תומי לפיד, האיש שללא ספק הצליח בבחירות, בגדול, ובדגש האישי, צחק פעמיים אחרי הבחירות. הפעם הראשונה הייתה בדרך מהבנק- של הקלפיות- כשספר את המנדטים שקיבל. ובאמת הייתה לו סיבה טובה לחגוג. התוצאות עלו על כל התקוות. אולם, גם הצלחה כזאת, אינה מבטיחה את קבלת המוצר המבוקש.
הפעם השנייה הייתה כשהמניפולציה הצליחה. הקביעה שהרצון למדינה חילונית גרף את הציבור הישראלי, עשתה לה כנפיים והתקבלה כמוסכמה. בפיו המיומן ובסיועם של חבריו, אנשי תקשורת ו"אליטות" חברתיות, הוא מנסה להפוך את מפלת (כן, מפלה) השמאל ואנשי ה"אנטי" להצלחה. שהרי לא פחות משהם שונאים להפסיד הם מקבלים חלחלה מהידיעה שהצד השני הוא שניצח. וכך שמענו שוב ושוב על ניצחון מפלגות "האנטי" ועל הצלחת הדוגלים בחילוניות. וכמובן על "קואליציה חילונית".
ולמה מניפולציה. כי חשבון פשוט מראה שהצהלות הגדולות אין להן אדנים איתנים להסתמך עליהם. הגוש המורכב משינוי, מר"צ והעבודה הגיע לסך הכול של 40 מנדטים. מספר מרשים. והנה, הפלא ופלא. אותו הגוש, עם אותן מפלגות, מנה בכנסת הקודמת 42 מנדטים. כלומר, משקלו בכנסת ישראל קטן יותר עכשיו מאשר לפני הבחירות. כן, הם פחות.
אין "מדינה חילונית"
וזה איננו תרגיל של הפוך על הפוך. אכן, שינוי אינה שמאלנית ברמת מפלגת העבודה ובודאי לא של מר"צ. אבל גם מפלגת העבודה אינה כולה חילונית ברמת שינוי. אם כי הקו שהיה מוביל בה, לחם בדרך כלל נגד הדתיים והחרדים. כך, למשל, יעל דיין ידעה להתריס היטב נגד הדת והדתיים, ומעשיה ביום כיפור קיבלו תהודה תקשורתית מכוונת. ויש לזכור שהיא עצמה נודדת בין מר"צ לעבודה. ככלל, קשה להגדיר את כל השלוש כמקשה אחת. בדיוק כפי שאי אפשר לומר שהליכוד הוא מפלגה חילונית, וצירופה לרוב חילוני בכנסת הוא יותר דמגוגיה מאשר מציאות. דומה שנכון יותר היה לראות באנשי הליכוד חלק מהמחנה הלאומי על כל היבטיו, כולל הנטייה למסורת. בישראל החיבור בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל צועד יחדיו. גם אם בעוצמות משתנות בין המפלגות, ובדגשים שונים. אפילו בליכוד נכללים כל המרכיבים הללו. אצל העבודה, מר"צ או שינוי חסר לפחות מרכיב אחד מהשלושה.
מסקנה. הכנסת אינה חילונית. והרכבת "קואליציה חילונית" אינה אפשרית, למעשה. תיתכן קואליציה בלי המפלגות המוגדרות כ"דתיות", כמובן. (שייצוגן קטן רק ב-5 מנדטים). אבל לא ממשלה שהיא חילונית בהגדרה. וצריך להתבונן בעובדות ולא בשפתותיהם של אנשי התקשורת. אני אתפלא לשמוע שרובי ריבלין רוצה במדינה חילונית, ללא שבת וכשרות. שלימור לבנת תתמוך נישואין אזרחיים. וזה יהיה חידוש מדהים אם הרב מלכיור- איש העבודה- יקדש זוג של סוטים. ויותר מכך. גם "עם אחד" לא תסכים למצע אנטי דתי, בודאי כל עוד טל- מפורשי ש"ס- נמצא שם.
