לזכרם של תלמידי ישיבת עתניאל הי"ד,
שנפלו על קידוש השם בליל שבת קודש פרשת שמות תשס"ג
שמות רבים יש לו לריבון העולמים, אך אין הם מעידים חלילה על ריבוי ישויות, אלא על דרכי התגלות והנהגה המשתנים מעת לעת: פעם בדרך הטבע ופעם באותות ובמופתים, פעם במידת הדין ופעם במידת הרחמים. נקודה זו מוארת במעמד הסנה בתחילת ספר שמות.
משה שואל: "ואמרו ל מה שמו, מה אמר אלוהים?" והקב"ה משיבו: "אהיה אשר אהיה" (ג', יג-יד)
את פשר תשובת ה' מבאר המדרש בשמות רבה (ו', ג): "אמר ר' אבא בר ממל: אמר לו הקב"ה למשה: שמי אתה מבקש לידע? לפי מעשי אני נקרא: פעמים אני נקרא ב'אל-ל ש-די' ופעמים ב'צב-אות', פעמים ב'א-לוקים' ופעמים ב'ה-ו-י-ה'. הווי :'אהיה אשר אהיה'- אני נקרא לפי מעשי". ואכן בתחילת פרשת וארא, מדגיש ה' יתברך: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די, ושמי ה' לא נודעתי להם" (ו',ג').
ומפרשים אבן עזרא והרמב"ן: התליתי אל האבות במידת א-ל ש-די, המנהיג את עולמו בדרך הטבע ב'ניסים נסתרים', ואילו בשם הו-יה, שבו אני עושה ניסים ונפלאות שלא כדרך הטבע, בשם הו-יה, שבו אני עושה ניסים ונפלאות שלא כדרך הטבע, לא נודעתי להם "לברוא חדשות בשינוי תולדות".
"צבאי צבאות"
ברם, יש לשים לב, כי מכל שמות ה' מצוינים בדברי ר' אבא בר ממל ב'שמות רבה', שם אחד אינו מופיע כלל בתורה והו השם: 'צב-אות'.
שם זה מופיע לראשונה בגמרא רק בתחילת ספר שמואל בפיה של חנה אם שמואל בעת תפילתה כי יפקוד ה' אותה: "ותאמר: ה' צב-אות אם ראה תראה בעני אמתך..." (שמואל א' א' י"א). על 'חידוש' מפלא זה בדברי חנה עמדו חכמים ואמרו: "אמר ר' אלעזר: מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו צב-אות, עד שבאה חנה וקראתו צב-אות. אמרה חנה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך, קשה בעיניך שתתן לי בן אחד? משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו. בא עני אחד ועמד על הפתח. אמר להם: תנו לי פרוסה אחת, ולא השגיחו עליו. דחק ונכנס אצל המלך. אמר לו: אדוני המלך, מכל סעודה מעשית, קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת?"
מדרש זה, מאיר את פשר הכינוי "ה' צב-אות", במשמעות של מלך עליון שכל צבא השמים משמש וירח ועד ריבוא כוכבים- וכל צבא הארץ מדומם וצומח ועד חי ומדבר כולם עבדיו וצבאותיו העושים דברו וסרים למרותו.
ואולם, אע"פ שאין שהם 'צב-אות' מפורש בתורה, הנה רמוז הוא בספר שמות, במשמעות לאומית מיוחדת.
כבר בפרשת 'וארא' מצינו את בשורת ה' למשה: "הוצאתי את צבאותי- את עמי בני ישראל מארץ מצרים" (ז', ד). ובפרשתנו פרת בא בפסוק חגיגי ומלא הוד:
"ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" (י"ב, מא). בני ישראל מכונים אפוא צבאות ה', ועל שמם נקרא ה' 'צב-אות' , לפי שהוא א-לוהי צבאות ישראל, כדברי דוד לגלית: "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' צב-אות, א-לוהי מערכות ישראל אשר חרפת" (שמואל א' י"ז, מה).
פירוש 'לאומי ' זה לשם ה' צ-באות מביא האבן עזרא בשם ר' סעדיה גאון :
"ויאמר הגאון, כי נקרא השם א-לוהי הצב-אות בעבור ישראל", אלא שהאבן עזרא עצמו אינו נוטה לקבל את דברי הגאון ואומר: "והנכון בעיני כי הם צבאות השמים".(ראב"ע ז',ב).
