אחת ההצלחות הטקטיות הגדולות ביותר של האסטרטגיה הערבית למיגור מדינת ישראל היא מיזעור תדמיתו של הקונפליקט היהודי-ערבי לתוך ממדיו המוגבלים של הקונטקסט הישראלי-פלשתיני. תהליך אוסלו תרם את חלקו המכריע בהקניית גושפנקה בינלאומית לתדמיתו השקרית של הקונפליקט במזרח התיכון כסכסוך מקומי בין ישראלים לפלשתינים, עד כדי כך שגם מרבית הציבור הישראלי הפנים את תדמיתה היחצ"נית של החתירה הערבית להשמדת ישראל כסכסוך ישראלי-פלשתיני גרידא.
ההתמקדות הישראלית והבינלאומית במאמצים בלתי-נלאים לפתרון "הסכסוך הישראלי-פלשתיני", מעניקה מרחב תמרון לאסטרטגים של מדינות ערב. שכן, הטקטיקנים הערבים מנצלים ביעילות את שקיעתה של ישראל לתוך תרדמה אסטרטגית, כתוצאה מהפלשתיניזציה של הקונפליקט המזרח-תיכוני, לקידומם המוסווה של השלבים הטקטיים הבאים בתוכנית מיגורה של מדינת היהודים.
דבקותם הבלתי-מתפשרת של האסטרטגים הערבים ביעד הנכסף של מיגור מדינת ישראל זכתה לחשיפה תקשורתית הולמת בכתבתו של זאב שיף "לנצח את ישראל ללא מלחמה", שהתפרסמה בעתון "הארץ" לפני למעלה משנה. בכתבה זו מתאר זאב שיף את המאמצים האינטלקטואליים שמשקיעים אסטרטגים ערבים במטרה למצוא פתרון לשאלה: איך ניתן להתגבר על ישראל בלי לשלם מחיר כבד. חזונם של האסטרטגים הערבים הוא פלשתין ערבית, ולא דו-לאומית, שתשתרע על כל שטחה של ארץ ישראל המערבית.
כתבתו של זאב שיף משקפת את העובדה שיוזמות "השלום" של הערבים אינן אלא מהלכים טקטיים מוסווים המתוכננים כשלבי ביניים בדרך למחיקתה של מדינת ישראל ממפת המזרח התיכון. מטבע הדברים אמורה כתבה כזאת לחולל זעזוע ציבורי ושינוי גורף בדעת הקהל, אך העובדות החמורות שנחשפו בכתבה לא זכו לשום תהודה תקשורתית, והמסר הנובע מהן התמוסס בשטף ענייני האקטואליה. ההתעלמות הציבורית מכתבתו של זאב שיף, המייצגת אוסף עשיר ומגוון של כתבות החושפות את המגמות האמיתיות הרוחשות במדינות ערב, מצביעה על הסכנה הקיומית הגלומה במלכודת הטרגית שלתוכה נקלעה מדינת ישראל. הכשל המנהיגותי המתמשך, שמדרדר את ישראל מדחי אל דחי, יצר מצב פתולוגי החוסם את יכולתו הנפשית של הציבור להתבונן אל מעבר לטרור הפלשתיני ולגלות את היערכותו של העולם הערבי כולו לקרב ההכרעה נגד מדינת ישראל.
גולת הכותרת בכתבתו של זאב שיף "לנצח את ישראל ללא מלחמה" היא חשיפת הטקטיקה החדשה שלקראתה נערכים האסטרטגים הערבים לאחר שטקטיקות המלחמה הכוללת, הגרילה והטרור לא הצליחו להשיג את יעד הכרעתה של מדינת ישראל. את הטקטיקה החדשה שמציעים האסטרטגים הערבים ניתן להגדיר כמבצע מקיף של הסתננות דמוגרפית לישראל. הלוחמה הדמוגרפית אומנם איננה אסטרטגיה חדשה שמנסים הערבים נגד ישראל, אך כעת הגיעו האסטרטגים הערבים למסקנה שאין להסתפק בהמתנה פסיבית עד אשר יהפכו ערביי ישראל לרוב במדינת ישראל תודות לשיעור הילודה הגבוה שלהם. בדו"ח האסטרטגי השנתי היוצא לאור על-ידי המכון המצרי היוקרתי למחקרים אסטרטגיים של "אל אהרם", מעריך עורך הדו"ח שערביי ישראל עשויים להיות רוב במדינת ישראל עד 2035 כתוצאה מיתרונם היחסי בשיעור הריבוי הטבעי. יחד עם זאת ממליץ עורך הדו"ח לזרז את גידול האוכלוסייה הערבית בישראל באמצעות הסתננות יזומה של ערבים לישראל, בעיקר מירדן וממצרים, שיתחברו ל"ערביי 1948" באמצעות קשרי נישואין.
