על פי ההשקפה הרווחת נתפשים המדע והדת כשני קטבים נגדיים של התפישה האנושית היכולים אומנם להתקיים זה לצד זה אך אינם ניתנים לגישור רעיוני. ההבדל הבסיסי בין המדע לדת מסתכם על-פי התפישה הרווחת בכך שהאמונה הדתית מחייבת את קבלת אמיתותם המוחלטת של עיקריה ללא עוררין, בעוד שהמחקר המדעי דורש לאמת את ממצאיו באמצעות הוכחה ניסויית או לוגית.
היישומים הטכנולוגיים של המחקר המדעי הפכו להיות גורם כה דומיננטי בעיצוב פני החברה המודרנית עד שגם הקנאים שבין אנשי האמונה אינם יכולים להתעלם מעוצמתם. מאידך גיסא, על רקע השפעותיו ההרסניות המצטברות של הפיתוח הטכנולוגי וכן על רקע הנתונים הסטטיסטיים המצביעים על כך שבמשך המאה העשרים עלה מספרם היחסי של האנשים המגדירים את עצמם כדתיים, התערער ביטחונם של המדענים בעליונותו המוחלטת של המדע. כך שהמציאות כופה על המדע והדת את ההכרה ההדדית זה בערכו של זה. כתוצאה מכך, התעוררו מגמות אינטלקטואליות בקרב המדענים ואנשי-האמונה המתייחסות למדע ולדת כאל תפישות עולם המשלימות זו את זו ואשר מתמקדות בניסיון לאתר ולאפיין את נקודת המיזוג שלהן.
המציאות האנושית אינה מצדיקה את החלוקה החדה בין המדע כהיכל הידענות הטהורה ובין הדת כמבצר האמונה הצרופה. כל תפישת עולם אמונית, שאינה מתבססת על ידיעה בסיסית של ההוויה האנושית, אינה יכולה לשרוד משום שהיא עומדת בסתירה לחוקי הקיום ולכן מכתיבה מסלול של ניוון והתפוררות לחסידיה. מאידך גיסא, אבירי המימסד המדעי מגלים נטיות "אמוניות" הבאות לידי ביטוי בהתנגדות אינסטינקטיבית לכל תיאוריה מדעית חדשנית שעשויה לערער אמיתות מדעיות ממוסדות. הפילוסופיה של המדע אכן מודעת לנוקשותן של הפרדיגמות המדעיות המשקפות את הגישה הרגשית העמוקה שמפתחים מדענים כלפי נכסי צאן ברזל של המחקר המדעי. יחסם הרגשי ורווי הקדושה של מדענים להישגי המדע מוגדר לעתים קרובות כסממן אופייני של דת המדע.
יתרה מזאת, ככל שמסתבר המחיר הסביבתי, החברתי והפסיכולוגי הכבד שגובים הישגי המדע, מתגבשת ההכרה בנחיצות הטמעתם של ערכי מוסר בקודכס המדעי. ככל שהטכנולוגיה מתפתחת ומסתעפת, מתרבים הסימנים לכך שהמדע הידעני אינו עומד במבחן ההישרדות האנושית ועלול להמיט כליה על האנושות וסביבתה הביולוגית. המדע אומנם חייב לאמץ את הגישה המוסרית השמרנית המאפיינת את הדת על-מנת שלא יהפוך לכלי השמדה, אך נאמני הדת הממוסדת חייבים גם הם לאמץ את עיקרי החשיבה המדעית על-מנת לאפשר את התפתחותה הרוחנית של החברה האנושית. ללא הפנמתה של החשיבה הביקורתית האופיינית למחקר המדעי, הופכת הדת למסגרת המדכאת את הקיום האנושי.
בעיקרו של דבר, אין הצדקה לגישה הגורסת שיש סתירה מהותית בין המדע לדת. ההשקפות הדוגלות בהדגשתו של הפילוג המהותי הקיים בין המדע לדת יוצרות סתירה מלאכותית בין הידענות המדעית לאמונה הדתית. לאחר מאות שנות עימות מיותר בין מדע לדת מסתבר שהמדע הופך להיות מכשיר מסוכן ללא מחויבותו לערכי מוסר ואילו המוסר הדתי הופך להיות מסגרת דיכוי ללא אימוץ עיקרי החשיבה המדעית. שורש הסתירה המלאכותית בין דת למדע נובע מתפישתה השגויה של האמונה כדבקות שרירותית באמיתותה המוחלטת של תורת חיים מקודשת על כל המיתוסים הגלומים בה. חולשתן של הדתות נובעת מתפישת האמונה כבחירה להאמין בעובדות שאינן כפופות לליבון ביקורתי. לכן נאלצו מימסדי הנצרות והאיסלם להפעיל אמצעי כפייה אכזריים כדי לאלץ אוכלוסיות "כופרים" להאמין ב"אמיתותם המוחלטת" של המיתוסים הדתיים הממוקדים סביב ישו ומוחמד.
