מכל הקואליציות האפשריות אחרי הבחירות, הסבירות הגבוהה ביותר היא לקואליציה הגרועה ביותר: ליכוד - עבודה - שינוי. בממשלות אחדות שהיו עד היום, היה פחות או יותר שוויון בין העבודה והליכוד, וכדי שלא למצוא את עצמו במיעוט בממשלה, הליכוד היה חייב להביא איתו חלק ממפלגות הלוויין שלו, ובעיקר הדתיים. בבחירות האלה ההפרש בין הליכוד והעבודה הולך להיות ענק גם אחרי כל הירידה של הליכוד, ושרון לא יצטרך שותפים מהמחנה שלו כדי להבטיח את הרוב בממשלה. שרון, כידוע, לא מת על הדתיים ולא שר שירי אהבה לליברמן, והוא יודע שהוא יכול להשאיר את כולם בחוץ, כי במקרה של התפרקות השותפות עם העבודה, אין לו שום בעיה. כולם בכיס שלו.
בממשלת ליכוד-עבודה-שינוי, שרון יוכל לצפצף גם על המפלגה שלו, שמטרידה אותו בהתנגדות למדינה פלשתינית, בבכירים תומכי נתניהו, ובכל מיני אידיאולוגיות ישנות. מפלגת העבודה תיתן לו רשת בטחון מול מרכז הליכוד. והעבודה עצמה, בקואליציה הזו היא תהיה מאושרת במה שיתנו לה. היא באמת תיהנה שם מכל העולמות. היום רבים בעבודה חוששים מאוד מן ההתחייבויות הטירוניות והבלתי מציאותיות של מצנע, על נסיגה מיידית וחד צדדית, ועל מהפכה חילונית בנוסח אהוד ברק. בממשלת שרון הם לא יידרשו לקיים שום הבטחה ולא ישלמו שום מחיר. היא תיתן להם את כל המנעמים בלי כל האחריות.
אבל המלך האמיתי יהיה טומי לפיד. הוא יהיה אריה דרעי של הקואליציה הבאה. הוא לשון המאזניים בין הליכוד והעבודה, הוא הדבק שמחזיק את הקואליציה, הוא יהיה המתווך והמפשר בין מצנע ושרון, בין שרון ונתניהו, בין מצנע וחיים רמון. והוא יגזור את כל הקופונים.
המוסר, לא השיטה
שינוי שיטת הבחירות הפנימיות של המפלגות, לא יועיל כדי לבלום שחיתות. הבעיה היא לא בשיטת הבחירות אלא במוסר הבחירות.
לגבי השיטה, אם אתה רוצה לבדוק את מידת היושר המובטחת או לא מובטחת, השאלה העיקרית היא האם הבחירה היא אכן חשאית ושוויונית, והאם יש חשש לזיופים, לבוחרים פעמיים, למצביעים פיקטיבים, לזיופים בספירת הקולות, לקלפיות שהלכו לאיבוד ולפתע נמצאו. בעיות מהסוג הזה יש למכביר בפריימריס פתוחים, ואין כמעט בכלל בבחירות במרכז. הפסטיבל הצעקני בביתן 27, המסעדות והסיטי טאוור, הדילים הגדולים ורשימות החיסול, כל אלה נראים רע ומצטלמים יופי, ולכן בצדק הוציאו שם רע למרכז הליכוד. אבל בסופו של דבר ההצבעה עצמה במרכז נערכת ביושר, בשוויון, ובחשאיות גמורה. ואם אין לאף אחד שום אפשרות לדעת מה הצבעתי, אי אפשר באמת לקנות אותי. אפשר לפתות אותי, אפשר לנפח לי את האגו, אפשר להאכיל אותי סטייקים ובירות, ואפשר לצפות שעל כל זה אני אתן תמורה בקלפי, אבל לקנות אותי אי אפשר.
לכן, נגד כל הזרם, עדיין אני אומר שלמען פוליטיקה נקייה וישרה ושוויונית, שיטת הבחירות במרכז יותר טובה משיטת הפריימריס הפתוחים, והחשדות לאי סדרים בבחירות בעבודה, הרבה יותר חמורים מהחשדות שנחקרים בליכוד. במרכז אפשר לעשות כל מיני מונקי ביזנס, שאולי יעבדו ואולי לא יעבדו, ובכל מקרה בסוף הם תלויים בבחירתו החופשית של המצביע, וזו משוחררת מכל לחץ. אבל בפריימריס פתוחים אפשר אשכרה לזייף תוצאות ולגנוב המון קולות. וזה הרבה יותר חמור.
אלא שכאמור, לא השיטה היא הבעיה ולא שינויה הוא הפתרון. בכל שיטה אפשר לרמות, ובכל שיטה מועמד שמחליט להשקיע סכומי עתק יגיע להישגים שמועמד עני לא יוכל להשיג. העניין הוא לא השיטה אלא האווירה. זה בסדר גמור להזמין בוחרים לכנס, ולתת להם כיבוד קל. אפשר אפילו קפה ועוגה. אבל ארוחת פאר זו כבר שחיתות. שלא לדבר על בית מלון. ואיפה הגבול? מרק כן, קרוטונים לא? שום תקנון ושום ספר חוקים לא יכול להגדיר את זה. מדובר בגבולות של טעם טוב, של אווירה, של מוסר.
