חשיפתם האישית של יהודי הגולה להתנכלויות אנטישמיות אומנם החזירה מתבוללים רבים אל שורשיהם היהודיים, אך בו-בזמן האיצה האנטישמיות גם מגמות הפוכות של החרפת ההתבוללות. הקיטוב הרעיוני הסתמן גם בקרב ניצולי מלחמת העולם השנייה, שנדרשו לחשבון נפש נוקב בעקבות זוועות השואה. מחד גיסא, איבדו ניצולי שואה את אמונם בהשגחה העליונה והפכו להיות אתאיסטים מושבעים. מאידך גיסא, התגלו תופעות של התחזקות האמונה היהודית בקרב שרידים אנושיים שאיבדו את כל היקר להם בשואה פרט לאמונם הבלתי מעורער בכוחה של ההשגחה. השואה הייתה אמורה לחדד אחת ולתמיד את האבחנה בין אנטישמיות לגזענות, אך עשרות שנים לאחר השמדת יהודי אירופה עדיין שורר ערפול לגבי משמעותה של האנטישמיות וטשטוש גבולות בינה לבין גזענות גרידא.
האינסטינקט המיידי של רבים מניצולי השואה ניתב את רגשותיהם המרים לכפירה זועמת בקיומו של בורא עולם. אותו אינסטינקט קיומי של נפשות פצועות הנאבקות על הישרדותן האפיל על כל תפישה אחרת של לקח השואה. מנקודת המבט האינסטינקטיבית נתפשת השואה כהתגלמות אכזריותו של הגורל העיוור, וכל משמעות נסתרת של אירועי השואה נמחקת בהשוואה לסבלם האיום של קורבנות השואה. אך רבים משרידי השואה הצליחו להתעלות מעל פצעיהם הנפשיים והגופניים ולהבחין במימד המטפיסי של השואה.
שום מחקר מדעי אכן לא הצליח להניב תזה מלומדת המבהירה בצורה משכנעת את גורמיו של הדיבוק השטני שהכתיב לבני-אירופה את ההתמכרות הקולקטיבית לפסיכוזת השמדת היהודים. אך למרות מאפייניה העלומים צמחה השואה מתוך כרוניקה אנטישמית ידועה מראש שהתחילה עם שאיפתה היומרנית של הנצרות לכונן ברית חדשה כתחליף לברית המקראית מקדמת דנא. שכן, שלילת ייחודו של העם היהודי כעם סגולה היא תמציתה של האנטישמיות, ומתוכה משתלשלות התופעות האנטישמיות המוכרות.
אירופה עברה את כל שלביה האופייניים של הכרוניקה האנטישמית עד שהגיעה לשואה. בעקבות קידושה של הברית החדשה, שהתכחשה לייחודם של היהודים כעם סגולה, החלו ההתנכלויות לאורחות חייו של העם היהודי בדרך ההלכה, המסורת והמורשת התרבותית. התפתחותה של הכרוניקה האנטישמית התבטאה בשלילת זהותם הלאומית של היהודים, הפקעת מורשתם הרוחנית ונכסיהם הלאומיים והתכחשות לזכותם הבלעדית על הארץ המובטחת. מן הכלל עברה הכרוניקה האנטישמית אל הפרט, וגזרה את נידויו החברתי והתרבותי של היהודי ושלילת זכויותיו האזרחיות. הנידוי השיטתי, שלילת הזכויות האנושיות והתרת הדם סללו את הדרך לדמוניזציה של הדימוי היהודי, שהכשירה את הקרקע לשלילת קיומם הפיזי של היהודים. הכרוניקה האנטישמית אומנם מתווה סדר בתהליך ההיסטורי שהוביל לשואה, אך פשר הדיבוק השטני של מבצעי השואה נותר מחוץ לתחום ההשגה האנושית.
התפתחותה של הכרוניקה האנטישמית תלויה בנסיבות הקיומיות ובהתנהלותם הלאומית של היהודים, אך הכוח המניע שלה הוא שלילת ייעודו המקראי של העם היהודי.