אין ספק שהצמד "מדינה חילונית" יהפוך למטבע תעמולתי, עובר לסוחר, אצל האינטרסנטים. אני מציע להיצמד לעובדות. והן מצביעות על כנסת יותר מסורתית, הרבה פחות חילונית. למעשה, אילן רמון ז"ל הראה שגם העם כולו, הפשוט והמתוחכם, איננו כל כך חילוני. ההתרגשות מהיחס שלו למסורת סחפה את רוב רובו של עם ישראל.
חבל שניצחנו
בבתים שלנו, אנשי ימין ו/או דתיים, יש ערימות של טישו. לכל מקרה. לא אם יקרה, אלא לכל מקרה. מפסידים בוכים. מנצחים, שוב בוכים. אנו לא מפרגנים לעצמנו רגע אחד של נחת וסיפוק. תמיד בוכים. גם במקרה שהימין עלה בבחירות אנו מניחים בוודאות מוחלטת שיהיה יותר גרוע. ואנו שומעים את רואי השחורות המייללים: חבל שניצחנו, חבל שבהפרש כזה. כאילו שיותר טוב היה להפסיד. וכי אז היינו שמחים- "אה, ברוך ה', הפסדנו שוב בבחירות. תודה לא-ל שהשמאל ניצח". והרי זאת הייתה מטרת הבחירות, לנצח ובגדול. וגם אם הממשלה לא תהיה זו שקווינו לה, נראה לי שאין מקום לביטויי חרטה על ההצלחה בבחירות. אלו היו הנתונים ואיש לא חשב שצריך לחתור ליעד שונה. נכון שיש בעיות, נכון שצריך להלחם על ממשלה וקווי יסוד שיהיו על פי תפיסתנו. אך מכאן ועד לקינות על הניצחון, הדרך רחוקה מאד. ונדמה לי שעדיפה המציאות הנוכחית, של מו"מ מתוך עמדת כוח, מלנהל אותה מנקודת חולשה. אחרת, חברים, צריך לפרק את כול החבילה. כי אם לא טוב לנצח וגרוע להפסיד- נותר רק לחדול מלהתקיים.
ובכלל, אני מציע שנהיה קצת יותר מאמינים, וקצת יותר בטוחים בריבון העולמים. אם זה מה שהוא רצה, יש לו כנראה סיבות טובות דיין. לנו נותר רק לחתור אל המטרה, על פי הנתונים הידועים לנו. ונתפלל שגם אם כיבוש היעד יתמהמה- הוא בוא יבוא.
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
הפעם השנייה הייתה כשהמניפולציה הצליחה. הקביעה שהרצון למדינה חילונית גרף את הציבור הישראלי, עשתה לה כנפיים והתקבלה כמוסכמה. בפיו המיומן ובסיועם של חבריו, אנשי תקשורת ו"אליטות" חברתיות, הוא מנסה להפוך את מפלת (כן, מפלה) השמאל ואנשי ה"אנטי" להצלחה. שהרי לא פחות משהם שונאים להפסיד הם מקבלים חלחלה מהידיעה שהצד השני הוא שניצח. וכך שמענו שוב ושוב על ניצחון מפלגות "האנטי" ועל הצלחת הדוגלים בחילוניות. וכמובן על "קואליציה חילונית".
ולמה מניפולציה. כי חשבון פשוט מראה שהצהלות הגדולות אין להן אדנים איתנים להסתמך עליהם. הגוש המורכב משינוי, מר"צ והעבודה הגיע לסך הכול של 40 מנדטים. מספר מרשים. והנה, הפלא ופלא. אותו הגוש, עם אותן מפלגות, מנה בכנסת הקודמת 42 מנדטים. כלומר, משקלו בכנסת ישראל קטן יותר עכשיו מאשר לפני הבחירות. כן, הם פחות.