את אלה לא נמצא בחוברות של המכון לחקר הדמוקרטיה ולא בהצעות של צוות שר המשפטים. אלה דברים שקשורים למנהיגות ודוגמה אישית, ולא לתקנות וסעיפים. בתחום הזה הליכוד נכשל, ובו הוא צריך לעשות חשבון נפש, מלמעלה עד למטה.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
בממשלת ליכוד-עבודה-שינוי, שרון יוכל לצפצף גם על המפלגה שלו, שמטרידה אותו בהתנגדות למדינה פלשתינית, בבכירים תומכי נתניהו, ובכל מיני אידיאולוגיות ישנות. מפלגת העבודה תיתן לו רשת בטחון מול מרכז הליכוד. והעבודה עצמה, בקואליציה הזו היא תהיה מאושרת במה שיתנו לה. היא באמת תיהנה שם מכל העולמות. היום רבים בעבודה חוששים מאוד מן ההתחייבויות הטירוניות והבלתי מציאותיות של מצנע, על נסיגה מיידית וחד צדדית, ועל מהפכה חילונית בנוסח אהוד ברק. בממשלת שרון הם לא יידרשו לקיים שום הבטחה ולא ישלמו שום מחיר. היא תיתן להם את כל המנעמים בלי כל האחריות.
אבל המלך האמיתי יהיה טומי לפיד. הוא יהיה אריה דרעי של הקואליציה הבאה. הוא לשון המאזניים בין הליכוד והעבודה, הוא הדבק שמחזיק את הקואליציה, הוא יהיה המתווך והמפשר בין מצנע ושרון, בין שרון ונתניהו, בין מצנע וחיים רמון. והוא יגזור את כל הקופונים.
המוסר, לא השיטה
שינוי שיטת הבחירות הפנימיות של המפלגות, לא יועיל כדי לבלום שחיתות. הבעיה היא לא בשיטת הבחירות אלא במוסר הבחירות.
לגבי השיטה, אם אתה רוצה לבדוק את מידת היושר המובטחת או לא מובטחת, השאלה העיקרית היא האם הבחירה היא אכן חשאית ושוויונית, והאם יש חשש לזיופים, לבוחרים פעמיים, למצביעים פיקטיבים, לזיופים בספירת הקולות, לקלפיות שהלכו לאיבוד ולפתע נמצאו. בעיות מהסוג הזה יש למכביר בפריימריס פתוחים, ואין כמעט בכלל בבחירות במרכז. הפסטיבל הצעקני בביתן 27, המסעדות והסיטי טאוור, הדילים הגדולים ורשימות החיסול, כל אלה נראים רע ומצטלמים יופי, ולכן בצדק הוציאו שם רע למרכז הליכוד. אבל בסופו של דבר ההצבעה עצמה במרכז נערכת ביושר, בשוויון, ובחשאיות גמורה. ואם אין לאף אחד שום אפשרות לדעת מה הצבעתי, אי אפשר באמת לקנות אותי. אפשר לפתות אותי, אפשר לנפח לי את האגו, אפשר להאכיל אותי סטייקים ובירות, ואפשר לצפות שעל כל זה אני אתן תמורה בקלפי, אבל לקנות אותי אי אפשר.
לכן, נגד כל הזרם, עדיין אני אומר שלמען פוליטיקה נקייה וישרה ושוויונית, שיטת הבחירות במרכז יותר טובה משיטת הפריימריס הפתוחים, והחשדות לאי סדרים בבחירות בעבודה, הרבה יותר חמורים מהחשדות שנחקרים בליכוד. במרכז אפשר לעשות כל מיני מונקי ביזנס, שאולי יעבדו ואולי לא יעבדו, ובכל מקרה בסוף הם תלויים בבחירתו החופשית של המצביע, וזו משוחררת מכל לחץ. אבל בפריימריס פתוחים אפשר אשכרה לזייף תוצאות ולגנוב המון קולות. וזה הרבה יותר חמור.
אלא שכאמור, לא השיטה היא הבעיה ולא שינויה הוא הפתרון. בכל שיטה אפשר לרמות, ובכל שיטה מועמד שמחליט להשקיע סכומי עתק יגיע להישגים שמועמד עני לא יוכל להשיג. העניין הוא לא השיטה אלא האווירה. זה בסדר גמור להזמין בוחרים לכנס, ולתת להם כיבוד קל. אפשר אפילו קפה ועוגה. אבל ארוחת פאר זו כבר שחיתות. שלא לדבר על בית מלון. ואיפה הגבול? מרק כן, קרוטונים לא? שום תקנון ושום ספר חוקים לא יכול להגדיר את זה. מדובר בגבולות של טעם טוב, של אווירה, של מוסר.
את אלה לא נמצא בחוברות של המכון לחקר הדמוקרטיה ולא בהצעות של צוות שר המשפטים. אלה דברים שקשורים למנהיגות ודוגמה אישית, ולא לתקנות וסעיפים. בתחום הזה הליכוד נכשל, ובו הוא צריך לעשות חשבון נפש, מלמעלה עד למטה.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".