כל תפישת-עולם חפצת-חיים חייבת לצמוח מתוך ההכרה הבסיסית שהאמונה היא בחירה מוסרית המותנית בבחינה שכלתנית ביקורתית של מהות ההשקפה הנבחרת. הצמד הערכי של אמונה כבחירה מוסרית וידיעה כבחינה ביקורתית הוא המכנה המשותף המאחד את המדע והדת. שכן, בדומה לבחירה הנכונה בדרך חיים דתית, גם אימוץ השקפת עולם מדעית חייב להתממש כבחירה מוסרית המותנית בבחינה ביקורתית של התפישה המדעית והשלכותיה. חולשתו של המדע העכשווי נובעת מהתפישה הרווחת בקרב קהילת המדענים שעצם העיסוק במדע הוא תהליך מוסרי. מאידך גיסא, חייבים אנשי-האמונה לרדת לחקר אמיתותה של תורתם לפחות באותה רמת וודאות שבה הופנמו חוקי הפיזיקה בתודעה האנושית.
בעוד מאמיני הדתות המונותיאיסטיות שהסתעפו מהיהדות חייבים להסתפק במגבלת האמונה האינסטינקטיבית, שכן הנצרות והאיסלם חסרים כלי ביקורת לבחינה שכלתנית של אמיתות מיתוסיהם, שפר גורלו של העם היהודי המצויד באמצעים הביקורתיים לאימות המקרא. בחינת אמיתותו של המסר המקראי חייבת להשתחרר מכבלי ההטייה והדעה הקדומה המאפיינים את הגישות המדעיות הקלאסיות של חקר המקרא. שכן, העיסוק המדעי הקלאסי בחקר המקרא יוצא מנקודת הנחה אתיאיסטית השוללת את קיומן של תופעות העלולות להתפרש כמטפיסיות. אך דווקא מאפייניו המטפיסיים של הקיום היהודי הם אמות המידה שעל פיהן חייבת להיערך בחינה ביקורתית של המקרא.
כל יהודי הוא אומנם עולם בפני עצמו, אך ערכו הייחודי של הקיום היהודי נובע מתוך חייו הלאומיים של עם ישראל. לכן, ביקורת המקרא יכולה להתבצע אך ורק ברמת המאפיינים הלאומיים. הסיפור המקראי, מצוותיו ונבואותיו וכן הלכותיו ומדרשיו של התלמוד מהווים מאגר בלתי-נדלה, שמתוכו ניתן לנסח את כללי קיומו של העם היהודי ברמה הלאומית ולהעמידם במבחן אמפירי תחת מיקרוסקופ ההיסטוריה היהודית. בעוד שברמת הפרט מעצבת ההלכה את חייו של האדם הדתי, היא מותירה חלל ריק ברמה הלאומית העכשווית. כלומר, מתוך המאגר המקראי והתלמודי הנרחב אין משנה מקובלת שיכולה לייצג את הגישה ההלכתית המוסכמת ביחס לעצם קיומה של מדינת ישראל ואין משנה הלכתית ישימה המסוגלת לעצב את חייה הממלכתיים של מדינת היהודים, כולל סוגיות ההתנחלות, המיעוטים הלאומיים וכינונה של מדינת עם זר בארץ ישראל.
את החלל הריק שמותירה כיום ההלכה היהודית ברמה הלאומית יש למלא באמצעות ניסוחם ומיסודם של כללי הקיום היהודי. נחיצותו הדחופה של כינון הקוד הקיומי היהודי נובעת משני טעמים עיקריים. הטעם הראשון מחייב יציקת תוכן יהודי למסגרת הממלכתית של מדינת ישראל, שכן הערפול ההלכתי ביחס לסוגיות ממלכתיות משאיר את היוזמה הפוליטית בידי הכוחות האתאיסטים, על כל המשתמע מכך לחיזוק מגמת הפיכתה של ישראל למדינת כל אזרחיה. כך שניסוח קוד קיומי הנובע מתוך המקורות היהודיים ומגבש בצורה אמפירית את כללי קיומו הלאומי של העם היהודי אמור להוות גרעין רעיוני מאחד לכל הזרמים האמוניים כנגד הכוחות המכרסמים בצביונה היהודי של ישראל. הטעם השני מבטא את הצורך בהצטרפותם של כוחות חדשים לחוגי המחנה האמוני. הגדרתה של האמונה כבחירה מוסרית בתפישת עולם, שאמיתותה מוכחת ברמת הוודאות המתחייבת על פי קריטריונים מדעיים מקובלים, אכן עשויה להוות אבן שואבת להצטרפותם של כוחות רעיוניים חדשים אל מעגלי התודעה האמונית.