ובכן לפנינו שני פירושים: האחד- מרחיב וראה בה' צ-באות את א-לוהי הבריאה כולה, והשני מצמצם ומייחד שם זה לא-לוהי צבאות ישראל בלבד.
אך לאמיתו של דבר אין סתירה בין שני הפירושים: השמים והארץ וכל צבאם, הם אכן צבאותיו של מלך מלכי המלכים. אבל בתוך צבאו הגדול יש לו "סיירת נבחרת", עליה נקרא שמו ועל כתפיה מוטלות משימות מיוחדות- מעבר לעצם קיום הבריאה מעבר ל'ביטחון השוטף'. יתר על כן: המלך ששקד על הקמתה וגיבושה של הסיירת, יכול אמנם להשיג את יעדיו בכוחות עצמו, אך אף על פי כן בוחר הוא לשתף את יחידתו בכל המשימות הקשות, כדי לגלות שיש לו אהבים אהובים בעולמו המוסרים נפשם למענו.
מי הוא "המלך האמיתי"?
יסוד זה מתגלה במזמור כ"ד בתהילים, שהינו כולו המנון מלכות, נורא הוד, מפסוק הפתיחה מכריז:'לה' הארץ ומלואה', ועד לחתימה המבשרת על בואו של מלך הכבוד להיכלו. לאחר שהוצבו במהלך מזמור זה, שערי ההיכל בראש ההר, פונה דוד המלך וקורא אליהם:
"שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד". אך עדיין נותרה השאלה: "מי זה מלך הכבוד?" ומה שמו? ועל כך ניתנת התשובה :"ה' עזוז וגיבור, ה' גיבור מלחמה". ברם תשובה זו, אינה מניחה את דעתו של דוד, והא שב ושואל: "מי הוא זה מלך הכבוד?", היינו מי הוא באמת מלך הכבוד, ובמה מתגלה כבודו במלוא הודו והדרו?
והוא משיב: " ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה"! המילה- צבאות החותמת את הפרק, הינה ללא ספק מילת המפתח למזמור כולו, ומשמעותה- דווקא לאור פרשת השבוע שלנו: ה' אלוקי צבאות ישראל הנכנס לשערי ההיכל עם כל צבאו, הוא, ודווקא הוא, מלך הכבוד, וזה כבודו וזה תהילתו, שצבאו סובב אותו כחומה ומוסר נפשו למען שמו.
ישראל אשר בך אתפאר
דורות דורות של לוחמים מקדשי השם, סובבים את מלכו של עולם מיני קדם ועד עצם היום הזה.
ביניהם מצויים דוד המלך וגיבוריו ומתתיהו ובניו, ר' עקיבא וחבריו, וקדושי תתנ"ו, ות"ח ות"ט, מקדשי השם בשואה במחנות ההשמדה, ולוחמי גטו ורשה, חלוצים שעלו לארץ- ישראל, מעפילים שחתרו אל חופה, וכל הלוחמים לתקומת ישראל, שמסרו נפשם למענה מדור תש"ח ועד למלחמת ששת- הימים, ומיום- הכיפורים ועד מלחמת לבנון והאינתיפאדה...
... סובבים אנו ברחבי הארץ היפה הזאת, המבכה את בניה, ובכל אבן ושביל חרוטים שמותם ומעשי- גבורתם, ממורדות הלבנון אלי סיני , ומהשפלה עד ההר, ... ובאוזנינו הומה קולו של המלך האוסף אליו את צבאו הפצוע ומכנס את יחידתו הנבחרת ל- "קבוצת פקודות" ערב קרב: בני אהובי, קורא כביכול המלך ללוחמיו האמיצים : הן יודעים אתם כי יכול אני לפרוץ את השער בעצמי כ- "עיזוז גיבור מלחמה"- וידי לא תקצר... אבל אין לי חפץ לבוא בשערים בלעדיכם, כי- "אתם עדי ואני א-ל", ורק בזכותכם הנני ה' צבאות א-לוהי מערכות ישראל.
סיירת נבחרת שלי, קורא המלך בקול נשבר ובכיו מהדהד בהר: עמי, עמי שלי, "ישראל אשר בך אתפאר".
