ככל שמדינת ישראל מסתבכת יותר בהשלכותיו הקטלניות של תהליך אוסלו, כך הולכת קונספצית אוסלו ומשתרשת בתודעת הציבור כאופציה המדינית היחידה שעשויה להביא שלום, ביטחון ורווחה לאזרחי המדינה. תהליך אוסלו התפתח באופן טבעי מתוך השקפת העולם של הציונות האתיאיסטית הרואה בעצם הקמתה של מדינת ישראל את מימוש יעדיה. אומנם, על פי הציונות האתיאיסטית נדרשת ישראל לרפורמות פנימיות על מנת שתגשים את היעד הנכסף של מדינה מתוקנת בנוסח המערב הנאור, אך הרפורמות הנדרשות נתפשות כסוגיה משנית שתיפתר עם חלוף הזמן. כך שמבחינתו של כל ציוני נאמן, המסתפק בהגדרת הציונות כתנועה לאומית טיפוסית, תלוי כעת מימושו המלא של החלום הציוני בהשלמת השתלבותה הנורמטיבית של מדינת ישראל במשפחת העמים.
תהליך אוסלו לא רק התגבש באופן טבעי מתוך האילוצים הקיומיים שבהן התפתחה הציונות האתיאיסטית אלא הוא התוצר הבלתי-נמנע של תפישת עולמה. שכן, הבסיס הרעיוני של הציונות האתיאיסטית הוא נורמליזציה יהודית, כך שלאחר הקמתו וביסוסו של בית לאומי ככל העמים מגיע תורו של עקרון ההשתלבות הנורמטיבית בקהילייה הבינלאומית, שהוא נשמת אפה של הציונות החילונית. את אותן תעצומות נפש, שהשקיעה הציונות האתיאיסטית בישוב ארץ ישראל והקמת המדינה, היא משקיעה כעת ביעד "השלום" המשלים את מעגל מאווייה הלאומיים. כך שהמטבע הרעיוני, שצידו האחד הוא בית לאומי נורמטיבי וצידו השני הוא נורמליזציה בינלאומית של הבית הלאומי היהודי, מסוגל להניב אך ורק את הנוסחה העסקית של שטחים תמורת שלום.
התנגדותם של אנשי השמאל להודות בכישלונה של קונספצית אוסלו היא תופעה מובנת מאליה. זאת משום שכל הודאה בכישלונו של רעיון אוסלו כמוה כהתכחשות פומבית להשקפת העולם של הציונות האתיאיסטית. אך הטרור הרצחני ובידודה הבינלאומי של מדינת ישראל ממשיכים להוכיח באופן חד-משמעי שתהליך אוסלו צמח מתוך השקפת עולם מופרכת המבוססת על תפישה מעוותת של המציאות. בין פטיש קריסת אוסלו לבין סדן האיום הרעיוני על השקפת עולמם אלתרו נושאי הדגל של הציונות האתיאיסטית את הפיתרון המתבקש מאליו מבחינתם. בהוויה הישראלית נגועת האוליגרכיות גייס השמאל את נאמניו השולטים על ממסדי התקשורת, האקדמיה, הכלכלה, הביטחון, המשפט והאמנות כדי להשריש לקסיקון תקשורתי שיעצב דעת קהל אוהדת אוסלו.
הטקטיקה שבה מסתייע השמאל על-מנת להיחלץ ממצוקתו הרעיונית מסתכמת ברעיון פשוט: במקום להודות בתפישת המציאות המעוותת שהצמיחה את אוסלו יש לעוות את תפישת המציאות של הציבור עד כדי הפנמתו של רעיון אוסלו. מעצביה המתוחכמים של דעת הקהל מבינים שהטמעת קונספצית אוסלו צריכה להתבצע באופן מוסווה ומבוקר. לכן מזדרזת גווארדיית אוסלו "המתונה" לקרוא את השמאל הקיצוני לסדר על כל הכרזה גולמנית ומקוממת של שמאלן פתולוגי, שעלולה ליצור מגמת-נגד בדעת הקהל ולפגוע בשטיפת-המוח המוזרקת לציבור במינון מבוקר.
הלקסיקון התקשורתי מבית-היוצר של השמאל טובע מונחים תמימים לכאורה שמתוכם מתחייבת למעשה תפישת אוסלו. הצלחת הטקטיקה התקשורתית של גווארדית אוסלו מבוססת על האינטואיציה החדה של השמאל החושף את הימין האתיאיסטי בכל מערומיו. כלומר, השמאל אכן מזהה את המכנה המשותף בינו לבין הימין האתיאיסטי, שגם תפישת עולמו מובילה באופן בלתי-נמנע לפתרון בנוסח אוסלו. ואכן, הימין רובו ככולו אימץ את לקסיקון אוסלו ותפישותיו.