ההתייחסות המופרכת לאנטישמיות כאל תופעה גזענית נובעת מכך שפרק הנידוי החברתי והתרבותי בכרוניקה האנטישמית מצטייר באופן שגוי כגילוי גזעני. את תדמיתה הגזענית של האנטישמיות מטפחים דווקא שונאי ישראל המושבעים ביותר, דוגמת המנהיגות הנאצית שפיתחה את תורת הגזע כהצדקה לשנאת היהודים למרות שיחסה הפתולוגי ליהודים נבע משורשים אנטישמיים מובהקים. נטייתו של האנטישמי הפתולוגי להסוות את המקור האמיתי של שנאתו תחת מעטה גזעני נובעת מהחשש שעצם חשיפת שורשיו האנטישמיים האמיתיים, הנובעים משלילת ייחודו הרוחני של העם היהודי, עלולה להתפרש כהודאה בכך שעצם קיומו של ייחוד יהודי הוא בגדר האפשרי.
למרות היותה מוגדרת בתוך מסגרת אתנית ספוגת היסטוריה ומסורת, הלאומיות היהודית היא בראש ובראשונה מהות רוחנית הפתוחה להצטרפותם של בני כל העמים. מאידך גיסא, בני העם היהודי המתכחשים לזהותם היהודית נוטים לחבור לגרועים שבאנטישמים מקרב אומות העולם. האנטישמיות היהודית נובטת בערוגותיהם של האפיקורסים היהודים המולידים עמי ארצות המולידים מתבוללים ושונאי ישראל. כלומר, עצם שלילת ייחודו וייעודו של העם היהודי כעם בחירה מניעה דינמיקה אנטישמית שצוברת אינרציה הרסנית, בין אם השולל הוא יהודי ובין אם הוא גוי.
ההיסטוריה של מדינת ישראל מוכיחה עד כמה הגשמתם של יעדים מקראיים ברמה הממלכתית ממזערת את ממדי האנטישמיות הבינלאומית לטובת התעצמותם של גילויי האהדה העולמית למדינת ישראל. מאידך גיסא, שקיעתה של מדינת ישראל, כתוצאה מהפרתם השיטתית של העקרונות הקיומיים המוגדרים במקרא, מלווה בהתפרצות נחשולי אנטישמיות בעולם. קורותיה של מדינת ישראל ממחישות את עוצמת המכשלה הגלומה באנטישמיות היהודית כאבן הנגף העיקרית בדרך ההגשמה הממלכתית של יעדי המקרא.
מכאן שהאנטישמיות הפנימית, שתהליך אוסלו הוא מוצר קלאסי של מאווייה האידיאולוגיים, היא זו המציתה ומלבה את אש האנטישמיות ברחבי העולם. כך שמטבע הדברים תוכרע סוגיית צביונה ועצם קיומה של מדינת ישראל במאבק הפנימי המאפיין את גורלו של העם היהודי משחר קיומו.
האינסטינקט המיידי של רבים מניצולי השואה ניתב את רגשותיהם המרים לכפירה זועמת בקיומו של בורא עולם. אותו אינסטינקט קיומי של נפשות פצועות הנאבקות על הישרדותן האפיל על כל תפישה אחרת של לקח השואה. מנקודת המבט האינסטינקטיבית נתפשת השואה כהתגלמות אכזריותו של הגורל העיוור, וכל משמעות נסתרת של אירועי השואה נמחקת בהשוואה לסבלם האיום של קורבנות השואה. אך רבים משרידי השואה הצליחו להתעלות מעל פצעיהם הנפשיים והגופניים ולהבחין במימד המטפיסי של השואה.
שום מחקר מדעי אכן לא הצליח להניב תזה מלומדת המבהירה בצורה משכנעת את גורמיו של הדיבוק השטני שהכתיב לבני-אירופה את ההתמכרות הקולקטיבית לפסיכוזת השמדת היהודים. אך למרות מאפייניה העלומים צמחה השואה מתוך כרוניקה אנטישמית ידועה מראש שהתחילה עם שאיפתה היומרנית של הנצרות לכונן ברית חדשה כתחליף לברית המקראית מקדמת דנא. שכן, שלילת ייחודו של העם היהודי כעם סגולה היא תמציתה של האנטישמיות, ומתוכה משתלשלות התופעות האנטישמיות המוכרות.