על רקע היוזמות הערביות להסתננות מתוכננת של ערבים לישראל, מצביעה הכתבה על העובדה הקשה שכתוצאה מהסכמי אוסלו מתרחשת כבר עתה הסתננות ערבית מסיבית לישראל, המוגדרת בכתבה כשיטפון ספונטני של עשרות אלפי ערבים אשר חצו את הגבול מירדן ומצרים והתנחלו ביישובים ערביים בישראל. זה הוא בעצם לב העניין: ניצול ההסדרים המדיניים כמסגרת נוחה להצפתה של מדינת ישראל באוכלוסיית מהגרים ממדינות ערב. בתגובה לצעדי המנע שיינקטו על-ידי מדינת ישראל נגד האיום הדמוגרפי, מתכננים האסטרטגים הערבים ליזום מהלכים בינלאומיים לגינוי ישראל כמדינה גזענית.
המלחמה הדמוגרפית אומנם כבר מתרחשת, אך היא תפרוץ בכל אימתה כאשר יתמסדו הסדרי "שלום" בין ישראל לכל שכנותיה. ההסדרים המדיניים יספקו את התנאים האידיאליים להפעלת לחץ דמוגרפי, פוליטי, כלכלי, תרבותי ואקולוגי נגד ישראל עד לקריסתה. האיום הקשה ביותר הוא כמובן הלחץ הדמוגרפי, שבאמצעותו מקווים כיום האסטרטגים הערבים להכריע את מדינת ישראל תוך ניצול ציני של מסגרת הסדרי "השלום". מכאן מסתברת חשיבותה הקיומית המכרעת של כל פיסת קרקע. שכן, הלוחמה הדמוגרפית הערבית נזקקת לשטחי קרקע. ללא התשתית הטריטוריאלית החיונית לכל אוכלוסייה המעורבת בריבוי טבעי חריג, תהפוך הלוחמה הדמוגרפית הערבית לחרב פיפיות שתמיט על הערבים את פגעי התפוצצות האוכלוסין ותרסן באופן טבעי את התלהבותם הדמוגרפית.
לכן, כצו חירום קיומי חייבת ישראל להגביל את טריטוריות היישובים הערביים בכל שטחה. הגבלה טריטוריאלית של ההתיישבות הערבית היא המענה היחידי לאסטרטגיה המוצהרת שמתייחסת לריכוזי האוכלוסייה הערבית בגליל, במשולש, בלוד-רמלה-יפו, בנגב וביש"ע כאל ראשי גשר דמוגרפיים להסתננות ערבית ממדינות ערב. יצירת מוקדי חיכוך היא מרכיב חשוב בלוחמה הדמוגרפית הערבית. כך שכל נסיגה ישראלית מהתנחלויות מבודדות, דוגמת נצרים, תגרור את התלקחותם הבלתי-נמנעת של מוקדי חיכוך חדשים. כלומר, את טקטיקת מוקדי החיכוך יוזמים הערבים סביב כיסי ההתיישבות היהודית, כך שכל התקפלות ישראלית תחת לחץ מוקדי החיכוך הופכת מאגר חדש של יישובים יהודיים לכיסי התיישבות המנוצלים על ידי הערבים ליצירת מוקדי חיכוך חדשים וחוזר חלילה. על מנת לעצור את מעגל הקסמים של דינמיקת ההתכווצות הטריטוריאלית, חייבת ישראל להתמקד דווקא בהרחבתן של ההתנחלויות המבודדות ולבסס את מעמדן כמרכזים אזוריים להתיישבות יהודית רחבת ממדים.
בעוד שהציבור היהודי שקוע בפולמוסים פוליטיים ורעיוניים, נערכים הערבים למלחמה הגורלית שתפרוץ עם בוא "השלום". ערביי ישראל אומנם יושבים לעת עתה על הגדר, אך לא לאורך זמן יוכלו לעמוד בלחצן של מדינות ערב. במוקדם או במאוחר יקבלו על עצמם ערביי ישראל את התפקיד המוביל שמטילים עליהם האסטרטגים הערבים בקרב ההכרעה הדמוגרפי לחיסולה של מדינת היהודים. תהליך אוסלו הוא דוגמה מאלפת להשלכותיה הטרגיות של ההסתבכות היהודית במלכודות השלום. הטרור, הבידוד הבינלאומי וההתדרדרות הפנימית, שפגעו קשות בישראל כתוצאה מתהליך אוסלו, הם רק תזכורת מרוככת לסחרור האובדני שלתוכו תצלול מדינת ישראל אם לא תתנער בהקדם מקיבעון הקונספציה המדינית.