היישומים הטכנולוגיים של המחקר המדעי הפכו להיות גורם כה דומיננטי בעיצוב פני החברה המודרנית עד שגם הקנאים שבין אנשי האמונה אינם יכולים להתעלם מעוצמתם. מאידך גיסא, על רקע השפעותיו ההרסניות המצטברות של הפיתוח הטכנולוגי וכן על רקע הנתונים הסטטיסטיים המצביעים על כך שבמשך המאה העשרים עלה מספרם היחסי של האנשים המגדירים את עצמם כדתיים, התערער ביטחונם של המדענים בעליונותו המוחלטת של המדע. כך שהמציאות כופה על המדע והדת את ההכרה ההדדית זה בערכו של זה. כתוצאה מכך, התעוררו מגמות אינטלקטואליות בקרב המדענים ואנשי-האמונה המתייחסות למדע ולדת כאל תפישות עולם המשלימות זו את זו ואשר מתמקדות בניסיון לאתר ולאפיין את נקודת המיזוג שלהן.
המציאות האנושית אינה מצדיקה את החלוקה החדה בין המדע כהיכל הידענות הטהורה ובין הדת כמבצר האמונה הצרופה. כל תפישת עולם אמונית, שאינה מתבססת על ידיעה בסיסית של ההוויה האנושית, אינה יכולה לשרוד משום שהיא עומדת בסתירה לחוקי הקיום ולכן מכתיבה מסלול של ניוון והתפוררות לחסידיה. מאידך גיסא, אבירי המימסד המדעי מגלים נטיות "אמוניות" הבאות לידי ביטוי בהתנגדות אינסטינקטיבית לכל תיאוריה מדעית חדשנית שעשויה לערער אמיתות מדעיות ממוסדות. הפילוסופיה של המדע אכן מודעת לנוקשותן של הפרדיגמות המדעיות המשקפות את הגישה הרגשית העמוקה שמפתחים מדענים כלפי נכסי צאן ברזל של המחקר המדעי. יחסם הרגשי ורווי הקדושה של מדענים להישגי המדע מוגדר לעתים קרובות כסממן אופייני של דת המדע.
יתרה מזאת, ככל שמסתבר המחיר הסביבתי, החברתי והפסיכולוגי הכבד שגובים הישגי המדע, מתגבשת ההכרה בנחיצות הטמעתם של ערכי מוסר בקודכס המדעי. ככל שהטכנולוגיה מתפתחת ומסתעפת, מתרבים הסימנים לכך שהמדע הידעני אינו עומד במבחן ההישרדות האנושית ועלול להמיט כליה על האנושות וסביבתה הביולוגית. המדע אומנם חייב לאמץ את הגישה המוסרית השמרנית המאפיינת את הדת על-מנת שלא יהפוך לכלי השמדה, אך נאמני הדת הממוסדת חייבים גם הם לאמץ את עיקרי החשיבה המדעית על-מנת לאפשר את התפתחותה הרוחנית של החברה האנושית. ללא הפנמתה של החשיבה הביקורתית האופיינית למחקר המדעי, הופכת הדת למסגרת המדכאת את הקיום האנושי.
בעיקרו של דבר, אין הצדקה לגישה הגורסת שיש סתירה מהותית בין המדע לדת. ההשקפות הדוגלות בהדגשתו של הפילוג המהותי הקיים בין המדע לדת יוצרות סתירה מלאכותית בין הידענות המדעית לאמונה הדתית. לאחר מאות שנות עימות מיותר בין מדע לדת מסתבר שהמדע הופך להיות מכשיר מסוכן ללא מחויבותו לערכי מוסר ואילו המוסר הדתי הופך להיות מסגרת דיכוי ללא אימוץ עיקרי החשיבה המדעית. שורש הסתירה המלאכותית בין דת למדע נובע מתפישתה השגויה של האמונה כדבקות שרירותית באמיתותה המוחלטת של תורת חיים מקודשת על כל המיתוסים הגלומים בה. חולשתן של הדתות נובעת מתפישת האמונה כבחירה להאמין בעובדות שאינן כפופות לליבון ביקורתי. לכן נאלצו מימסדי הנצרות והאיסלם להפעיל אמצעי כפייה אכזריים כדי לאלץ אוכלוסיות "כופרים" להאמין ב"אמיתותם המוחלטת" של המיתוסים הדתיים הממוקדים סביב ישו ומוחמד.