אירופה עברה את כל שלביה האופייניים של הכרוניקה האנטישמית עד שהגיעה לשואה. בעקבות קידושה של הברית החדשה, שהתכחשה לייחודם של היהודים כעם סגולה, החלו ההתנכלויות לאורחות חייו של העם היהודי בדרך ההלכה, המסורת והמורשת התרבותית. התפתחותה של הכרוניקה האנטישמית התבטאה בשלילת זהותם הלאומית של היהודים, הפקעת מורשתם הרוחנית ונכסיהם הלאומיים והתכחשות לזכותם הבלעדית על הארץ המובטחת. מן הכלל עברה הכרוניקה האנטישמית אל הפרט, וגזרה את נידויו החברתי והתרבותי של היהודי ושלילת זכויותיו האזרחיות. הנידוי השיטתי, שלילת הזכויות האנושיות והתרת הדם סללו את הדרך לדמוניזציה של הדימוי היהודי, שהכשירה את הקרקע לשלילת קיומם הפיזי של היהודים. הכרוניקה האנטישמית אומנם מתווה סדר בתהליך ההיסטורי שהוביל לשואה, אך פשר הדיבוק השטני של מבצעי השואה נותר מחוץ לתחום ההשגה האנושית.
התפתחותה של הכרוניקה האנטישמית תלויה בנסיבות הקיומיות ובהתנהלותם הלאומית של היהודים, אך הכוח המניע שלה הוא שלילת ייעודו המקראי של העם היהודי.
ההתייחסות המופרכת לאנטישמיות כאל תופעה גזענית נובעת מכך שפרק הנידוי החברתי והתרבותי בכרוניקה האנטישמית מצטייר באופן שגוי כגילוי גזעני. את תדמיתה הגזענית של האנטישמיות מטפחים דווקא שונאי ישראל המושבעים ביותר, דוגמת המנהיגות הנאצית שפיתחה את תורת הגזע כהצדקה לשנאת היהודים למרות שיחסה הפתולוגי ליהודים נבע משורשים אנטישמיים מובהקים. נטייתו של האנטישמי הפתולוגי להסוות את המקור האמיתי של שנאתו תחת מעטה גזעני נובעת מהחשש שעצם חשיפת שורשיו האנטישמיים האמיתיים, הנובעים משלילת ייחודו הרוחני של העם היהודי, עלולה להתפרש כהודאה בכך שעצם קיומו של ייחוד יהודי הוא בגדר האפשרי.
למרות היותה מוגדרת בתוך מסגרת אתנית ספוגת היסטוריה ומסורת, הלאומיות היהודית היא בראש ובראשונה מהות רוחנית הפתוחה להצטרפותם של בני כל העמים. מאידך גיסא, בני העם היהודי המתכחשים לזהותם היהודית נוטים לחבור לגרועים שבאנטישמים מקרב אומות העולם. האנטישמיות היהודית נובטת בערוגותיהם של האפיקורסים היהודים המולידים עמי ארצות המולידים מתבוללים ושונאי ישראל. כלומר, עצם שלילת ייחודו וייעודו של העם היהודי כעם בחירה מניעה דינמיקה אנטישמית שצוברת אינרציה הרסנית, בין אם השולל הוא יהודי ובין אם הוא גוי.
ההיסטוריה של מדינת ישראל מוכיחה עד כמה הגשמתם של יעדים מקראיים ברמה הממלכתית ממזערת את ממדי האנטישמיות הבינלאומית לטובת התעצמותם של גילויי האהדה העולמית למדינת ישראל. מאידך גיסא, שקיעתה של מדינת ישראל, כתוצאה מהפרתם השיטתית של העקרונות הקיומיים המוגדרים במקרא, מלווה בהתפרצות נחשולי אנטישמיות בעולם. קורותיה של מדינת ישראל ממחישות את עוצמת המכשלה הגלומה באנטישמיות היהודית כאבן הנגף העיקרית בדרך ההגשמה הממלכתית של יעדי המקרא.
מכאן שהאנטישמיות הפנימית, שתהליך אוסלו הוא מוצר קלאסי של מאווייה האידיאולוגיים, היא זו המציתה ומלבה את אש האנטישמיות ברחבי העולם. כך שמטבע הדברים תוכרע סוגיית צביונה ועצם קיומה של מדינת ישראל במאבק הפנימי המאפיין את גורלו של העם היהודי משחר קיומו.