זהו סיפורו של יום אחד, ובעצם רק חלק ממנו. היום התחיל נהדר, על אף רשימת המטלות הארוכה, שחלקה לא בישרה טובות. מזג אוויר קריר ונעים, ארץ רחוצה מהגשם האחרון, ראות מקסימה לאורך הדרך מבית אל לירושלים, ואפילו החדשות לא הילכו אימים. ואז, אחרי הסיבובים של חיזמא, התגלה הפקק. הפקק המבשר שמידע מדאיג הביא להקפדה במחסום. כשעצם העמידה בתורים כבר הפכה לנורמה מקובלת.
למעשה, ציפה לי משפט תעבורה ב10:30 במרכז העיר. והשעון עדיין לא התריע על הזמן האוזל. וכך, נינוח יחסית, עדיין, זחלתי עד למחסום, כשלושת רבעי שעה, עם קלטש שימיו מתקצרים, ומנוע שמתחיל לרתוח. למעשה, מה שגרם לעצבים להפגין את נוכחותם, היו הנהגים שעקפו מימין ומשמאל. להם, בניגוד למרביתם של המחכים, יש המון מה לעשות. והעובדה שהחוצפה שלהם גרמה לכל היתר להמתין זמן רב יותר, לא הפריעה להם. מהמחסום גמעתי באחת את העלייה רק כדי לגלות בסופה שעדיין עובדים על הצומת של משה דיין בפסגת זאב. עיכוב קל, אמנם, אך מלא במחשבות עצובות על קצב העבודות בכבישים. קצב שאינו מתאים למדינה ששולחת לוויין לחלל. ובינתיים מצב הרוח הטוב, מתחיל להתחלף למעונן חלקית.
הגעתי למכללת ליפשיץ, לקמפוס שבגבעה הצרפתית, באיחור כמובן. השעון הזכיר לי שעלי להזדרז שם, כי זומנתי למשפט בעשר ושלושים, כאמור. ולכן, מיהרתי לקמפוס השני ברח' הלל, לחניה. הרחוב פקוק כרגיל. ובפנייה לחנייה הפנימית, עולם כמנהגו נוהג. מימין, רכב בחנייה כפולה. לפנים, מכולת אשפה בתהליך הפינוי שלה לתוך מכונית אימתנית. השתחלתי בין שניהם בתמרון מוצלח ודחוק רק כדי למצוא מישהו החונה ממול לשער, הגם ששלט מאיר עיניים מתריע על החניון שמאחוריו. הצפירות שלי לא נפלו על אוזן קשבת. ולאחר שיצאתי מהמכונית והסברתי להם שיש לי זכות להיכנס, ולהם איסור- באותיות של קידוש לבנה- לחסום את השער, נעניתי בצעקות ש...אני חוסם להם את היכולת לצאת משם. מילא, עברנו גם את זה.
הצטיידתי במסמכים הדרושים ואז גיליתי כי אני מוזמן לשתי כתובות. בית המשפט נמצא גם ברחוב שלמה המלך, וגם ברחוב שבטי ישראל. מעניין. התקשרתי בטלפון ולאחר כ- 10 דקות! של צלצולים, זכיתי למענה, שקבע את הכתובת הנכונה.
רצתי למקום כדי לא לאחר. והגעתי, כל עוד נפשי בי, למקום המשפט. ושם מצאתי עוד 6 אנשים שהוזמנו לאותה שעה בדיוק. ההמתנה ארכה כשעתיים, שבמהלכה שלחה התובעת, נבהלת בעצמה מהתור למשפט שבינתיים נוספו לו המוזמנים לשעה 11 ולשעה 12, את עוזרתה להציע לי עסקה לפיה אשלם רק מחצית הקנס. סירבתי והצהרתי שאדרבה, אני דורש הוצאות ופיצוי. לכך לא הסכימה.) עליתי לדוכן כדי לדון ב- 70 השקל שנקנסתי בהם. וכאן המקום לציין שאינני עשיר, אמנם, אך החלטתי להלחם בעקרון עצמו.
המעשה עצמו פשוט וקצר. המדחן נותר רעב למטבעות מכיוון שכשבאתי לנסוע ממקום החניה, היה שם חפץ חשוד. הנחתי שכיוון שהמשטרה זה אך דווחה, יש לרשותי מחצית השעה. וטעיתי בחמש דקות, שאותן ניצל הפקח להגברת אפקט המחבלים המפריעים את שגרת חיינו. טענתי עוד שהתובע- שקיבל ממני מכתב מפורט- יכול היה לאמת אותו במשטרה ולא להטריח אזרח טרוד. התובעת נסוגה, השופט פטר אותי מכל תשלום, ובחיוך הוסיף ש"הנתבע מודה לתובעת ומוותר על תביעת תשלום דמי הוצאות". מילא. הניצחון היה מתוק דיו, אבל מלווה בכעס רב על בזבוז הזמן המיותר כל כך. אגב, היו שם דברים גרועים יותר. כגון, אזרח קיבל דו"ח על חניה במקום שרק לו מותר לחנות, חניית נכה מסומנת עם מספר הרכב. אבל הפקח התקשה להשוות את מספר המכונית למספר שעל השלט...
הייתה שעת צהריים. ואני התחלתי, בפועל, את יום העבודה שלי. ונא לא לשאול אם אני עצבני. ועם זאת, הדברים לא נכתבו כדי לפרוק את התסכול. אלא כדי להצביע על אותה סיסמא ישנה: אני בסדר, אתה בסדר- הכול יהיה בסדר. שכל אחד ידאג לריבוע שלו. שהנהגים לא יעקפו במחסומים, ושלא יחסמו חנייה של אחרים. שהתובע יעשה עבודתו נאמנה ולא יזלזל בציבור (שהוא מייצג אותו) ואולי, אם הוא ישלם מכיסו על הטרדה, הוא יחשוב לפני פעולה אוטומטית. שהפקידים יתקנו כתובות ישנות. ושהממסד יכבד את האזרח ואת זמנו. כל זה מחייב רק טיפת תשומת לב וחשיבה. ומותר לנו לדרוש זאת איש מרעהו.
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
למעשה, ציפה לי משפט תעבורה ב10:30 במרכז העיר. והשעון עדיין לא התריע על הזמן האוזל. וכך, נינוח יחסית, עדיין, זחלתי עד למחסום, כשלושת רבעי שעה, עם קלטש שימיו מתקצרים, ומנוע שמתחיל לרתוח. למעשה, מה שגרם לעצבים להפגין את נוכחותם, היו הנהגים שעקפו מימין ומשמאל. להם, בניגוד למרביתם של המחכים, יש המון מה לעשות. והעובדה שהחוצפה שלהם גרמה לכל היתר להמתין זמן רב יותר, לא הפריעה להם. מהמחסום גמעתי באחת את העלייה רק כדי לגלות בסופה שעדיין עובדים על הצומת של משה דיין בפסגת זאב. עיכוב קל, אמנם, אך מלא במחשבות עצובות על קצב העבודות בכבישים. קצב שאינו מתאים למדינה ששולחת לוויין לחלל. ובינתיים מצב הרוח הטוב, מתחיל להתחלף למעונן חלקית.
הגעתי למכללת ליפשיץ, לקמפוס שבגבעה הצרפתית, באיחור כמובן. השעון הזכיר לי שעלי להזדרז שם, כי זומנתי למשפט בעשר ושלושים, כאמור. ולכן, מיהרתי לקמפוס השני ברח' הלל, לחניה. הרחוב פקוק כרגיל. ובפנייה לחנייה הפנימית, עולם כמנהגו נוהג. מימין, רכב בחנייה כפולה. לפנים, מכולת אשפה בתהליך הפינוי שלה לתוך מכונית אימתנית. השתחלתי בין שניהם בתמרון מוצלח ודחוק רק כדי למצוא מישהו החונה ממול לשער, הגם ששלט מאיר עיניים מתריע על החניון שמאחוריו. הצפירות שלי לא נפלו על אוזן קשבת. ולאחר שיצאתי מהמכונית והסברתי להם שיש לי זכות להיכנס, ולהם איסור- באותיות של קידוש לבנה- לחסום את השער, נעניתי בצעקות ש...אני חוסם להם את היכולת לצאת משם. מילא, עברנו גם את זה.
הצטיידתי במסמכים הדרושים ואז גיליתי כי אני מוזמן לשתי כתובות. בית המשפט נמצא גם ברחוב שלמה המלך, וגם ברחוב שבטי ישראל. מעניין. התקשרתי בטלפון ולאחר כ- 10 דקות! של צלצולים, זכיתי למענה, שקבע את הכתובת הנכונה.
רצתי למקום כדי לא לאחר. והגעתי, כל עוד נפשי בי, למקום המשפט. ושם מצאתי עוד 6 אנשים שהוזמנו לאותה שעה בדיוק. ההמתנה ארכה כשעתיים, שבמהלכה שלחה התובעת, נבהלת בעצמה מהתור למשפט שבינתיים נוספו לו המוזמנים לשעה 11 ולשעה 12, את עוזרתה להציע לי עסקה לפיה אשלם רק מחצית הקנס. סירבתי והצהרתי שאדרבה, אני דורש הוצאות ופיצוי. לכך לא הסכימה.) עליתי לדוכן כדי לדון ב- 70 השקל שנקנסתי בהם. וכאן המקום לציין שאינני עשיר, אמנם, אך החלטתי להלחם בעקרון עצמו.
המעשה עצמו פשוט וקצר. המדחן נותר רעב למטבעות מכיוון שכשבאתי לנסוע ממקום החניה, היה שם חפץ חשוד. הנחתי שכיוון שהמשטרה זה אך דווחה, יש לרשותי מחצית השעה. וטעיתי בחמש דקות, שאותן ניצל הפקח להגברת אפקט המחבלים המפריעים את שגרת חיינו. טענתי עוד שהתובע- שקיבל ממני מכתב מפורט- יכול היה לאמת אותו במשטרה ולא להטריח אזרח טרוד. התובעת נסוגה, השופט פטר אותי מכל תשלום, ובחיוך הוסיף ש"הנתבע מודה לתובעת ומוותר על תביעת תשלום דמי הוצאות". מילא. הניצחון היה מתוק דיו, אבל מלווה בכעס רב על בזבוז הזמן המיותר כל כך. אגב, היו שם דברים גרועים יותר. כגון, אזרח קיבל דו"ח על חניה במקום שרק לו מותר לחנות, חניית נכה מסומנת עם מספר הרכב. אבל הפקח התקשה להשוות את מספר המכונית למספר שעל השלט...
הייתה שעת צהריים. ואני התחלתי, בפועל, את יום העבודה שלי. ונא לא לשאול אם אני עצבני. ועם זאת, הדברים לא נכתבו כדי לפרוק את התסכול. אלא כדי להצביע על אותה סיסמא ישנה: אני בסדר, אתה בסדר- הכול יהיה בסדר. שכל אחד ידאג לריבוע שלו. שהנהגים לא יעקפו במחסומים, ושלא יחסמו חנייה של אחרים. שהתובע יעשה עבודתו נאמנה ולא יזלזל בציבור (שהוא מייצג אותו) ואולי, אם הוא ישלם מכיסו על הטרדה, הוא יחשוב לפני פעולה אוטומטית. שהפקידים יתקנו כתובות ישנות. ושהממסד יכבד את האזרח ואת זמנו. כל זה מחייב רק טיפת תשומת לב וחשיבה. ומותר לנו לדרוש זאת איש מרעהו.
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.