כל תפישת-עולם חפצת-חיים חייבת לצמוח מתוך ההכרה הבסיסית שהאמונה היא בחירה מוסרית המותנית בבחינה שכלתנית ביקורתית של מהות ההשקפה הנבחרת. הצמד הערכי של אמונה כבחירה מוסרית וידיעה כבחינה ביקורתית הוא המכנה המשותף המאחד את המדע והדת. שכן, בדומה לבחירה הנכונה בדרך חיים דתית, גם אימוץ השקפת עולם מדעית חייב להתממש כבחירה מוסרית המותנית בבחינה ביקורתית של התפישה המדעית והשלכותיה. חולשתו של המדע העכשווי נובעת מהתפישה הרווחת בקרב קהילת המדענים שעצם העיסוק במדע הוא תהליך מוסרי. מאידך גיסא, חייבים אנשי-האמונה לרדת לחקר אמיתותה של תורתם לפחות באותה רמת וודאות שבה הופנמו חוקי הפיזיקה בתודעה האנושית.
בעוד מאמיני הדתות המונותיאיסטיות שהסתעפו מהיהדות חייבים להסתפק במגבלת האמונה האינסטינקטיבית, שכן הנצרות והאיסלם חסרים כלי ביקורת לבחינה שכלתנית של אמיתות מיתוסיהם, שפר גורלו של העם היהודי המצויד באמצעים הביקורתיים לאימות המקרא. בחינת אמיתותו של המסר המקראי חייבת להשתחרר מכבלי ההטייה והדעה הקדומה המאפיינים את הגישות המדעיות הקלאסיות של חקר המקרא. שכן, העיסוק המדעי הקלאסי בחקר המקרא יוצא מנקודת הנחה אתיאיסטית השוללת את קיומן של תופעות העלולות להתפרש כמטפיסיות. אך דווקא מאפייניו המטפיסיים של הקיום היהודי הם אמות המידה שעל פיהן חייבת להיערך בחינה ביקורתית של המקרא.
כל יהודי הוא אומנם עולם בפני עצמו, אך ערכו הייחודי של הקיום היהודי נובע מתוך חייו הלאומיים של עם ישראל. לכן, ביקורת המקרא יכולה להתבצע אך ורק ברמת המאפיינים הלאומיים. הסיפור המקראי, מצוותיו ונבואותיו וכן הלכותיו ומדרשיו של התלמוד מהווים מאגר בלתי-נדלה, שמתוכו ניתן לנסח את כללי קיומו של העם היהודי ברמה הלאומית ולהעמידם במבחן אמפירי תחת מיקרוסקופ ההיסטוריה היהודית. בעוד שברמת הפרט מעצבת ההלכה את חייו של האדם הדתי, היא מותירה חלל ריק ברמה הלאומית העכשווית. כלומר, מתוך המאגר המקראי והתלמודי הנרחב אין משנה מקובלת שיכולה לייצג את הגישה ההלכתית המוסכמת ביחס לעצם קיומה של מדינת ישראל ואין משנה הלכתית ישימה המסוגלת לעצב את חייה הממלכתיים של מדינת היהודים, כולל סוגיות ההתנחלות, המיעוטים הלאומיים וכינונה של מדינת עם זר בארץ ישראל.
את החלל הריק שמותירה כיום ההלכה היהודית ברמה הלאומית יש למלא באמצעות ניסוחם ומיסודם של כללי הקיום היהודי. נחיצותו הדחופה של כינון הקוד הקיומי היהודי נובעת משני טעמים עיקריים. הטעם הראשון מחייב יציקת תוכן יהודי למסגרת הממלכתית של מדינת ישראל, שכן הערפול ההלכתי ביחס לסוגיות ממלכתיות משאיר את היוזמה הפוליטית בידי הכוחות האתאיסטים, על כל המשתמע מכך לחיזוק מגמת הפיכתה של ישראל למדינת כל אזרחיה. כך שניסוח קוד קיומי הנובע מתוך המקורות היהודיים ומגבש בצורה אמפירית את כללי קיומו הלאומי של העם היהודי אמור להוות גרעין רעיוני מאחד לכל הזרמים האמוניים כנגד הכוחות המכרסמים בצביונה היהודי של ישראל. הטעם השני מבטא את הצורך בהצטרפותם של כוחות חדשים לחוגי המחנה האמוני. הגדרתה של האמונה כבחירה מוסרית בתפישת עולם, שאמיתותה מוכחת ברמת הוודאות המתחייבת על פי קריטריונים מדעיים מקובלים, אכן עשויה להוות אבן שואבת להצטרפותם של כוחות רעיוניים חדשים אל מעגלי התודעה האמונית.