אחת הדוגמאות המובהקות של לקסיקון אוסלו הוא המונח "עם פלשתינאי". מתוך מונח תמים זה מתחייבת ההכרה שיש עם נוסף בארץ ישראל הזכאי להגדרה עצמית. התמסדותו של המושג "עם פלשתינאי" מובילה בהכרח לתפישת אוסלו. ערביי יש"ע אומנם זוכים להכרה בינלאומית כלאום בפני עצמו, אך גם החלטת האו"ם שהגדירה את הציונות כגזענות זכתה לתמיכה בינלאומית גורפת. משמעותה הקיומית של השלמה יהודית עם הגדרת הפלשתינאים כלאום תחת לחץ התמיכה הבינלאומית זהה למשקלה המוסרי של קבלת הציונות כגזענות מתוך אותם אילוצים בינלאומיים.
מעבר למושגים הבוטים - דוגמת המונח "כיבוש", שלעומתו מעזים רק קומץ נבחרי ימין להפטיר בשפה רפה ומגומגמת את מונח-הנגד "שחרור", וכן "שטחים", "גדה" ו-"אינתיפדה" שהפכו להיות נכסי צאן תרבותיים בהוויה הישראלית - ממשיך השמאל להטמיע את קונספצית אוסלו באמצעות החדרתו השיטתית של אותו לקסיקון אובייקטיבי לכאורה. כך מתמסד המושג התקשורתי "סכסוך ישראלי-פלשתיני" המכוון למזער את הקונפליקט האוניברסלי בין היהדות לאיסלם לממדיו הזניחים של סכסוך לאומי אופייני בין שני עמים קטנים על פיסת קרקע. את שיאו של האבסורד הישראלי מסמלת הטמעתו התקשורתית של המונח "המיעוט הערבי", בעוד שאותו מיעוט כביכול מהווה חלק בלתי-נפרד מרוב ערבי עצום הלופת את מדינת היהודים הקטנה בתנועת מלקחיים.
כך מסתגלת דעת הקהל הישראלית לעולם המושגים של קונספצית אוסלו למרות תוצאותיו הקטלניות של התהליך המדיני ובניגוד לאינטואיציה הטבעית של הציבור שחש את הסכנה הקיומית הגלומה באידיאולוגיית אוסלו. מתוך המתח הקיומי בין שטיפת המוח התקשורתית המקדמת את רעיונות אוסלו לבין האינטואיציה הטבעית המזהה את סכנת אוסלו מתפתח הקונפליקט הרעיוני המתבטא בהתנהגותו הפרדוכסלית של הציבור שרובו מזדהה עם גוש הימין אך תומך ברעיונות השמאל. פרדוקס אוסלו הוא המבוי הסתום והבלתי-נמנע שאליו מתנקזת הציונות האתיאיסטית יחד עם גרורותיה הגלותיות מקרב חובשי הכיפות.
תהליך אוסלו לא רק התגבש באופן טבעי מתוך האילוצים הקיומיים שבהן התפתחה הציונות האתיאיסטית אלא הוא התוצר הבלתי-נמנע של תפישת עולמה. שכן, הבסיס הרעיוני של הציונות האתיאיסטית הוא נורמליזציה יהודית, כך שלאחר הקמתו וביסוסו של בית לאומי ככל העמים מגיע תורו של עקרון ההשתלבות הנורמטיבית בקהילייה הבינלאומית, שהוא נשמת אפה של הציונות החילונית. את אותן תעצומות נפש, שהשקיעה הציונות האתיאיסטית בישוב ארץ ישראל והקמת המדינה, היא משקיעה כעת ביעד "השלום" המשלים את מעגל מאווייה הלאומיים. כך שהמטבע הרעיוני, שצידו האחד הוא בית לאומי נורמטיבי וצידו השני הוא נורמליזציה בינלאומית של הבית הלאומי היהודי, מסוגל להניב אך ורק את הנוסחה העסקית של שטחים תמורת שלום.
התנגדותם של אנשי השמאל להודות בכישלונה של קונספצית אוסלו היא תופעה מובנת מאליה. זאת משום שכל הודאה בכישלונו של רעיון אוסלו כמוה כהתכחשות פומבית להשקפת העולם של הציונות האתיאיסטית. אך הטרור הרצחני ובידודה הבינלאומי של מדינת ישראל ממשיכים להוכיח באופן חד-משמעי שתהליך אוסלו צמח מתוך השקפת עולם מופרכת המבוססת על תפישה מעוותת של המציאות. בין פטיש קריסת אוסלו לבין סדן האיום הרעיוני על השקפת עולמם אלתרו נושאי הדגל של הציונות האתיאיסטית את הפיתרון המתבקש מאליו מבחינתם. בהוויה הישראלית נגועת האוליגרכיות גייס השמאל את נאמניו השולטים על ממסדי התקשורת, האקדמיה, הכלכלה, הביטחון, המשפט והאמנות כדי להשריש לקסיקון תקשורתי שיעצב דעת קהל אוהדת אוסלו.