אין "מדינה חילונית"
וזה איננו תרגיל של הפוך על הפוך. אכן, שינוי אינה שמאלנית ברמת מפלגת העבודה ובודאי לא של מר"צ. אבל גם מפלגת העבודה אינה כולה חילונית ברמת שינוי. אם כי הקו שהיה מוביל בה, לחם בדרך כלל נגד הדתיים והחרדים. כך, למשל, יעל דיין ידעה להתריס היטב נגד הדת והדתיים, ומעשיה ביום כיפור קיבלו תהודה תקשורתית מכוונת. ויש לזכור שהיא עצמה נודדת בין מר"צ לעבודה. ככלל, קשה להגדיר את כל השלוש כמקשה אחת. בדיוק כפי שאי אפשר לומר שהליכוד הוא מפלגה חילונית, וצירופה לרוב חילוני בכנסת הוא יותר דמגוגיה מאשר מציאות. דומה שנכון יותר היה לראות באנשי הליכוד חלק מהמחנה הלאומי על כל היבטיו, כולל הנטייה למסורת. בישראל החיבור בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל צועד יחדיו. גם אם בעוצמות משתנות בין המפלגות, ובדגשים שונים. אפילו בליכוד נכללים כל המרכיבים הללו. אצל העבודה, מר"צ או שינוי חסר לפחות מרכיב אחד מהשלושה.
מסקנה. הכנסת אינה חילונית. והרכבת "קואליציה חילונית" אינה אפשרית, למעשה. תיתכן קואליציה בלי המפלגות המוגדרות כ"דתיות", כמובן. (שייצוגן קטן רק ב-5 מנדטים). אבל לא ממשלה שהיא חילונית בהגדרה. וצריך להתבונן בעובדות ולא בשפתותיהם של אנשי התקשורת. אני אתפלא לשמוע שרובי ריבלין רוצה במדינה חילונית, ללא שבת וכשרות. שלימור לבנת תתמוך נישואין אזרחיים. וזה יהיה חידוש מדהים אם הרב מלכיור- איש העבודה- יקדש זוג של סוטים. ויותר מכך. גם "עם אחד" לא תסכים למצע אנטי דתי, בודאי כל עוד טל- מפורשי ש"ס- נמצא שם.
אין ספק שהצמד "מדינה חילונית" יהפוך למטבע תעמולתי, עובר לסוחר, אצל האינטרסנטים. אני מציע להיצמד לעובדות. והן מצביעות על כנסת יותר מסורתית, הרבה פחות חילונית. למעשה, אילן רמון ז"ל הראה שגם העם כולו, הפשוט והמתוחכם, איננו כל כך חילוני. ההתרגשות מהיחס שלו למסורת סחפה את רוב רובו של עם ישראל.
חבל שניצחנו
בבתים שלנו, אנשי ימין ו/או דתיים, יש ערימות של טישו. לכל מקרה. לא אם יקרה, אלא לכל מקרה. מפסידים בוכים. מנצחים, שוב בוכים. אנו לא מפרגנים לעצמנו רגע אחד של נחת וסיפוק. תמיד בוכים. גם במקרה שהימין עלה בבחירות אנו מניחים בוודאות מוחלטת שיהיה יותר גרוע. ואנו שומעים את רואי השחורות המייללים: חבל שניצחנו, חבל שבהפרש כזה. כאילו שיותר טוב היה להפסיד. וכי אז היינו שמחים- "אה, ברוך ה', הפסדנו שוב בבחירות. תודה לא-ל שהשמאל ניצח". והרי זאת הייתה מטרת הבחירות, לנצח ובגדול. וגם אם הממשלה לא תהיה זו שקווינו לה, נראה לי שאין מקום לביטויי חרטה על ההצלחה בבחירות. אלו היו הנתונים ואיש לא חשב שצריך לחתור ליעד שונה. נכון שיש בעיות, נכון שצריך להלחם על ממשלה וקווי יסוד שיהיו על פי תפיסתנו. אך מכאן ועד לקינות על הניצחון, הדרך רחוקה מאד. ונדמה לי שעדיפה המציאות הנוכחית, של מו"מ מתוך עמדת כוח, מלנהל אותה מנקודת חולשה. אחרת, חברים, צריך לפרק את כול החבילה. כי אם לא טוב לנצח וגרוע להפסיד- נותר רק לחדול מלהתקיים.
ובכלל, אני מציע שנהיה קצת יותר מאמינים, וקצת יותר בטוחים בריבון העולמים. אם זה מה שהוא רצה, יש לו כנראה סיבות טובות דיין. לנו נותר רק לחתור אל המטרה, על פי הנתונים הידועים לנו. ונתפלל שגם אם כיבוש היעד יתמהמה- הוא בוא יבוא.
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.