ההתמקדות הישראלית והבינלאומית במאמצים בלתי-נלאים לפתרון "הסכסוך הישראלי-פלשתיני", מעניקה מרחב תמרון לאסטרטגים של מדינות ערב. שכן, הטקטיקנים הערבים מנצלים ביעילות את שקיעתה של ישראל לתוך תרדמה אסטרטגית, כתוצאה מהפלשתיניזציה של הקונפליקט המזרח-תיכוני, לקידומם המוסווה של השלבים הטקטיים הבאים בתוכנית מיגורה של מדינת היהודים.
דבקותם הבלתי-מתפשרת של האסטרטגים הערבים ביעד הנכסף של מיגור מדינת ישראל זכתה לחשיפה תקשורתית הולמת בכתבתו של זאב שיף "לנצח את ישראל ללא מלחמה", שהתפרסמה בעתון "הארץ" לפני למעלה משנה. בכתבה זו מתאר זאב שיף את המאמצים האינטלקטואליים שמשקיעים אסטרטגים ערבים במטרה למצוא פתרון לשאלה: איך ניתן להתגבר על ישראל בלי לשלם מחיר כבד. חזונם של האסטרטגים הערבים הוא פלשתין ערבית, ולא דו-לאומית, שתשתרע על כל שטחה של ארץ ישראל המערבית.
כתבתו של זאב שיף משקפת את העובדה שיוזמות "השלום" של הערבים אינן אלא מהלכים טקטיים מוסווים המתוכננים כשלבי ביניים בדרך למחיקתה של מדינת ישראל ממפת המזרח התיכון. מטבע הדברים אמורה כתבה כזאת לחולל זעזוע ציבורי ושינוי גורף בדעת הקהל, אך העובדות החמורות שנחשפו בכתבה לא זכו לשום תהודה תקשורתית, והמסר הנובע מהן התמוסס בשטף ענייני האקטואליה. ההתעלמות הציבורית מכתבתו של זאב שיף, המייצגת אוסף עשיר ומגוון של כתבות החושפות את המגמות האמיתיות הרוחשות במדינות ערב, מצביעה על הסכנה הקיומית הגלומה במלכודת הטרגית שלתוכה נקלעה מדינת ישראל. הכשל המנהיגותי המתמשך, שמדרדר את ישראל מדחי אל דחי, יצר מצב פתולוגי החוסם את יכולתו הנפשית של הציבור להתבונן אל מעבר לטרור הפלשתיני ולגלות את היערכותו של העולם הערבי כולו לקרב ההכרעה נגד מדינת ישראל.
גולת הכותרת בכתבתו של זאב שיף "לנצח את ישראל ללא מלחמה" היא חשיפת הטקטיקה החדשה שלקראתה נערכים האסטרטגים הערבים לאחר שטקטיקות המלחמה הכוללת, הגרילה והטרור לא הצליחו להשיג את יעד הכרעתה של מדינת ישראל. את הטקטיקה החדשה שמציעים האסטרטגים הערבים ניתן להגדיר כמבצע מקיף של הסתננות דמוגרפית לישראל. הלוחמה הדמוגרפית אומנם איננה אסטרטגיה חדשה שמנסים הערבים נגד ישראל, אך כעת הגיעו האסטרטגים הערבים למסקנה שאין להסתפק בהמתנה פסיבית עד אשר יהפכו ערביי ישראל לרוב במדינת ישראל תודות לשיעור הילודה הגבוה שלהם. בדו"ח האסטרטגי השנתי היוצא לאור על-ידי המכון המצרי היוקרתי למחקרים אסטרטגיים של "אל אהרם", מעריך עורך הדו"ח שערביי ישראל עשויים להיות רוב במדינת ישראל עד 2035 כתוצאה מיתרונם היחסי בשיעור הריבוי הטבעי. יחד עם זאת ממליץ עורך הדו"ח לזרז את גידול האוכלוסייה הערבית בישראל באמצעות הסתננות יזומה של ערבים לישראל, בעיקר מירדן וממצרים, שיתחברו ל"ערביי 1948" באמצעות קשרי נישואין.
