הורתו של מאמר לא-מיותר זה היא בשתי שיחות עם שני תושבים ותיקים בבית אל. והדגש במילים האחרונות נועד להבהיר שאין זו גחמה עוברת ושיתכן והבעיה היא באוכלוסיה שהיא בעלת מודעות פוליטית גבוהה דווקא. ומדאיג מאד לחשוב שאין הם היחידים.
האחד מהם, איש כוחות הביטחון הסביר לי שהוא לא יצביע בבחירות הקרובות. מלבד הטרחה הכרוכה בכך לחברי ועדת הקלפי- שייאלצו להמתין בהצבעות עד לסוף הזמן החוקי, ולא להסתפק בהצבעת הרשומה האחרונה בפנקס הבוחרים- ניסיתי להבין את מניעיו. הוא טען שבלאו הכי לא יצא מזה כלום, ושכו-לם אותו דבר, ואין ערך להצבעתו בכלל. ואין ברצונו להיות כלל שותף למשחק. השני, מחנך ותיק, כועס על כל המפלגות הקרובות לאורח חייו והשקפותיו. אין בהם, לטעמ,ו מי שבאמת יכול לייצגו נאמנה. ולכן, אינו מוכן ליטול חלק בהחלטה. למותר לציין שכל ההסברים על חובת האזרח לעצמו, למשפחתו, לעמו ולארצו (כל אחד במעלת הסדר המתאים לו) נפלו על אזן ערלה.
מי שרעב- אינו בורר
בתקופת מלחמת של"ג, עברנו במחנה מסוים, אליו נקלעו חיילים רבים. ושם, בחדר האוכל ראינו, חבר לנשק ואני, מראה מדהים. נכנס חייל ומשהתברר שאין ארוחה נוספת כרגע, אסף את כל השאריות מהצלחות, חתך ברר וניקה, תוך שהוא אוכל בלהיטות ובבולמוס מצמרר. היה זה בחור צעיר. ואף שהנחנו כי הוא לא אכל זמן רב, היה זה מראה נורא. ועם זאת צריך להבין שכנראה לא הייתה לו ברירה. בין לאכול מזון שנראה מאוס, לבין הרעב המציק או הבולמוס שאחזו, הוא בחר בברירה הפחות גרועה. ויש להניח שגם אם היה ריח קשה ומראה עוד פחות מלבב- גם אז הוא היה משיב את נפשו.
גם בחירות הן לא תמיד ברירה בין הטוב לטוב יותר. לעיתים יש לבחור בגרוע הפחות. לפעמים יש צורך לסתום את האף או לעצום את העיניים. ובודאי שלעולם נמצא מי שעונה ב- 100% על כל מאוויינו. אבל אין פשוט ברירה.
עוגה אחת בלבד
והנקודה המרכזית היא שגם מי שאינו מצביע בקלפי, מתחשבים בקולו. משום שהמחנה היריב, זה שמעבר למתרס, נהנה מחוסר הצבעתו. כל אדם משתייך למחנות מספר. הוא דתי או שאינו כזה, או שאפילו לוחם חריף בדת. הוא ימני- או שאינו כזה. ובהתייחס לרשימות השונות יש עוד מאפיינים: הוא עולה מרוסיה או שאינו כזה, עם דגש חברתי, ליברלי או עם דגש קומוניסטי. הוא ערבי או שהוא יהודי ועוד כיוצא בזה. דהיינו, יש לו עדיפויות כלשהן. וממילא אם הוא לא יתמוך בעדיפות שלו, זה שמתנגד לדרכו ירוויח קול. כי קולו ייספר בעוד יריבו יחסר תומך אחד. זה חשבון פשוט של רווח והפסד. למעשה, זו עמדה של הכול או לא כלום ( זירו-סאם). ומרגיז להבין לפתע, בשעה האחרונה, שיש שאינם מבינים זאת. לכנסת ייכנסו 120 יצורים, בכל מקרה. וכך בכוחו של כל מצביע להשפיע איך הוא ייראה ומי יעשה מה.