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני: "מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.
שנפלו על קידוש השם בליל שבת קודש פרשת שמות תשס"ג
שמות רבים יש לו לריבון העולמים, אך אין הם מעידים חלילה על ריבוי ישויות, אלא על דרכי התגלות והנהגה המשתנים מעת לעת: פעם בדרך הטבע ופעם באותות ובמופתים, פעם במידת הדין ופעם במידת הרחמים. נקודה זו מוארת במעמד הסנה בתחילת ספר שמות.
משה שואל: "ואמרו ל מה שמו, מה אמר אלוהים?" והקב"ה משיבו: "אהיה אשר אהיה" (ג', יג-יד)
את פשר תשובת ה' מבאר המדרש בשמות רבה (ו', ג): "אמר ר' אבא בר ממל: אמר לו הקב"ה למשה: שמי אתה מבקש לידע? לפי מעשי אני נקרא: פעמים אני נקרא ב'אל-ל ש-די' ופעמים ב'צב-אות', פעמים ב'א-לוקים' ופעמים ב'ה-ו-י-ה'. הווי :'אהיה אשר אהיה'- אני נקרא לפי מעשי". ואכן בתחילת פרשת וארא, מדגיש ה' יתברך: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די, ושמי ה' לא נודעתי להם" (ו',ג').
ומפרשים אבן עזרא והרמב"ן: התליתי אל האבות במידת א-ל ש-די, המנהיג את עולמו בדרך הטבע ב'ניסים נסתרים', ואילו בשם הו-יה, שבו אני עושה ניסים ונפלאות שלא כדרך הטבע, בשם הו-יה, שבו אני עושה ניסים ונפלאות שלא כדרך הטבע, לא נודעתי להם "לברוא חדשות בשינוי תולדות".
"צבאי צבאות"
ברם, יש לשים לב, כי מכל שמות ה' מצוינים בדברי ר' אבא בר ממל ב'שמות רבה', שם אחד אינו מופיע כלל בתורה והו השם: 'צב-אות'.
שם זה מופיע לראשונה בגמרא רק בתחילת ספר שמואל בפיה של חנה אם שמואל בעת תפילתה כי יפקוד ה' אותה: "ותאמר: ה' צב-אות אם ראה תראה בעני אמתך..." (שמואל א' א' י"א). על 'חידוש' מפלא זה בדברי חנה עמדו חכמים ואמרו: "אמר ר' אלעזר: מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו צב-אות, עד שבאה חנה וקראתו צב-אות. אמרה חנה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך, קשה בעיניך שתתן לי בן אחד? משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו. בא עני אחד ועמד על הפתח. אמר להם: תנו לי פרוסה אחת, ולא השגיחו עליו. דחק ונכנס אצל המלך. אמר לו: אדוני המלך, מכל סעודה מעשית, קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת?"
מדרש זה, מאיר את פשר הכינוי "ה' צב-אות", במשמעות של מלך עליון שכל צבא השמים משמש וירח ועד ריבוא כוכבים- וכל צבא הארץ מדומם וצומח ועד חי ומדבר כולם עבדיו וצבאותיו העושים דברו וסרים למרותו.
ואולם, אע"פ שאין שהם 'צב-אות' מפורש בתורה, הנה רמוז הוא בספר שמות, במשמעות לאומית מיוחדת.
כבר בפרשת 'וארא' מצינו את בשורת ה' למשה: "הוצאתי את צבאותי- את עמי בני ישראל מארץ מצרים" (ז', ד). ובפרשתנו פרת בא בפסוק חגיגי ומלא הוד:
"ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" (י"ב, מא). בני ישראל מכונים אפוא צבאות ה', ועל שמם נקרא ה' 'צב-אות' , לפי שהוא א-לוהי צבאות ישראל, כדברי דוד לגלית: "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' צב-אות, א-לוהי מערכות ישראל אשר חרפת" (שמואל א' י"ז, מה).
פירוש 'לאומי ' זה לשם ה' צ-באות מביא האבן עזרא בשם ר' סעדיה גאון :
"ויאמר הגאון, כי נקרא השם א-לוהי הצב-אות בעבור ישראל", אלא שהאבן עזרא עצמו אינו נוטה לקבל את דברי הגאון ואומר: "והנכון בעיני כי הם צבאות השמים".(ראב"ע ז',ב).
