אירופה לא רוצה ללכת עם אמריקה למלחמה, ולא רק בגלל שיש לה אינטרסים של נפט וידידות עם הערבים. ליבנו כמובן עם אמריקה, ולא רק בגלל שסדאם מאיים עלינו. אבל השכל, לכאורה, נמצא בצד של אירופה. היא מסתכלת בכובד ראש על המימצאים וההוכחות שמציגים בפניה, ולא רואה סיבה להתקפה. לא רק שעד היום לא הוצג האקדח העשן, לא מצאו שם אפילו אקדח קר. פקחי האו"ם שוב ושוב אומרים שלא מצאו דבר, והם מבקשים עוד זמן לחיפושים. המצגת של קולין פאוול, עם כל הכבוד, היתה מגוחכת כמו התמונה של פסח וינואר עם ראשי הפלמ"ח. אתם רואים את המשאית בתמונה? משמאל למשאית יש עץ? נו. מאחורי העץ. שם יש נשק להשמדה המונית.
הרושם הוא שאמריקה החליטה להתקיף את עירק מפני שאחרי ה-11 בספטמבר היא חייבת להכות מישהו, ולא חשוב מי זה יהיה. היא בחרה בסדאם כי יש איזה חשבון ישן בינו לבין משפחת בוש, אבל אם סדאם לא היה שם, הם היו מרביצים למישהו אחר. הרושם הוא שכל הדיונים והחיפושים אחר נשק כזה או אחר, הם רק מאמץ להמציא עילה רשמית למלחמה שכבר הוחלט עליה מסיבות אחרות.
אף אחד לא חושב שסדאם חוסיין הוא צדיק ושוחר שלום. אבל אירופה אומרת לעצמה שמנוולים כמוהו יש לא מעט, וכמעט כולם מפתחים כלי משחית שונים ונוראים, ומסתירים אותם בכל מיני כאילו מפעלים לייצור צעצועים. לפקיסטן יש נשק גרעיני גלוי, צפון קוריאה מייצרת ומוכרת כל דבר רע, וכל הטרוריסטים של העולם עומדים אצלה בתור עם סלי קניות. בכל גבולותיה האסייתיים של ברית המועצות לשעבר, יש נקודות נזילה שדרכן זולגים ידע ואמצעים, וטילים ישנים ואורניום מועשר, ומי יודע מה עוד, ומי יודע לאן. אם אתה רוצה לנטרל את הנשק להשמדה המונית שמאיים על העולם, עירק היא לא המקום הראשון, ואם הענין הוא מלחמה בטרור, גם אז יש מטרות מיידיות יותר מעירק של סדאם. למשל אירן, למשל ערפאת.
התמונה לא מורכבת
אירופה חושבת שג'ורג' בוש מתנהג כמו קאובוי במערב הפרוע. הוא רואה את העולם ראייה פשטנית בשחור ולבן. כאילו יש טובים ויש רעים, ועכשיו הטובים הולכים לתת לרעים מכה רצינית, והפי אנד. אירופה עצמה חושבת שהתמונה הרבה יותר מורכבת, ושבמטעני חבלה צריך לטפל בעדינות ובמתינות.
קשה להכחיש שהעמדה האירופית נשמעת הרבה יותר הגיונית ושקולה ובוגרת. יש לה רק חסרון אחד: היא לא נכונה. רק בחשיבה לטווח קצר, העולם הוא מורכב ורב פנים והדברים לא פשוטים. ככל שהחשיבה שלך יותר אסטרטגית ויותר לטווחים ארוכים כך העולם יותר פשוט. אכן בראייה אסטרטגית יש טובים ויש רעים, והרעים מאיימים על שלומו של העולם החופשי. במובן הטקטי יש אלף סוגים שונים של טרור מוסלמי, ויש חמישים מינים של השקפת עולם מוסלמית, ויש שם מתונים וקיצוניים, וארגונים ותנועות ומדינות ועמים, והתמונה מורכבת מאוד. אבל במובן האסטרטגי התמונה פשוטה: ב-11 בספטמבר 2001, המעצמה האיסלמית הכריזה מלחמה על המערב. במובן הטקטי המעצמה האיסלמית עדיין לא קיימת, אבל אנחנו הרי עוסקים באסטרטגיה. אם העולם החופשי ישתוק ולא יגיב על הכרזת המלחמה, תבוא עוד מכה ועוד מכה, וממכה למכה, המעצמה האיסלמית תלך ותתגבש, תלך ותתארגן, וזו רק שאלה של זמן עד שיקום לה המנהיג שיאחד את כולה תחת דגל אחד, וסביב עיר בירה אחת ועוצמה גרעינית אחת. על זה מדובר, וכל הוויכוח על טילים שסדאם חוסיין מחביא או לא מחביא באיזה מחסן, הוא רק סיפור כיסוי. הבחירה בסדאם להיות דמות האוייב, היא אכן בחירה טקטית. כמו ההחלטה באיזו נקודה צולחים את התעלה או איזו אוגדה תוקפים ראשונה. האוייב האסטרטגי הוא לא סדאם אלא העוצמה האיסלמית, וההחלטה האסטרטגית היא לצלוח את התעלה ולהכות אותה עוד כשהיא קטנה.
וגם טוב ליהודים
מזלו של העולם החופשי הוא, שברגע הקריטי הזה, בראש ארצות הברית עומד הקאובוי האמריקני הנוכחי, ולא הנהנתן האינטלקטואלי האירופי שקדם לו. ברגע של הכרעה אסטרטגית יש צורך באדם שיש לו מספיק שכל, כדי לראות את העולם בצורה הכי פשטנית. קלינטון במצב הזה היה מסביר נורא יפה למה התמונה היא כל כך מורכבת שהדבר הכי נכון הוא לא לעשות כלום.