על רקע היוזמות הערביות להסתננות מתוכננת של ערבים לישראל, מצביעה הכתבה על העובדה הקשה שכתוצאה מהסכמי אוסלו מתרחשת כבר עתה הסתננות ערבית מסיבית לישראל, המוגדרת בכתבה כשיטפון ספונטני של עשרות אלפי ערבים אשר חצו את הגבול מירדן ומצרים והתנחלו ביישובים ערביים בישראל. זה הוא בעצם לב העניין: ניצול ההסדרים המדיניים כמסגרת נוחה להצפתה של מדינת ישראל באוכלוסיית מהגרים ממדינות ערב. בתגובה לצעדי המנע שיינקטו על-ידי מדינת ישראל נגד האיום הדמוגרפי, מתכננים האסטרטגים הערבים ליזום מהלכים בינלאומיים לגינוי ישראל כמדינה גזענית.
המלחמה הדמוגרפית אומנם כבר מתרחשת, אך היא תפרוץ בכל אימתה כאשר יתמסדו הסדרי "שלום" בין ישראל לכל שכנותיה. ההסדרים המדיניים יספקו את התנאים האידיאליים להפעלת לחץ דמוגרפי, פוליטי, כלכלי, תרבותי ואקולוגי נגד ישראל עד לקריסתה. האיום הקשה ביותר הוא כמובן הלחץ הדמוגרפי, שבאמצעותו מקווים כיום האסטרטגים הערבים להכריע את מדינת ישראל תוך ניצול ציני של מסגרת הסדרי "השלום". מכאן מסתברת חשיבותה הקיומית המכרעת של כל פיסת קרקע. שכן, הלוחמה הדמוגרפית הערבית נזקקת לשטחי קרקע. ללא התשתית הטריטוריאלית החיונית לכל אוכלוסייה המעורבת בריבוי טבעי חריג, תהפוך הלוחמה הדמוגרפית הערבית לחרב פיפיות שתמיט על הערבים את פגעי התפוצצות האוכלוסין ותרסן באופן טבעי את התלהבותם הדמוגרפית.
לכן, כצו חירום קיומי חייבת ישראל להגביל את טריטוריות היישובים הערביים בכל שטחה. הגבלה טריטוריאלית של ההתיישבות הערבית היא המענה היחידי לאסטרטגיה המוצהרת שמתייחסת לריכוזי האוכלוסייה הערבית בגליל, במשולש, בלוד-רמלה-יפו, בנגב וביש"ע כאל ראשי גשר דמוגרפיים להסתננות ערבית ממדינות ערב. יצירת מוקדי חיכוך היא מרכיב חשוב בלוחמה הדמוגרפית הערבית. כך שכל נסיגה ישראלית מהתנחלויות מבודדות, דוגמת נצרים, תגרור את התלקחותם הבלתי-נמנעת של מוקדי חיכוך חדשים. כלומר, את טקטיקת מוקדי החיכוך יוזמים הערבים סביב כיסי ההתיישבות היהודית, כך שכל התקפלות ישראלית תחת לחץ מוקדי החיכוך הופכת מאגר חדש של יישובים יהודיים לכיסי התיישבות המנוצלים על ידי הערבים ליצירת מוקדי חיכוך חדשים וחוזר חלילה. על מנת לעצור את מעגל הקסמים של דינמיקת ההתכווצות הטריטוריאלית, חייבת ישראל להתמקד דווקא בהרחבתן של ההתנחלויות המבודדות ולבסס את מעמדן כמרכזים אזוריים להתיישבות יהודית רחבת ממדים.
בעוד שהציבור היהודי שקוע בפולמוסים פוליטיים ורעיוניים, נערכים הערבים למלחמה הגורלית שתפרוץ עם בוא "השלום". ערביי ישראל אומנם יושבים לעת עתה על הגדר, אך לא לאורך זמן יוכלו לעמוד בלחצן של מדינות ערב. במוקדם או במאוחר יקבלו על עצמם ערביי ישראל את התפקיד המוביל שמטילים עליהם האסטרטגים הערבים בקרב ההכרעה הדמוגרפי לחיסולה של מדינת היהודים. תהליך אוסלו הוא דוגמה מאלפת להשלכותיה הטרגיות של ההסתבכות היהודית במלכודות השלום. הטרור, הבידוד הבינלאומי וההתדרדרות הפנימית, שפגעו קשות בישראל כתוצאה מתהליך אוסלו, הם רק תזכורת מרוככת לסחרור האובדני שלתוכו תצלול מדינת ישראל אם לא תתנער בהקדם מקיבעון הקונספציה המדינית.