ובכן לפנינו שני פירושים: האחד- מרחיב וראה בה' צ-באות את א-לוהי הבריאה כולה, והשני מצמצם ומייחד שם זה לא-לוהי צבאות ישראל בלבד.
אך לאמיתו של דבר אין סתירה בין שני הפירושים: השמים והארץ וכל צבאם, הם אכן צבאותיו של מלך מלכי המלכים. אבל בתוך צבאו הגדול יש לו "סיירת נבחרת", עליה נקרא שמו ועל כתפיה מוטלות משימות מיוחדות- מעבר לעצם קיום הבריאה מעבר ל'ביטחון השוטף'. יתר על כן: המלך ששקד על הקמתה וגיבושה של הסיירת, יכול אמנם להשיג את יעדיו בכוחות עצמו, אך אף על פי כן בוחר הוא לשתף את יחידתו בכל המשימות הקשות, כדי לגלות שיש לו אהבים אהובים בעולמו המוסרים נפשם למענו.
מי הוא "המלך האמיתי"?
יסוד זה מתגלה במזמור כ"ד בתהילים, שהינו כולו המנון מלכות, נורא הוד, מפסוק הפתיחה מכריז:'לה' הארץ ומלואה', ועד לחתימה המבשרת על בואו של מלך הכבוד להיכלו. לאחר שהוצבו במהלך מזמור זה, שערי ההיכל בראש ההר, פונה דוד המלך וקורא אליהם:
"שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד". אך עדיין נותרה השאלה: "מי זה מלך הכבוד?" ומה שמו? ועל כך ניתנת התשובה :"ה' עזוז וגיבור, ה' גיבור מלחמה". ברם תשובה זו, אינה מניחה את דעתו של דוד, והא שב ושואל: "מי הוא זה מלך הכבוד?", היינו מי הוא באמת מלך הכבוד, ובמה מתגלה כבודו במלוא הודו והדרו?
והוא משיב: " ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה"! המילה- צבאות החותמת את הפרק, הינה ללא ספק מילת המפתח למזמור כולו, ומשמעותה- דווקא לאור פרשת השבוע שלנו: ה' אלוקי צבאות ישראל הנכנס לשערי ההיכל עם כל צבאו, הוא, ודווקא הוא, מלך הכבוד, וזה כבודו וזה תהילתו, שצבאו סובב אותו כחומה ומוסר נפשו למען שמו.
ישראל אשר בך אתפאר
דורות דורות של לוחמים מקדשי השם, סובבים את מלכו של עולם מיני קדם ועד עצם היום הזה.
ביניהם מצויים דוד המלך וגיבוריו ומתתיהו ובניו, ר' עקיבא וחבריו, וקדושי תתנ"ו, ות"ח ות"ט, מקדשי השם בשואה במחנות ההשמדה, ולוחמי גטו ורשה, חלוצים שעלו לארץ- ישראל, מעפילים שחתרו אל חופה, וכל הלוחמים לתקומת ישראל, שמסרו נפשם למענה מדור תש"ח ועד למלחמת ששת- הימים, ומיום- הכיפורים ועד מלחמת לבנון והאינתיפאדה...
... סובבים אנו ברחבי הארץ היפה הזאת, המבכה את בניה, ובכל אבן ושביל חרוטים שמותם ומעשי- גבורתם, ממורדות הלבנון אלי סיני , ומהשפלה עד ההר, ... ובאוזנינו הומה קולו של המלך האוסף אליו את צבאו הפצוע ומכנס את יחידתו הנבחרת ל- "קבוצת פקודות" ערב קרב: בני אהובי, קורא כביכול המלך ללוחמיו האמיצים : הן יודעים אתם כי יכול אני לפרוץ את השער בעצמי כ- "עיזוז גיבור מלחמה"- וידי לא תקצר... אבל אין לי חפץ לבוא בשערים בלעדיכם, כי- "אתם עדי ואני א-ל", ורק בזכותכם הנני ה' צבאות א-לוהי מערכות ישראל.
סיירת נבחרת שלי, קורא המלך בקול נשבר ובכיו מהדהד בהר: עמי, עמי שלי, "ישראל אשר בך אתפאר".
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני: "מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.