מדינה יהודית או ליהודים
אכן, יש שהם בעלי תפיסה שונה. והם גם אינם מצביעים. למשל, אנשי סאטמאר- ואיני כותב החרדים, בהיותם שונים- אינם רואים במדינת ישראל את המדינה היהודית. זו מדינה המאוכלסת על ידי יהודים. ולדידם קיום מדינה כזאת שלא על אדני התורה בלבד, היא אפילו גרועה יותר, בהיותה עיוות שאינם רוצים להיות שותפים לו או בו, בשום צורה. הם גם אינם לוקחים את המענק ליולדת. (ולגביהם זה כסף נחוץ ) ומותירים אותו בקופת המדינה ה"כופרת". וכך אינם מצביעים כלל מהבחינה האידיאולוגית. ולהבדיל, מהעבר השני, הערבים המתנגדים למהות המדינה כמדינה יהודית. לדידם אכלוסה ביהודים והיותה מדינת היהודים היא, עקרונית, גרועה פחות מהגדרתה כמדינה יהודית. ולכן, אידיאולוגית הם לא רוצים להיות שותפים בה. מעניין, שעם זאת, רוב האוכלוסייה הערבית מצביעה מטעמים פרקטיים. ולמותר לציין שאת מענק היולדת (ועוד כהנה וכהנה...) הם אינם מותירים לממשלה שאינה מוכנה להיות כפופה לאיסלאם.
את אלו ניתן להבין, אף אם לא מסכימים להם.
אבל, איש המחנה הדתי והימני, שאינו מוצא שום אות שהוא יכול לשלשל לקלפי, מעיד על עצמו שהוא אינו מודע לכוח שבידו, למצער. אולי גם אינו יודע שזו רק אינה זכות, אלא גם חובת האזרח. ומי שרוממות "ראשית צמיחת גאולתנו בפיו", או/ו מי שלוחם בפועל, ביום יום שלו ובמעשיו, בעד קיומנו על הארץ הזאת, חייב להתעשת ולהשתתף גם בחזית הזאת. וכל קול יכול לקרב אותנו לגאולה. יש סיכוי שנטעה, ייתכן שהבחירה תתברר בדיעבד כטעות, אך חובה לנסות ולפחות בפרמטרים הבטוחים יותר. אם בחברה, אם בת, אם בפוליטיקה. ואולי באישיות. אבל אין איש בו- חורין להיבטל מהעשייה.
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
האחד מהם, איש כוחות הביטחון הסביר לי שהוא לא יצביע בבחירות הקרובות. מלבד הטרחה הכרוכה בכך לחברי ועדת הקלפי- שייאלצו להמתין בהצבעות עד לסוף הזמן החוקי, ולא להסתפק בהצבעת הרשומה האחרונה בפנקס הבוחרים- ניסיתי להבין את מניעיו. הוא טען שבלאו הכי לא יצא מזה כלום, ושכו-לם אותו דבר, ואין ערך להצבעתו בכלל. ואין ברצונו להיות כלל שותף למשחק. השני, מחנך ותיק, כועס על כל המפלגות הקרובות לאורח חייו והשקפותיו. אין בהם, לטעמ,ו מי שבאמת יכול לייצגו נאמנה. ולכן, אינו מוכן ליטול חלק בהחלטה. למותר לציין שכל ההסברים על חובת האזרח לעצמו, למשפחתו, לעמו ולארצו (כל אחד במעלת הסדר המתאים לו) נפלו על אזן ערלה.
מי שרעב- אינו בורר
בתקופת מלחמת של"ג, עברנו במחנה מסוים, אליו נקלעו חיילים רבים. ושם, בחדר האוכל ראינו, חבר לנשק ואני, מראה מדהים. נכנס חייל ומשהתברר שאין ארוחה נוספת כרגע, אסף את כל השאריות מהצלחות, חתך ברר וניקה, תוך שהוא אוכל בלהיטות ובבולמוס מצמרר. היה זה בחור צעיר. ואף שהנחנו כי הוא לא אכל זמן רב, היה זה מראה נורא. ועם זאת צריך להבין שכנראה לא הייתה לו ברירה. בין לאכול מזון שנראה מאוס, לבין הרעב המציק או הבולמוס שאחזו, הוא בחר בברירה הפחות גרועה. ויש להניח שגם אם היה ריח קשה ומראה עוד פחות מלבב- גם אז הוא היה משיב את נפשו.
