האדמה לא היה מצליח שום עם לשמור על זיקה חיה לאדמתו תחת אותם תנאי גלות שהיו כפויים על העם היהודי. ואכן, לא מתוך יחס של קניין אלא מתוך תפישת ארץ ישראל כביטוי גשמי של רצון ההשגחה נובעת עוצמת הקשר הנצחי של העם היהודי לארצו.
למרות שהתנועה הציונית ביססה את יעדיה על הזיקה ההיסטורית לארץ ישראל, היא שאבה את כוחה דווקא ממאגר כיסופי הגלות להגשמת ההבטחה המקראית. התכחשותה של הציונות לשורשיה המקראיים דרדרו את מדינת ישראל עד לשפל המדרגה של גישה נדל"נית לקרקעות הארץ. לא רק במימד הרוחני מסכנת הגישה הנדל"נית את קיומה של מדינת ישראל אלא גם ברמה האסטרטגית מערערת ההתייחסות האתאיסטית לחבלי הארץ את כושר הישרדותו של העם היהודי במדינתו.
פרט לטיפוח הכיסופים המשיחיים מסמלת תקופת הגלות את הניסוי הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית של קיום לאומי ללא אדמה. מדינת ישראל שרויה במשבר כה עמוק עד שאינה מסוגלת להפיק את לקחיו הגורליים של ניסיון הגלות. דווקא העם היהודי, שלאחר גלות ארוכה ומיוסרת היה אמור להפנים את ערך הקרקע הלאומית יותר מכל העמים, הוא זה המוכן לוותר על אדמתו יותר מכל עמי העולם. זה הוא אחד מגילוייו הטרגיים של האבסורד הקיומי הנגזר על העם היהודי כאשר הוא מאמץ את הגישה הקניינית לארץ ישראל.
מצוקת ההווה היא נקודת מוצא טבעית לחשבון נפש לאומי שיזכיר לעם היהודי כי הארץ המובטחת היא קניינו של בורא עולם. עלינו לחזור ולשנן לעצמנו כי האדמה הטובה ניתנה לעם ישראל כמסגרת טריטוריאלית בלעדית למימוש יעדיו הלאומיים. כברירה קיומית יחידה עלינו להטמיע בתודעתנו שאין לנו זכות להפריש חלק מאדמת ההבטחה עבור שלטון עם זר, וגם אין לנו זכות להפר את צו ההתיישבות היהודית בכל חבלי הארץ.
הגישה האמונית לארץ ישראל מתחייבת הן מהבחינה האסטרטגית, כפי שהוכיח לקח אוסלו, והן מהבחינה ההסברתית. שכן, עמי העולם יכולים אומנם להתרעם על ריבונות ישראלית ב"שטחים הכבושים", אך אין קוד מוסרי שיוכל להתמודד עם זכותם של היהודים לחיות בכל חבלי מולדתם המקראית. לא ריבונות ושליטה צריכה ישראל לדרוש קבל עם ועולם אלא את זכות היהודים לחיות על אדמתם השלמה. מסתבר שמאז מלחמת ששת הימים לא הצהירה שום מנהיגות ממלכתית של מדינת ישראל על זכותם המוסרית של היהודים לחיות בכל חלקי הארץ. ההתחמקות מעמידה עקרונית נחרצת על זכות החיים היהודיים בכל חבלי הארץ היא זו ששומטת את הקרקע המוסרית מתחת לרגלינו והופכת אותנו לעם כובש בארצו.
מהבסיס המוסרי הרעוע של גישה נדל"נית לאדמות הארץ ניאלץ במוקדם או במאוחר להתמודד עם גלישת פולמוס הגבולות מיש"ע לתוך תחומי ארץ ישראל הקטנה. מבלי שנבין כיצד נקלענו למצב הביש, נמצא את עצמנו ניצבים בפני דרישה בינלאומית נמרצת לממש את פוטנציאל אוטופית השלום הגלום באדמות הארץ גם בגליל, במשולש ובנגב. אך האיום הממשי ביותר לקיומנו נובע מהסתגלותנו ההדרגתית לנוסחה העיסקית הממירה את אדמות הארץ בנכסי שווא.
האתאיסט זקוק לתזכורת מוחשית יותר על מנת להפנים את אשליית בעלותו על נכסיו הקרקעיים. בעיצומם של רעידת אדמה, סופת הוריקן או שיטפון זועק גם הקנאי באתאיסטים לרחמי שמים. כי אסונות הטבע הם המרשם הבדוק ביותר לריפוי היוהרה האנושית ונזקיה ולהמחשת הפרופורציות האמיתיות של האדם ביחס לאדמה. אלא שהשכחה היא מאפיין מובהק של הטבע האנושי, לכן גם לאחר אסון טבע עלול האתאיסט לחזור לסורו ולטפח מחדש את יוהרת ריבונותו על האדמה.