הטקטיקה שבה מסתייע השמאל על-מנת להיחלץ ממצוקתו הרעיונית מסתכמת ברעיון פשוט: במקום להודות בתפישת המציאות המעוותת שהצמיחה את אוסלו יש לעוות את תפישת המציאות של הציבור עד כדי הפנמתו של רעיון אוסלו. מעצביה המתוחכמים של דעת הקהל מבינים שהטמעת קונספצית אוסלו צריכה להתבצע באופן מוסווה ומבוקר. לכן מזדרזת גווארדיית אוסלו "המתונה" לקרוא את השמאל הקיצוני לסדר על כל הכרזה גולמנית ומקוממת של שמאלן פתולוגי, שעלולה ליצור מגמת-נגד בדעת הקהל ולפגוע בשטיפת-המוח המוזרקת לציבור במינון מבוקר.
הלקסיקון התקשורתי מבית-היוצר של השמאל טובע מונחים תמימים לכאורה שמתוכם מתחייבת למעשה תפישת אוסלו. הצלחת הטקטיקה התקשורתית של גווארדית אוסלו מבוססת על האינטואיציה החדה של השמאל החושף את הימין האתיאיסטי בכל מערומיו. כלומר, השמאל אכן מזהה את המכנה המשותף בינו לבין הימין האתיאיסטי, שגם תפישת עולמו מובילה באופן בלתי-נמנע לפתרון בנוסח אוסלו. ואכן, הימין רובו ככולו אימץ את לקסיקון אוסלו ותפישותיו.
אחת הדוגמאות המובהקות של לקסיקון אוסלו הוא המונח "עם פלשתינאי". מתוך מונח תמים זה מתחייבת ההכרה שיש עם נוסף בארץ ישראל הזכאי להגדרה עצמית. התמסדותו של המושג "עם פלשתינאי" מובילה בהכרח לתפישת אוסלו. ערביי יש"ע אומנם זוכים להכרה בינלאומית כלאום בפני עצמו, אך גם החלטת האו"ם שהגדירה את הציונות כגזענות זכתה לתמיכה בינלאומית גורפת. משמעותה הקיומית של השלמה יהודית עם הגדרת הפלשתינאים כלאום תחת לחץ התמיכה הבינלאומית זהה למשקלה המוסרי של קבלת הציונות כגזענות מתוך אותם אילוצים בינלאומיים.
מעבר למושגים הבוטים - דוגמת המונח "כיבוש", שלעומתו מעזים רק קומץ נבחרי ימין להפטיר בשפה רפה ומגומגמת את מונח-הנגד "שחרור", וכן "שטחים", "גדה" ו-"אינתיפדה" שהפכו להיות נכסי צאן תרבותיים בהוויה הישראלית - ממשיך השמאל להטמיע את קונספצית אוסלו באמצעות החדרתו השיטתית של אותו לקסיקון אובייקטיבי לכאורה. כך מתמסד המושג התקשורתי "סכסוך ישראלי-פלשתיני" המכוון למזער את הקונפליקט האוניברסלי בין היהדות לאיסלם לממדיו הזניחים של סכסוך לאומי אופייני בין שני עמים קטנים על פיסת קרקע. את שיאו של האבסורד הישראלי מסמלת הטמעתו התקשורתית של המונח "המיעוט הערבי", בעוד שאותו מיעוט כביכול מהווה חלק בלתי-נפרד מרוב ערבי עצום הלופת את מדינת היהודים הקטנה בתנועת מלקחיים.
כך מסתגלת דעת הקהל הישראלית לעולם המושגים של קונספצית אוסלו למרות תוצאותיו הקטלניות של התהליך המדיני ובניגוד לאינטואיציה הטבעית של הציבור שחש את הסכנה הקיומית הגלומה באידיאולוגיית אוסלו. מתוך המתח הקיומי בין שטיפת המוח התקשורתית המקדמת את רעיונות אוסלו לבין האינטואיציה הטבעית המזהה את סכנת אוסלו מתפתח הקונפליקט הרעיוני המתבטא בהתנהגותו הפרדוכסלית של הציבור שרובו מזדהה עם גוש הימין אך תומך ברעיונות השמאל. פרדוקס אוסלו הוא המבוי הסתום והבלתי-נמנע שאליו מתנקזת הציונות האתיאיסטית יחד עם גרורותיה הגלותיות מקרב חובשי הכיפות.