גם בחירות הן לא תמיד ברירה בין הטוב לטוב יותר. לעיתים יש לבחור בגרוע הפחות. לפעמים יש צורך לסתום את האף או לעצום את העיניים. ובודאי שלעולם נמצא מי שעונה ב- 100% על כל מאוויינו. אבל אין פשוט ברירה.
עוגה אחת בלבד
והנקודה המרכזית היא שגם מי שאינו מצביע בקלפי, מתחשבים בקולו. משום שהמחנה היריב, זה שמעבר למתרס, נהנה מחוסר הצבעתו. כל אדם משתייך למחנות מספר. הוא דתי או שאינו כזה, או שאפילו לוחם חריף בדת. הוא ימני- או שאינו כזה. ובהתייחס לרשימות השונות יש עוד מאפיינים: הוא עולה מרוסיה או שאינו כזה, עם דגש חברתי, ליברלי או עם דגש קומוניסטי. הוא ערבי או שהוא יהודי ועוד כיוצא בזה. דהיינו, יש לו עדיפויות כלשהן. וממילא אם הוא לא יתמוך בעדיפות שלו, זה שמתנגד לדרכו ירוויח קול. כי קולו ייספר בעוד יריבו יחסר תומך אחד. זה חשבון פשוט של רווח והפסד. למעשה, זו עמדה של הכול או לא כלום ( זירו-סאם). ומרגיז להבין לפתע, בשעה האחרונה, שיש שאינם מבינים זאת. לכנסת ייכנסו 120 יצורים, בכל מקרה. וכך בכוחו של כל מצביע להשפיע איך הוא ייראה ומי יעשה מה.
מדינה יהודית או ליהודים
אכן, יש שהם בעלי תפיסה שונה. והם גם אינם מצביעים. למשל, אנשי סאטמאר- ואיני כותב החרדים, בהיותם שונים- אינם רואים במדינת ישראל את המדינה היהודית. זו מדינה המאוכלסת על ידי יהודים. ולדידם קיום מדינה כזאת שלא על אדני התורה בלבד, היא אפילו גרועה יותר, בהיותה עיוות שאינם רוצים להיות שותפים לו או בו, בשום צורה. הם גם אינם לוקחים את המענק ליולדת. (ולגביהם זה כסף נחוץ ) ומותירים אותו בקופת המדינה ה"כופרת". וכך אינם מצביעים כלל מהבחינה האידיאולוגית. ולהבדיל, מהעבר השני, הערבים המתנגדים למהות המדינה כמדינה יהודית. לדידם אכלוסה ביהודים והיותה מדינת היהודים היא, עקרונית, גרועה פחות מהגדרתה כמדינה יהודית. ולכן, אידיאולוגית הם לא רוצים להיות שותפים בה. מעניין, שעם זאת, רוב האוכלוסייה הערבית מצביעה מטעמים פרקטיים. ולמותר לציין שאת מענק היולדת (ועוד כהנה וכהנה...) הם אינם מותירים לממשלה שאינה מוכנה להיות כפופה לאיסלאם.
את אלו ניתן להבין, אף אם לא מסכימים להם.
אבל, איש המחנה הדתי והימני, שאינו מוצא שום אות שהוא יכול לשלשל לקלפי, מעיד על עצמו שהוא אינו מודע לכוח שבידו, למצער. אולי גם אינו יודע שזו רק אינה זכות, אלא גם חובת האזרח. ומי שרוממות "ראשית צמיחת גאולתנו בפיו", או/ו מי שלוחם בפועל, ביום יום שלו ובמעשיו, בעד קיומנו על הארץ הזאת, חייב להתעשת ולהשתתף גם בחזית הזאת. וכל קול יכול לקרב אותנו לגאולה. יש סיכוי שנטעה, ייתכן שהבחירה תתברר בדיעבד כטעות, אך חובה לנסות ולפחות בפרמטרים הבטוחים יותר. אם בחברה, אם בת, אם בפוליטיקה. ואולי באישיות. אבל אין איש בו- חורין להיבטל מהעשייה.
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.