מכתב גלוי לחברי הליכוד
פרופ' צבי איל
פרופסור אמריטוס
ד' שבט תשס"ג
7 ינואר 2003
לכבוד שרי הליכוד,
אני כותב לכם בכאב וחרדה לאור מה שקורה למצע הליכוד באשר להתייחסות למדינה פלשתינית ולמפת הדרכים.
לדידי הלקח ממלחמת העולם השניה (שחוויתי על בשרי) היה, שאין דרך לפיוס עם משטר טוטליטרי ושאנטישמיות ממוסדת מהווה סכנת קיום. כל אלה שניבאו את תוצאות הסכם אוסלו לא מופתעים ממה שקרה. תרבות השנאה של העולם הערבי כלפינו איננה מאפשרת לסמוך על שום הסכם כפי שגם ההיסטוריה של יתר ההסכמים שעשינו איתם מוכיחים. המלחמה הקרה נגדנו תימשך כל עוד העולם הערבי כולו ולא רק הפלשתינים אינם משתנים מבפנים.
ממשלות ישראל לא פעלו בצורה תקיפה ומתמשכת במישור הדיפלומטי נגד האנטישמיות בארצות ערב וגם בנושא זה נהגו בדרך הפיוס וההתעלמות ונתנו לסרטן הזה גם להתפשט ולהרים ראש מעבר למזרח התיכון. חשבתי שהליכוד הפנים את המציאות הזו, ושואף לבטל את ההסכמים הכושלים על מנת להבטיח שליטה בטחונית עד הירדן. שליטה כזאת לא ניתן לקיים כשיש מדינה פלשתינית אפילו עם כל ההגבלות המוצעות עליה.
מפת הדרכים היא מלכודת מוות מתוחכמת פרי מחשבותיהם של אויבינו האינטלקטואלים בעלי "הטמטום הגבוה" ("High Stupidity) המנותקים מהמציאות שאינם יכולים ללמוד מההיסטוריה ומאפשרים לאויב לנצל תמיד את דרך "הפרשנות" והכמיהה הטבעית של כל משטר דמוקרטי לשלום אמת.
לכן לא מפתיע שבקרב מכריי ממגוון רחב של רקעים רבים שוקלים לא להמשיך לתמוך בליכוד ואני בכללם. הדעת לא סובלת ששרון יכול להפוך את הקערה על פיה, לעשות פלסתר ממצע הליכוד ולראות במצע הבחירות עניין פרטי שלו. שיקולים "פרגמטיים" מטשטשים את המציאות הקשה שסוף סוף יש להתייחס אליה ואין לברוח ממנה. כל הסכם בנוגע לבטחון והתיישבות שמבוסס על פשרה מבוסס על אשליה ולכן מהווה כניעה ומחזק את הישגי הטרור. שילמנו מחיר כבד עבור מדיניות ששאפה להסכם לפני שהגענו לנצחון ולמפנה מהותי בעולם הערבי.
סימן היכר נוסף לפתולוגיה של מדיניות הממשלה הוא המצב הבלתי נסבל של ויתור השליטה על הר הבית הכולל איסור על יהודים לבקר בו ושימור על הארכיאולוגיה היקרה לנו.
ההפגנות ההמוניות של צעירים בעזה הקוראים "מוות ליהודים" ובראשם השייך יאסין, מזכירות את ההמונים המריעים להיטלר במפגנים בנירנברג. גם אז לא רצו לראות את הנולד. זאת תופעה לא פחות מסוכנת מאשר טילים בגבולותינו. מי שמשלה את עצמו שאפשר להלחם בטרור בלי לעקור את המנגנון האחראי לטרור ואת החינוך לשנאה וההסתה מהשורש טועה ומטעה בצורה מסוכנת וחושב שבעזרת דיבורים והסכמים אפשר למנוע מצב של איום מתמיד. בלי זה מלחמה נגד הטרוריסטים היא טיפול פליאטיבי בלבד והכרזה על ויתורים כואבים רק מעודדת את הטרור.
העולם המערבי במצבים של קונפרונטציה במשטרים טוטאליטריים נוטה לרמות את עצמו וכך גם היהודים שמשתמשים בסיסמאות כמו : "מהי האלטרנטיבה"? "מה הפתרון"? וש"אין לנו פרטנר אחר" ו"רק עם האויב אפשר לעשות שלום" והאם "נצטרך לחיות על חרבנו לעד". ובכן. אין פרטנר ועם החרב בידינו נצטרך לחיות כל עוד העולם האיסלמי ערבי לא עבר את האבולוציה הדרושה בה זכויות האדם וחופש הפרט הם ערך עליון.
כדי לשרוד דרושה מנהיגות לבשר אמת מרה זו לעם. לא דרושה מנהיגות כדי להבחר בעזרת סיסמאות מסוכנות המבטיחות "פתרון" ו"שלום".
