פרשנים מדברים תמיד על הבחינה המשפטית, על השיקול המשפטי, על הפסיקה המשפטית, כאלו זה מדע מדוייק שרק איש מקצוע מסוגל להבין בכלל את שפתו. ולכן, אומרים, אל להם לחברי וועדת הבחירות המרכזית לחלוק על השופט חשין, כי מה הם מבינים בפיסיקה הזאת? ואל לנו להרהר אחרי הכשרתו של עזמי בשארה לכהן בכנסת, כי מה אנחנו מבינים ברזי המשפט?

וזה, כמובן , בולשיט.

בכל תחומי המשפט משתמשים השופטים במכשיר ששמו "סבירות", ולצורך כך הומצא אדם דמיוני שקוראים לו "האדם הסביר". השופט ברק אוהב להשתמש בביטוי "מיתחם הסבירות". כך, פוסל לעתים בג"צ החלטות של הרשות המבצעת, מפני שהן חורגות מן התחום הסביר. מבחן הסבירות מופעל לא רק בעניינים ציבוריים. הוא משמש גם לעניין נזיקין. למשל, התנהגות בלתי סבירה יכולה להיחשב רשלנות ולגרום לחיוב בתשלום פיצויים. לא כל שכן בעניינים פוליטיים, למשל – היכן מסתיים חופש הביטוי ומתחילה הסתה, מה סותר את היות מדינתנו יהודית, היכן גבול האסור במושג "תמיכה בטרור"?

אילו היו לשאלות האלה תשובות של מדע מדוייק, לא היו שבעה שופטים אומרים כך, וארבעה להיפך, כי מה שסביר אצל פלוני יכול להיות בלתי סביר אצל אלמוני. ואם המחוקק נתן בידי עשרות פוליטיקאים בוועדת הבחירות המרכזית תפקיד של פסיקה בשאלות האלה, הוא בוודאי חשב שבשאלות האלה גם הדיוט מסוגל להפעיל שיקול דעת ולקבוע – מה סביר ומה לא.

וכאן קבור הכלב. מפני שסבירות היא הרבה פעמים עניין של תרבות, סביבה, השקפת עולם ומעמד חברתי. אין ספק שהשופט חשין פעל ופסק בתום לב, לפי מיטב הבנתו ומצפונו, האנושי והמקצועי. אבל הוא רק בן אנוש, ועל כן – פרי סביבתו החברתית ומיתחם הסבירות שלה.

לכן, משהו פגום מאד בדמוקרטיה שלנו, אם יש לנו מנגנון השולח לבית המשפט העליון רק אנשים ממעמד, שבט, סביבה, מוצא והשקפה פוליטית מסויימת אחת, וזה בתוך חברה מפוצלת לשבטים ושסועה מאד פוליטית.

אין מנוס מלפתור את הבעיה ע"י הבטחת ייצוג דמוקרטי יותר

את התוצאה אנחנו חווים בימים אלה – בטונים הצורמים היוצאים מתוך וועדת הבחירות המרכזית ובביקורת הגוברת נגד בית המשפט העליון, שהאמון המלא בו מצד כל חלקי העם היה מן הנכסים היקרים ביותר שלנו. אין מנוס מלפתור את הבעיה ע"י הבטחת ייצוג דמוקרטי יותר לכל שכבות העם, גם בבית המשפט העליון.

המצב דומה מאד גם בתקשורת. כל עוד הרוב המכריע של השדרים, הפרשנים, המראיינים ובעלי הטורים שייכים לשמאל עפ"י השקפתם עולמם וסביבתם החברתית והתרבותית – לא יועילו חוקים, הנחיות וכללי אתיקה, והשידור הציבורי יישאר מוטה, משוחד ומגוייס לטובת העניין הפלסטיני. רק כאשר יאויישו התפקידים בשיעור יחסי גם באנשי תקשורת מן הימין – הלאומי ו/או הדתי, ומכל העדות, נתחיל להיות דמוקרטיה, כלומר מדינה חופשית.

