לעתים אנחנו שומעים אנשים מן השמאל המביעים את דעותיהם המנומקות, מדוע הדמוקרטיה הישראלית חייבת לאפשר את כניסתם לכנסת של אנשים כגון אחמד טיבי ועזמי בשארה. אחמד טיבי, יועצו האישי של ערפאת בעבר ובהווה (בעבר באופן רשמי ובהווה לא רשמי), היה אחד ממבעירי השטח וממסיתי הציבור הערבי-ישראלי למהומות אוקטובר 2000, וכמוהו גם עזמי בשארה אשר קרא לציבור הערבי לקיים מאבק אלים נגד מדינת ישראל. כדי שנבין במה המדובר, מספיק להיזכר בכנס הטרור בדמשק בו ישב בשארה בשולחן הכבוד לצידי נציגי החיזבאללה , ובכנס ערביי ישראל בו טיבי נראה עומד לצדם כשכולם שרים את השיר "מיליון שאהידים בדרך לירושלים".
באותו עניין ממש, אבל מהכיוון ההפוך, מענין לשמוע את אנשי שמאל הדוגלים בסובלנות ובדיאלוג פלוראליסטי, כיצד קורה שאותן תיאוריות דמוקרטיות שזה עתה דובר בשיבחן מתפוגגות לפתע פתאום, והחשיבה הפלוראליסטית ומרחבי חופש הביטוי נעלמים כלא היו כאשר עולה השאלה בדבר פסילת מועמדותם לכנסת של משה פייגלין וברוך מרזל. בכלל התופעה הנ"ל, שנקרא לה בלשון עדינה - "יחס מיוחד לימין" , היא תופעה די נרחבת באמצעי התקשורת, היא מכה גם גבוה יותר בתוך אגפים מסויימים בפרקליטות ובמשטרה, ולבסוף למעלה בתוך בתי המשפט. אם נהיה יותר ישירים ונקרא לילד הזה בשמו, לתופעה הזאת קוראים - " מוסר כפול ".
בצדק רב (ובמידה מסוימת גם באומץ) העיר אמנון דנקנר במאמר מערכת במעריב, כיצד לאחרונה כל התקשורת מתנפלת בקול גדול על השחיתויות בליכוד, ומנגד מאוד מצניעה (תרתי משמע) את השחיתויות מצד השמאל. לא פחות תמוה מהתקשורת, היא ההתנהלות המסורבלת של הפרקליטות והמשטרה בחקירות בהן חשודים פעילי שמאל .
(ובמאמר מוסגר, נזכיר את רשימת החשדות שהתפרסמו נגד השמאל ושזכרן מוצנע ונעלם בשקט אי שם במזדרונות התקשורת, המשטרה והפרקליטות)
החשדות הטעונות בדיקה:
עמרם מצנע - שוחד לקבלני בנין בחיפה
יולי תמיר - מעילה בכספי מרכז רבין
דני יתום - תצהיר משפטי כוזב בפרשת גינוסר
מחנה בורג - שוחד הדרוזים בבחירות מול בן אליעזר
אלי בן מנחם - שוחד ליריבו שלא יתמודד מולו
אהוד ברק - מיליוני דולרים בעמותות פיקטיביות
בוזי הרצוג - ניהול מיליוני הדולרים בעמותות ברק (שומר על זכות השתיקה)
יוסי גינוסר - גריפת מיליוני דולרים בעסקים עם ערפאת בו בזמן היה בתפקיד (ישראלי) כשליח מטעם ממשלת ברק.
אמנון דנקנר למרות היותו איש שמאל, הינו חריג מפתיע (וקצת מעורר תקוה) שיושב בתוך הקליקות השמאלניות ששולטות ללא מיצרים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית בישראל. אפשר לזקוף לזכותו של דנקנר גם את נכונותו לצאת להגנתו של אריה דרעי, כאשר ביקר את בית המשפט בדבר הרשעתו המאוד פרובלמטית של דרעי, שהתבססה רק על עד מדינה יחיד שנתברר כעד שקר. אבל תמוה היה במיוחד חומרת העונש שגזרו השופטים על דרעי - 3 שנים בכלא על מעילה של 60 אלף דולר, כאשר באותו זמן ניצל נשיא המדינה עזר ויצמן מכל הליך פלילי לאחר שהתפטר, וזאת למרות שנחשפו עובדות המפלילות אותו לכאורה על מעורבות במעשים בלתי חוקיים.
כמו כן, השר יצחק מרדכי, שהורשע על הטרדות מיניות, קיבל רק כמה חדשים על תנאי. מדוע בגזר הדין של דרעי, הדגישו השופטים שוב ושוב שחשוב שהציבור יראה את חומרת המעשה במעידה של איש ציבור בכיר, ולכן העונש היה חייב להיות כבד, ואילו אצל יצחק מרדכי ועזר ויצמן (המקורבים לשמאל) הם נפטרו בעונשים קלים. גם במקרה של נתניהו, היה זה שוב דנקנר שיצא ראשון נגד ציד המכשפות הנורא שניהלה העיתונות נגד נתניהו במשך שלושת שנות שלטונו (ועד ל"פלישת המתנות") . רק בסוף מסע הצלב התקשורתי הזה, לאחר שכל הבלונים העיתונאיים התפוגגו בזה אחר זה, רק אז הודו חלק מהתקשורת שהיתה זו רדיפה מגמתית אחר נתניהו.
חשוב לציין לשבח עבודה עיתונאית מעולה וערכית של העיתונאי יואב יצחק, שבהרבה מקומות בהם התקשורת גימגמה, חיפפה והתנהגה בצורה אנטי-עיתונאית ואנטי-דמוקרטית, כמו חשיפת פרשת ויצמן וכד', המשיך יואב יצחק את מלאכתו נאמנה כעיתונאי וכאדם בעל עקרונות, ובמקרים מסוימים נדמה שהוא נראה כמו דון קישוט הנלחם בטחנות רוח.
אבל כאמור, אפילו יותר מקומם מן הסלקטיביות של התקשורת, ועוד יותר מהתנהגותם המשונה של גורמים בפרקליטות ובמשטרה, הוא כאשר אותו חוסר איזון סדרתי חודר לתוך בתי המשפט. לדוגמא השופט חשין, שלא מצא מקום לפסול את חברי הכנסת בשארה וטיבי , מנגד גילה לפי דעתו האובייקטיבית, כאשר הגדיר כ"המרדה נגד המדינה" את יוזמת משה פייגלין לפני שנים אחדות לארגן מחאה ע"י חסימות כבישים והחליט ללא עוררין שזוהי "עבירה שיש עמה קלון" ופסל את פייגלין מלרוץ לכנסת. האם חסימת כבישים, סגירת נתב"ג, סגירת מפעלים ושיתוק שליש מהמדינה שאחראי לה ישירות ח"כ עמיר פרץ, פוסלת אותו מלכהן בכנסת?
האם הח"כים הערבים, שדבריהם תרמו להתלקחות מהומות אוקטובר, ואשר במהלכן נחסמו באלימות כבישים רבים במשך ימים, האם הם יכולים להיות חברי כנסת?
אז רגע. למה פייגלין לא? אותן הפגנות לא אלימות שיזם פייגלין, נבעו מהצורך להזהיר על ידיהן את הציבור בישראל מפני הסכנות שיולידו הסכמי אוסלו במידה ויביאו לכאן את ערפאת ופלוגותיו ויחמשו אותם (בדיעבד כולם נכחו לדעת שפייגלין צדק באזהרותיו). אבל כאמור לפי דעתו של השופט חשין, משה פייגלין עבר עבירה שיש עמה קלון, ולכן הוא כעת פסול מלכהן כחבר כנסת, ולעומתו התנהלותם "החוקית" של עזמי בשארה, רשימת בל"ד ואחמד טיבי ו"נאמנותם" למדינת ישראל, מזכים אותם לכהן כחברים בכנסת ישראל.
בעבר היו לא מעט הפגנות מיליטאנטיות שאורגנו ע"י גופי שמאל, כגון "יש גבול", "גוש שלום", "שלום עכשיו" וכדומה. בין הפעולות שיזמו הן: הטרדת אנשי ציבור, חסימת כבישים בגופם, שליחת רשימות של קצינים וחיילים לחו"ל וקריאות לסרבנות ולמרי אזרחי. בפעילויות וההפגנות הלא חוקיות האלה, השתתפו והנהיגו גם כמה אישים הנמנים כיום על רשימת העבודה ועל רשימת מרצ לכנסת. האם גם הם פסולים מלכהן בכנסת ישראל? אפשר להניח שלעולם לא נשמע בתקשורת ובפרקליטות על אפשרות של חקירה ולבטח שלא פסילה של אותם אנשי שמאל על פעילותם הבלתי חוקית הנ"ל.
מלבד התסכול והקושי להסביר את חוסר האיזון הסדרתי של גופים ציבוריים וממשלתיים כלפי הימין, נשאלת השאלה מדוע אותו ציבור "שמאלני" משכיל ואינטליגנטי כביכול, איננו מסוגל לראות כל העיוותים האלו בעצמו? כאשר פורסים בפני אנשי שמאל את כל העובדות הנ"ל, ישנם שתי תגובות אופייניות: במקרה הטוב, אותו איש שמאל יהיה מופתע ביותר כאילו לראשונה בחייו הושלמה תמונת הפאזל שמראה את האפליה הברורה ממנה נפגע הימין (אבל מעטים יעיזו לצאת ולדבר נגד הקליקה). במקרה הרע, אותו איש שמאל יסרב באופן בלתי-רציונאלי לקבל את אמיתותן של עובדות הידועות הנ"ל, ובצורה רגשית, עיוורת ידחה את כל הסתירות שהוצגו בפניו.
בסופו של ענין, מענין לראות מה יהיו פסיקותיו של בית המשפט העליון בעניניהם של טיבי, בל"ד ובשארה מצד שמאל, מול הפסיקות לגבי פייגלין, מופז ומרזל מצד ימין.
האם גם הפעם אותם נימוקים של השופטים שיהיו טובים לצד השמאלי, לא יהיו טובים מספיק לצד ימין?
האם המלך, בעל ה"מוסר- כפול", שוב יצעד בביטחה החוצה ערום לעיני כל, וצעקותיו של הילד התמים שוב יושתקו?
באותו עניין ממש, אבל מהכיוון ההפוך, מענין לשמוע את אנשי שמאל הדוגלים בסובלנות ובדיאלוג פלוראליסטי, כיצד קורה שאותן תיאוריות דמוקרטיות שזה עתה דובר בשיבחן מתפוגגות לפתע פתאום, והחשיבה הפלוראליסטית ומרחבי חופש הביטוי נעלמים כלא היו כאשר עולה השאלה בדבר פסילת מועמדותם לכנסת של משה פייגלין וברוך מרזל. בכלל התופעה הנ"ל, שנקרא לה בלשון עדינה - "יחס מיוחד לימין" , היא תופעה די נרחבת באמצעי התקשורת, היא מכה גם גבוה יותר בתוך אגפים מסויימים בפרקליטות ובמשטרה, ולבסוף למעלה בתוך בתי המשפט. אם נהיה יותר ישירים ונקרא לילד הזה בשמו, לתופעה הזאת קוראים - " מוסר כפול ".
בצדק רב (ובמידה מסוימת גם באומץ) העיר אמנון דנקנר במאמר מערכת במעריב, כיצד לאחרונה כל התקשורת מתנפלת בקול גדול על השחיתויות בליכוד, ומנגד מאוד מצניעה (תרתי משמע) את השחיתויות מצד השמאל. לא פחות תמוה מהתקשורת, היא ההתנהלות המסורבלת של הפרקליטות והמשטרה בחקירות בהן חשודים פעילי שמאל .
(ובמאמר מוסגר, נזכיר את רשימת החשדות שהתפרסמו נגד השמאל ושזכרן מוצנע ונעלם בשקט אי שם במזדרונות התקשורת, המשטרה והפרקליטות)
החשדות הטעונות בדיקה:
עמרם מצנע - שוחד לקבלני בנין בחיפה
יולי תמיר - מעילה בכספי מרכז רבין
דני יתום - תצהיר משפטי כוזב בפרשת גינוסר
מחנה בורג - שוחד הדרוזים בבחירות מול בן אליעזר
אלי בן מנחם - שוחד ליריבו שלא יתמודד מולו
אהוד ברק - מיליוני דולרים בעמותות פיקטיביות
בוזי הרצוג - ניהול מיליוני הדולרים בעמותות ברק (שומר על זכות השתיקה)
יוסי גינוסר - גריפת מיליוני דולרים בעסקים עם ערפאת בו בזמן היה בתפקיד (ישראלי) כשליח מטעם ממשלת ברק.
אמנון דנקנר למרות היותו איש שמאל, הינו חריג מפתיע (וקצת מעורר תקוה) שיושב בתוך הקליקות השמאלניות ששולטות ללא מיצרים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית בישראל. אפשר לזקוף לזכותו של דנקנר גם את נכונותו לצאת להגנתו של אריה דרעי, כאשר ביקר את בית המשפט בדבר הרשעתו המאוד פרובלמטית של דרעי, שהתבססה רק על עד מדינה יחיד שנתברר כעד שקר. אבל תמוה היה במיוחד חומרת העונש שגזרו השופטים על דרעי - 3 שנים בכלא על מעילה של 60 אלף דולר, כאשר באותו זמן ניצל נשיא המדינה עזר ויצמן מכל הליך פלילי לאחר שהתפטר, וזאת למרות שנחשפו עובדות המפלילות אותו לכאורה על מעורבות במעשים בלתי חוקיים.
כמו כן, השר יצחק מרדכי, שהורשע על הטרדות מיניות, קיבל רק כמה חדשים על תנאי. מדוע בגזר הדין של דרעי, הדגישו השופטים שוב ושוב שחשוב שהציבור יראה את חומרת המעשה במעידה של איש ציבור בכיר, ולכן העונש היה חייב להיות כבד, ואילו אצל יצחק מרדכי ועזר ויצמן (המקורבים לשמאל) הם נפטרו בעונשים קלים. גם במקרה של נתניהו, היה זה שוב דנקנר שיצא ראשון נגד ציד המכשפות הנורא שניהלה העיתונות נגד נתניהו במשך שלושת שנות שלטונו (ועד ל"פלישת המתנות") . רק בסוף מסע הצלב התקשורתי הזה, לאחר שכל הבלונים העיתונאיים התפוגגו בזה אחר זה, רק אז הודו חלק מהתקשורת שהיתה זו רדיפה מגמתית אחר נתניהו.
חשוב לציין לשבח עבודה עיתונאית מעולה וערכית של העיתונאי יואב יצחק, שבהרבה מקומות בהם התקשורת גימגמה, חיפפה והתנהגה בצורה אנטי-עיתונאית ואנטי-דמוקרטית, כמו חשיפת פרשת ויצמן וכד', המשיך יואב יצחק את מלאכתו נאמנה כעיתונאי וכאדם בעל עקרונות, ובמקרים מסוימים נדמה שהוא נראה כמו דון קישוט הנלחם בטחנות רוח.
אבל כאמור, אפילו יותר מקומם מן הסלקטיביות של התקשורת, ועוד יותר מהתנהגותם המשונה של גורמים בפרקליטות ובמשטרה, הוא כאשר אותו חוסר איזון סדרתי חודר לתוך בתי המשפט. לדוגמא השופט חשין, שלא מצא מקום לפסול את חברי הכנסת בשארה וטיבי , מנגד גילה לפי דעתו האובייקטיבית, כאשר הגדיר כ"המרדה נגד המדינה" את יוזמת משה פייגלין לפני שנים אחדות לארגן מחאה ע"י חסימות כבישים והחליט ללא עוררין שזוהי "עבירה שיש עמה קלון" ופסל את פייגלין מלרוץ לכנסת. האם חסימת כבישים, סגירת נתב"ג, סגירת מפעלים ושיתוק שליש מהמדינה שאחראי לה ישירות ח"כ עמיר פרץ, פוסלת אותו מלכהן בכנסת?