בכבוד רב,
פרופ' צבי אייל
הכותב כיהן כפרופסור במחלקה לכירורגיה בבית החולים הדסה עין כרם והינו חבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
פרופ' צבי איל
פרופסור אמריטוס
ד' שבט תשס"ג
7 ינואר 2003
לכבוד שרי הליכוד,
אני כותב לכם בכאב וחרדה לאור מה שקורה למצע הליכוד באשר להתייחסות למדינה פלשתינית ולמפת הדרכים.
לדידי הלקח ממלחמת העולם השניה (שחוויתי על בשרי) היה, שאין דרך לפיוס עם משטר טוטליטרי ושאנטישמיות ממוסדת מהווה סכנת קיום. כל אלה שניבאו את תוצאות הסכם אוסלו לא מופתעים ממה שקרה. תרבות השנאה של העולם הערבי כלפינו איננה מאפשרת לסמוך על שום הסכם כפי שגם ההיסטוריה של יתר ההסכמים שעשינו איתם מוכיחים. המלחמה הקרה נגדנו תימשך כל עוד העולם הערבי כולו ולא רק הפלשתינים אינם משתנים מבפנים.
ממשלות ישראל לא פעלו בצורה תקיפה ומתמשכת במישור הדיפלומטי נגד האנטישמיות בארצות ערב וגם בנושא זה נהגו בדרך הפיוס וההתעלמות ונתנו לסרטן הזה גם להתפשט ולהרים ראש מעבר למזרח התיכון. חשבתי שהליכוד הפנים את המציאות הזו, ושואף לבטל את ההסכמים הכושלים על מנת להבטיח שליטה בטחונית עד הירדן. שליטה כזאת לא ניתן לקיים כשיש מדינה פלשתינית אפילו עם כל ההגבלות המוצעות עליה.
מפת הדרכים היא מלכודת מוות מתוחכמת פרי מחשבותיהם של אויבינו האינטלקטואלים בעלי "הטמטום הגבוה" ("High Stupidity) המנותקים מהמציאות שאינם יכולים ללמוד מההיסטוריה ומאפשרים לאויב לנצל תמיד את דרך "הפרשנות" והכמיהה הטבעית של כל משטר דמוקרטי לשלום אמת.
לכן לא מפתיע שבקרב מכריי ממגוון רחב של רקעים רבים שוקלים לא להמשיך לתמוך בליכוד ואני בכללם. הדעת לא סובלת ששרון יכול להפוך את הקערה על פיה, לעשות פלסתר ממצע הליכוד ולראות במצע הבחירות עניין פרטי שלו. שיקולים "פרגמטיים" מטשטשים את המציאות הקשה שסוף סוף יש להתייחס אליה ואין לברוח ממנה. כל הסכם בנוגע לבטחון והתיישבות שמבוסס על פשרה מבוסס על אשליה ולכן מהווה כניעה ומחזק את הישגי הטרור. שילמנו מחיר כבד עבור מדיניות ששאפה להסכם לפני שהגענו לנצחון ולמפנה מהותי בעולם הערבי.
סימן היכר נוסף לפתולוגיה של מדיניות הממשלה הוא המצב הבלתי נסבל של ויתור השליטה על הר הבית הכולל איסור על יהודים לבקר בו ושימור על הארכיאולוגיה היקרה לנו.
ההפגנות ההמוניות של צעירים בעזה הקוראים "מוות ליהודים" ובראשם השייך יאסין, מזכירות את ההמונים המריעים להיטלר במפגנים בנירנברג. גם אז לא רצו לראות את הנולד. זאת תופעה לא פחות מסוכנת מאשר טילים בגבולותינו. מי שמשלה את עצמו שאפשר להלחם בטרור בלי לעקור את המנגנון האחראי לטרור ואת החינוך לשנאה וההסתה מהשורש טועה ומטעה בצורה מסוכנת וחושב שבעזרת דיבורים והסכמים אפשר למנוע מצב של איום מתמיד. בלי זה מלחמה נגד הטרוריסטים היא טיפול פליאטיבי בלבד והכרזה על ויתורים כואבים רק מעודדת את הטרור.
העולם המערבי במצבים של קונפרונטציה במשטרים טוטאליטריים נוטה לרמות את עצמו וכך גם היהודים שמשתמשים בסיסמאות כמו : "מהי האלטרנטיבה"? "מה הפתרון"? וש"אין לנו פרטנר אחר" ו"רק עם האויב אפשר לעשות שלום" והאם "נצטרך לחיות על חרבנו לעד". ובכן. אין פרטנר ועם החרב בידינו נצטרך לחיות כל עוד העולם האיסלמי ערבי לא עבר את האבולוציה הדרושה בה זכויות האדם וחופש הפרט הם ערך עליון.
כדי לשרוד דרושה מנהיגות לבשר אמת מרה זו לעם. לא דרושה מנהיגות כדי להבחר בעזרת סיסמאות מסוכנות המבטיחות "פתרון" ו"שלום".
בכבוד רב,
פרופ' צבי אייל
הכותב כיהן כפרופסור במחלקה לכירורגיה בבית החולים הדסה עין כרם והינו חבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי