במו-ידינו אנחנו זורעים בהלה בציבור ומקרינים לעיני העולם כולו את פגיעותה של החברה. ממש כאילו החלטנו לשרת באורח מושלם את האינטרסים של האוייב
תופעה מוזרה מתחוללת בימים אלה: החברה הישראלית מבוססת במידה רבה מאוד על ההווי הצבאי. חיילים בצה"ל מתחנכים על ערכים של גבורה ואומץ-לב, הסתערות ונכונות להסתכן ולהקריב קרבנות. עולם המושגים הזה היה אמור לחלחל גם לחיים האזרחיים ולטפח חברה אמיצת-לב, בוטחת ונכונה לשאת סבל וליטול סיכונים.
והנה אנחנו עדים לתחרות של פאניקה. כל אימת שעולה בדרך כלשהי הנושא העיראקי, מיד נשטפת המדינה במבול של כותרות מפחידות, אחת היסטרית מרעותה. מתקבל רושם שמנסים בכוח להפחיד את העם ולהכניס חרדות בלבבות.
פאניקה מיותרת
פחד וחרדה אינם זהים כלל להיערכות נכונה לאיומים ולסכנות. תפקידן של מערכות הביטחון, הבריאות, ופיקוד העורף להתכונן לכל צרה שלא תבוא. שם צריכים לעסוק בכל התרחישים, אפילו הבלתי-סבירים, כדי שהמערכות הללו יהיו מצויידות בכל הציוד הדרוש וערוכות לתת מענה לכל התפתחות.
אבל אין שום סיבה להפחיד את הציבור וליצור גלי פאניקה מיותרים ומזיקים. אם הציבור צריך לרענן ערכות - אפשר לקרוא לו לבוא ולעשות זאת. אם יש אוכלוסייה שצריכה להתחסן (האומנם יש לזה הצדקה אמיתית?) - אפשר לבצע זאת בשקט ובאיפוק. לשם מה להפחיד ולהכניס מורך-לב ובהלה בציבור?
הפחדת הציבור בעת הזאת חמורה שבעתיים. מה הייתה מטרתו של הרודן העיראקי בשיגור הטילים בימי מלחמת המפרץ? הוא ידע היטב שפגיעתם הממשית תהיה זניחה במושגים של מאבק במדינה שלמה. המטרה הייתה להפחיד את העם, לעורר אימה בציבור הישראלי וליצור אפקט של מהלומה כואבת.
והנה אנחנו מספקים לו זאת מבלי שיצטרך לשגר אפילו טיל אחד. במו-ידינו אנחנו זורעים בהלה בציבור ומקרינים לעיני העולם כולו את פגיעותה של החברה ואת חולשתה נוכח איומים על העורף. כל זה - בלי שום סיבה אמיתית, ממש כאילו החלטנו לשרת באורח מושלם את האינטרסים של האוייב.
ואיפה מה שמכונה 'מנהיגות'? דווקא בימי בחירות, כשהציבור בוחן את המתיימרים להנהיגו, הם ממלאים פיהם מים, ובוחרים להעסיק אותנו בגימיקים פרסומיים ובפרשיות 'שחיתות' מנופחות, כאילו זו הבעיה החשובה והעיקרית של העם בישראל אחרי שנתיים רוויות דם ושכול.
דוגמא למנהיגות אמתית
זכינו לראות מנהיגות של אמת. ראינו כיצד נהג הרבי מליובאוויטש בכל המערכות הקשות של העם בארץ-ישראל. ערב מלחמת ששת-הימים, כשחרדה גדולה (אז הייתה לפחות מבוססת ומוחשית) אפפה את העם היהודי, קרא בקול בוטח: "אין לפחד ואין להפחיד", והבטיח כי "לא ינום ולא יישן שומר ישראל".
כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נסך רוח של עידוד וביטחון בעם, ובישר כי המלחמה תסתיים בניצחון גדול. מחיר המלחמה היה נורא (בעיקר בגלל ההחלטה האומללה לא לגייס את כוחות המילואים), אבל מבחינה צבאית זו הייתה הצלחה בלתי-נתפסת - להפוך את הקערה על פיה מעמדת פתיחה כה נחותה ולהכות את הצבאות התוקפים שוק על ירך.
כולנו זוכרים איך עודד הרבי את העם ערב מלחמת המפרץ. אסר על תלמידים לעזוב את הארץ וקרא לציבור היהודי כולו להוסיף לנסוע לארץ-ישראל. הוא הבטיח כי הקב"ה שומר על ארץ-ישראל, וכי היא המקום הבטוח ביותר ליהודים.
זו הגישה היהודית הנכונה - לחזק את רוח העם, לטעת ביטחון בלבבות ולהתחזק באמונה כי הקב"ה אומר לנו: "בניי, אל תתייראו, כל מה שעשיתי, לא עשיתי אלא בשבילכם... הגיע זמן גאולתכם".