דרכו של אריאל שרון - כמה הרהורים, נוגים ופילוסופיים.

וכמה הרהורים, נוגים ופילוסופיים, על דרכו של אריאל שרון. מיצנע כבר ביקר פעמיים ביישובי יש"ע – בשומרון וברצועה. ואם תאמרו לקלל בא, כבלעם, אדרבה – מדוע שרון אינו מגיע כדי לברך? בכלל, השמאל מחרף ומגדף את ההתנחלות בתשדירי השידור שלו, ואלו הימין – שותק, וכך מוצאת את עצמה ההתיישבות שלנו בבידוד שהוא אולי מזהיר, אבל גם מפחיד.

שתיקת שרון בעניין היישובים היא רק פן אחד בתסמונת שלמה. שרון כבר בוודאי מצטער היום על הבחירות המוקדמות שיזם. אבל למה עשה זאת? כי לא רצה לשבת בממשלה לבד עם הימין. לאחר שפרשה העבודה, הוא העדיף בחירות.

החטא – ועונשו של הליכוד

כל מה שקרה מאז הוא בבחינת החטא – ועונשו.

כל ימיו שבע שרון מרורים מידיה של התקשורת השמאלנית העויינת, ועכשיו סוף סוף הייתה לו עדנה, או כך חשב. הוא התיישר עם המדינה הפלסטינית ואימץ לו את שפת "מחנה השלום". שימו לב, למשל, שמן התעמולה של השמאל נעלם "השלום" ונותרו רק הפרדה וגדר, ורק בג'ינגל של הליכוד ממשיך השלום האומלל לככב. אולם שרון לא קנה את חסדי התקשורת העויינת באמת. נגד ביבי, שהציג עמדה ימינה ממנו, הם תמכו בו בהתלהבות, אבל מול מיצנע – הם זרקו אותו לכלבים. יותר נכון – הם הכלבים, כלבי הדם, הרודפים אותו עכשיו ללא רחם. וכך נופל שרון בין הכסאות, בכסא אחד מאס ואת הכסא השני שומטים מתחתיו.

ומי הוליך אותו בנתיב השמאלני הזה? הבן עומרי. אריאל שרון התפאר בבנו, שהוא אשר הדריך, הכין ואילף אותו לראות "מפה" את מה שלא רואים "משם", כלומר – לנטוש את מחנהו האידיאולוגי ואת הנוף האנושי בו נהג להקיף את עצמו לטובת "מחנה השלום" , והנה – בנו עמרי הוא זה שכבר עלה לו בכמה וכמה מנדטים, ומי יודע אם לא יביא לנפילתו.

ועוד פאראדוקס. שרון הודיע שאת "האיחוד הלאומי" הוא לא יכניס לממשלתו, מפני שהוא "קיצוני" מדי. שותפתו הטבעית , יותר מזה – ההכרחית – היא מפלגת העבודה. אך זו אהבה חד-צדדית ואומללה מאד. מיצנע אינו רוצה לכהן תחת שרון, וגם אם חבריו יאלצו אותו להיכנס לממשלת שרון, איך יוכל שרון לשכוח שהוא קרא לו שוב ושוב "ראש מאפיה", סנדק של העולם התחתון?

יש אולי צדק פואטי בסיפור עלייתו וירידתו של שרון, אבל גם למתנגדיו החריפים ביותר במחנה שלנו – אלה הם ימים עצובים. לא שכחנו לו את חסד נעוריו, את כל מה שנתן לעם ולארץ כלוחם וכבונה, את מניות הענק שיש לו בהתיישבות, שבכל אשר תפנה תמצא את טביעות אצבעותיו.
במחנה הלאומי ובקרב המתנחלים מלווים את הדרמה המתפתחת סביב אריאל שרון ברגשות מעורבים, ועם הרבה חרדה בלב.