למרות זיקתם ההיסטורית והתרבותית של העמים לאדמותיהם, דבקותם בקרקע הלאומית אינה יכולה לעמוד בתנאים הקיצוניים של מבחן ההגליה הטוטלית כל עוד היא נובעת מיחס רכושני לאדמה. מתוך גישה של בעלות האדם על האדמה לא היה מצליח שום עם לשמור על זיקה חיה לאדמתו תחת אותם תנאי גלות שהיו כפויים על העם היהודי. ואכן, לא מתוך יחס של קניין אלא מתוך תפישת ארץ ישראל כביטוי גשמי של רצון ההשגחה נובעת עוצמת הקשר הנצחי של העם היהודי לארצו.
למרות שהתנועה הציונית ביססה את יעדיה על הזיקה ההיסטורית לארץ ישראל, היא שאבה את כוחה דווקא ממאגר כיסופי הגלות להגשמת ההבטחה המקראית. התכחשותה של הציונות לשורשיה המקראיים דרדרו את מדינת ישראל עד לשפל המדרגה של גישה נדל"נית לקרקעות הארץ. לא רק במימד הרוחני מסכנת הגישה הנדל"נית את קיומה של מדינת ישראל אלא גם ברמה האסטרטגית מערערת ההתייחסות האתאיסטית לחבלי הארץ את כושר הישרדותו של העם היהודי במדינתו.
פרט לטיפוח הכיסופים המשיחיים מסמלת תקופת הגלות את הניסוי הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית של קיום לאומי ללא אדמה. מדינת ישראל שרויה במשבר כה עמוק עד שאינה מסוגלת להפיק את לקחיו הגורליים של ניסיון הגלות. דווקא העם היהודי, שלאחר גלות ארוכה ומיוסרת היה אמור להפנים את ערך הקרקע הלאומית יותר מכל העמים, הוא זה המוכן לוותר על אדמתו יותר מכל עמי העולם. זה הוא אחד מגילוייו הטרגיים של האבסורד הקיומי הנגזר על העם היהודי כאשר הוא מאמץ את הגישה הקניינית לארץ ישראל.
מצוקת ההווה היא נקודת מוצא טבעית לחשבון נפש לאומי שיזכיר לעם היהודי כי הארץ המובטחת היא קניינו של בורא עולם. עלינו לחזור ולשנן לעצמנו כי האדמה הטובה ניתנה לעם ישראל כמסגרת טריטוריאלית בלעדית למימוש יעדיו הלאומיים. כברירה קיומית יחידה עלינו להטמיע בתודעתנו שאין לנו זכות להפריש חלק מאדמת ההבטחה עבור שלטון עם זר, וגם אין לנו זכות להפר את צו ההתיישבות היהודית בכל חבלי הארץ.
הגישה האמונית לארץ ישראל מתחייבת הן מהבחינה האסטרטגית, כפי שהוכיח לקח אוסלו, והן מהבחינה ההסברתית. שכן, עמי העולם יכולים אומנם להתרעם על ריבונות ישראלית ב"שטחים הכבושים", אך אין קוד מוסרי שיוכל להתמודד עם זכותם של היהודים לחיות בכל חבלי מולדתם המקראית. לא ריבונות ושליטה צריכה ישראל לדרוש קבל עם ועולם אלא את זכות היהודים לחיות על אדמתם השלמה. מסתבר שמאז מלחמת ששת הימים לא הצהירה שום מנהיגות ממלכתית של מדינת ישראל על זכותם המוסרית של היהודים לחיות בכל חלקי הארץ. ההתחמקות מעמידה עקרונית נחרצת על זכות החיים היהודיים בכל חבלי הארץ היא זו ששומטת את הקרקע המוסרית מתחת לרגלינו והופכת אותנו לעם כובש בארצו.
מהבסיס המוסרי הרעוע של גישה נדל"נית לאדמות הארץ ניאלץ במוקדם או במאוחר להתמודד עם גלישת פולמוס הגבולות מיש"ע לתוך תחומי ארץ ישראל הקטנה. מבלי שנבין כיצד נקלענו למצב הביש, נמצא את עצמנו ניצבים בפני דרישה בינלאומית נמרצת לממש את פוטנציאל אוטופית השלום הגלום באדמות הארץ גם בגליל, במשולש ובנגב. אך האיום הממשי ביותר לקיומנו נובע מהסתגלותנו ההדרגתית לנוסחה העיסקית הממירה את אדמות הארץ בנכסי שווא.