מאמרו של הרב מנחם ברוד מתפרסם בגיליון 'שיחת השבוע' גיליון 834, כ"ב בטבת תשס"ג (27.12.02)
תופעה מוזרה מתחוללת בימים אלה: החברה הישראלית מבוססת במידה רבה מאוד על ההווי הצבאי. חיילים בצה"ל מתחנכים על ערכים של גבורה ואומץ-לב, הסתערות ונכונות להסתכן ולהקריב קרבנות. עולם המושגים הזה היה אמור לחלחל גם לחיים האזרחיים ולטפח חברה אמיצת-לב, בוטחת ונכונה לשאת סבל וליטול סיכונים.
והנה אנחנו עדים לתחרות של פאניקה. כל אימת שעולה בדרך כלשהי הנושא העיראקי, מיד נשטפת המדינה במבול של כותרות מפחידות, אחת היסטרית מרעותה. מתקבל רושם שמנסים בכוח להפחיד את העם ולהכניס חרדות בלבבות.
פאניקה מיותרת
פחד וחרדה אינם זהים כלל להיערכות נכונה לאיומים ולסכנות. תפקידן של מערכות הביטחון, הבריאות, ופיקוד העורף להתכונן לכל צרה שלא תבוא. שם צריכים לעסוק בכל התרחישים, אפילו הבלתי-סבירים, כדי שהמערכות הללו יהיו מצויידות בכל הציוד הדרוש וערוכות לתת מענה לכל התפתחות.
אבל אין שום סיבה להפחיד את הציבור וליצור גלי פאניקה מיותרים ומזיקים. אם הציבור צריך לרענן ערכות - אפשר לקרוא לו לבוא ולעשות זאת. אם יש אוכלוסייה שצריכה להתחסן (האומנם יש לזה הצדקה אמיתית?) - אפשר לבצע זאת בשקט ובאיפוק. לשם מה להפחיד ולהכניס מורך-לב ובהלה בציבור?
הפחדת הציבור בעת הזאת חמורה שבעתיים. מה הייתה מטרתו של הרודן העיראקי בשיגור הטילים בימי מלחמת המפרץ? הוא ידע היטב שפגיעתם הממשית תהיה זניחה במושגים של מאבק במדינה שלמה. המטרה הייתה להפחיד את העם, לעורר אימה בציבור הישראלי וליצור אפקט של מהלומה כואבת.
והנה אנחנו מספקים לו זאת מבלי שיצטרך לשגר אפילו טיל אחד. במו-ידינו אנחנו זורעים בהלה בציבור ומקרינים לעיני העולם כולו את פגיעותה של החברה ואת חולשתה נוכח איומים על העורף. כל זה - בלי שום סיבה אמיתית, ממש כאילו החלטנו לשרת באורח מושלם את האינטרסים של האוייב.
ואיפה מה שמכונה 'מנהיגות'? דווקא בימי בחירות, כשהציבור בוחן את המתיימרים להנהיגו, הם ממלאים פיהם מים, ובוחרים להעסיק אותנו בגימיקים פרסומיים ובפרשיות 'שחיתות' מנופחות, כאילו זו הבעיה החשובה והעיקרית של העם בישראל אחרי שנתיים רוויות דם ושכול.
דוגמא למנהיגות אמתית
זכינו לראות מנהיגות של אמת. ראינו כיצד נהג הרבי מליובאוויטש בכל המערכות הקשות של העם בארץ-ישראל. ערב מלחמת ששת-הימים, כשחרדה גדולה (אז הייתה לפחות מבוססת ומוחשית) אפפה את העם היהודי, קרא בקול בוטח: "אין לפחד ואין להפחיד", והבטיח כי "לא ינום ולא יישן שומר ישראל".
כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נסך רוח של עידוד וביטחון בעם, ובישר כי המלחמה תסתיים בניצחון גדול. מחיר המלחמה היה נורא (בעיקר בגלל ההחלטה האומללה לא לגייס את כוחות המילואים), אבל מבחינה צבאית זו הייתה הצלחה בלתי-נתפסת - להפוך את הקערה על פיה מעמדת פתיחה כה נחותה ולהכות את הצבאות התוקפים שוק על ירך.
כולנו זוכרים איך עודד הרבי את העם ערב מלחמת המפרץ. אסר על תלמידים לעזוב את הארץ וקרא לציבור היהודי כולו להוסיף לנסוע לארץ-ישראל. הוא הבטיח כי הקב"ה שומר על ארץ-ישראל, וכי היא המקום הבטוח ביותר ליהודים.
זו הגישה היהודית הנכונה - לחזק את רוח העם, לטעת ביטחון בלבבות ולהתחזק באמונה כי הקב"ה אומר לנו: "בניי, אל תתייראו, כל מה שעשיתי, לא עשיתי אלא בשבילכם... הגיע זמן גאולתכם".
מאמרו של הרב מנחם ברוד מתפרסם בגיליון 'שיחת השבוע' גיליון 834, כ"ב בטבת תשס"ג (27.12.02)