האם הח"כים הערבים, שדבריהם תרמו להתלקחות מהומות אוקטובר, ואשר במהלכן נחסמו באלימות כבישים רבים במשך ימים, האם הם יכולים להיות חברי כנסת?
אז רגע. למה פייגלין לא? אותן הפגנות לא אלימות שיזם פייגלין, נבעו מהצורך להזהיר על ידיהן את הציבור בישראל מפני הסכנות שיולידו הסכמי אוסלו במידה ויביאו לכאן את ערפאת ופלוגותיו ויחמשו אותם (בדיעבד כולם נכחו לדעת שפייגלין צדק באזהרותיו). אבל כאמור לפי דעתו של השופט חשין, משה פייגלין עבר עבירה שיש עמה קלון, ולכן הוא כעת פסול מלכהן כחבר כנסת, ולעומתו התנהלותם "החוקית" של עזמי בשארה, רשימת בל"ד ואחמד טיבי ו"נאמנותם" למדינת ישראל, מזכים אותם לכהן כחברים בכנסת ישראל.
בעבר היו לא מעט הפגנות מיליטאנטיות שאורגנו ע"י גופי שמאל, כגון "יש גבול", "גוש שלום", "שלום עכשיו" וכדומה. בין הפעולות שיזמו הן: הטרדת אנשי ציבור, חסימת כבישים בגופם, שליחת רשימות של קצינים וחיילים לחו"ל וקריאות לסרבנות ולמרי אזרחי. בפעילויות וההפגנות הלא חוקיות האלה, השתתפו והנהיגו גם כמה אישים הנמנים כיום על רשימת העבודה ועל רשימת מרצ לכנסת. האם גם הם פסולים מלכהן בכנסת ישראל? אפשר להניח שלעולם לא נשמע בתקשורת ובפרקליטות על אפשרות של חקירה ולבטח שלא פסילה של אותם אנשי שמאל על פעילותם הבלתי חוקית הנ"ל.
מלבד התסכול והקושי להסביר את חוסר האיזון הסדרתי של גופים ציבוריים וממשלתיים כלפי הימין, נשאלת השאלה מדוע אותו ציבור "שמאלני" משכיל ואינטליגנטי כביכול, איננו מסוגל לראות כל העיוותים האלו בעצמו? כאשר פורסים בפני אנשי שמאל את כל העובדות הנ"ל, ישנם שתי תגובות אופייניות: במקרה הטוב, אותו איש שמאל יהיה מופתע ביותר כאילו לראשונה בחייו הושלמה תמונת הפאזל שמראה את האפליה הברורה ממנה נפגע הימין (אבל מעטים יעיזו לצאת ולדבר נגד הקליקה). במקרה הרע, אותו איש שמאל יסרב באופן בלתי-רציונאלי לקבל את אמיתותן של עובדות הידועות הנ"ל, ובצורה רגשית, עיוורת ידחה את כל הסתירות שהוצגו בפניו.
בסופו של ענין, מענין לראות מה יהיו פסיקותיו של בית המשפט העליון בעניניהם של טיבי, בל"ד ובשארה מצד שמאל, מול הפסיקות לגבי פייגלין, מופז ומרזל מצד ימין.
האם גם הפעם אותם נימוקים של השופטים שיהיו טובים לצד השמאלי, לא יהיו טובים מספיק לצד ימין?
האם המלך, בעל ה"מוסר- כפול", שוב יצעד בביטחה החוצה ערום לעיני כל, וצעקותיו של הילד התמים שוב יושתקו?