ולבסוף, אי אפשר בלי השאלה אם זה טוב או רע ליהודים.
זה טוב ליהודים. טוב ליהודים שבוויכוח בין החשיבה הפשטנית מרחיקת הראות, לבין החשיבה המורכבת קצרת האופק, מנצחת הראייה הפשטנית. כשתקום המעצמה האיסלמית אנחנו נהיה הקוץ התקוע בישבן של האריה. טוב לנו שבינתיים היא לא תקום. וחוץ מזה, בטווח הקצר טוב לנו שאירופה ואמריקה לא הולכות יחד, וטוב ליהודים שהאו"ם נחלש.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
הרושם הוא שאמריקה החליטה להתקיף את עירק מפני שאחרי ה-11 בספטמבר היא חייבת להכות מישהו, ולא חשוב מי זה יהיה. היא בחרה בסדאם כי יש איזה חשבון ישן בינו לבין משפחת בוש, אבל אם סדאם לא היה שם, הם היו מרביצים למישהו אחר. הרושם הוא שכל הדיונים והחיפושים אחר נשק כזה או אחר, הם רק מאמץ להמציא עילה רשמית למלחמה שכבר הוחלט עליה מסיבות אחרות.
אף אחד לא חושב שסדאם חוסיין הוא צדיק ושוחר שלום. אבל אירופה אומרת לעצמה שמנוולים כמוהו יש לא מעט, וכמעט כולם מפתחים כלי משחית שונים ונוראים, ומסתירים אותם בכל מיני כאילו מפעלים לייצור צעצועים. לפקיסטן יש נשק גרעיני גלוי, צפון קוריאה מייצרת ומוכרת כל דבר רע, וכל הטרוריסטים של העולם עומדים אצלה בתור עם סלי קניות. בכל גבולותיה האסייתיים של ברית המועצות לשעבר, יש נקודות נזילה שדרכן זולגים ידע ואמצעים, וטילים ישנים ואורניום מועשר, ומי יודע מה עוד, ומי יודע לאן. אם אתה רוצה לנטרל את הנשק להשמדה המונית שמאיים על העולם, עירק היא לא המקום הראשון, ואם הענין הוא מלחמה בטרור, גם אז יש מטרות מיידיות יותר מעירק של סדאם. למשל אירן, למשל ערפאת.
התמונה לא מורכבת
אירופה חושבת שג'ורג' בוש מתנהג כמו קאובוי במערב הפרוע. הוא רואה את העולם ראייה פשטנית בשחור ולבן. כאילו יש טובים ויש רעים, ועכשיו הטובים הולכים לתת לרעים מכה רצינית, והפי אנד. אירופה עצמה חושבת שהתמונה הרבה יותר מורכבת, ושבמטעני חבלה צריך לטפל בעדינות ובמתינות.
קשה להכחיש שהעמדה האירופית נשמעת הרבה יותר הגיונית ושקולה ובוגרת. יש לה רק חסרון אחד: היא לא נכונה. רק בחשיבה לטווח קצר, העולם הוא מורכב ורב פנים והדברים לא פשוטים. ככל שהחשיבה שלך יותר אסטרטגית ויותר לטווחים ארוכים כך העולם יותר פשוט. אכן בראייה אסטרטגית יש טובים ויש רעים, והרעים מאיימים על שלומו של העולם החופשי. במובן הטקטי יש אלף סוגים שונים של טרור מוסלמי, ויש חמישים מינים של השקפת עולם מוסלמית, ויש שם מתונים וקיצוניים, וארגונים ותנועות ומדינות ועמים, והתמונה מורכבת מאוד. אבל במובן האסטרטגי התמונה פשוטה: ב-11 בספטמבר 2001, המעצמה האיסלמית הכריזה מלחמה על המערב. במובן הטקטי המעצמה האיסלמית עדיין לא קיימת, אבל אנחנו הרי עוסקים באסטרטגיה. אם העולם החופשי ישתוק ולא יגיב על הכרזת המלחמה, תבוא עוד מכה ועוד מכה, וממכה למכה, המעצמה האיסלמית תלך ותתגבש, תלך ותתארגן, וזו רק שאלה של זמן עד שיקום לה המנהיג שיאחד את כולה תחת דגל אחד, וסביב עיר בירה אחת ועוצמה גרעינית אחת. על זה מדובר, וכל הוויכוח על טילים שסדאם חוסיין מחביא או לא מחביא באיזה מחסן, הוא רק סיפור כיסוי. הבחירה בסדאם להיות דמות האוייב, היא אכן בחירה טקטית. כמו ההחלטה באיזו נקודה צולחים את התעלה או איזו אוגדה תוקפים ראשונה. האוייב האסטרטגי הוא לא סדאם אלא העוצמה האיסלמית, וההחלטה האסטרטגית היא לצלוח את התעלה ולהכות אותה עוד כשהיא קטנה.
וגם טוב ליהודים
מזלו של העולם החופשי הוא, שברגע הקריטי הזה, בראש ארצות הברית עומד הקאובוי האמריקני הנוכחי, ולא הנהנתן האינטלקטואלי האירופי שקדם לו. ברגע של הכרעה אסטרטגית יש צורך באדם שיש לו מספיק שכל, כדי לראות את העולם בצורה הכי פשטנית. קלינטון במצב הזה היה מסביר נורא יפה למה התמונה היא כל כך מורכבת שהדבר הכי נכון הוא לא לעשות כלום.
ולבסוף, אי אפשר בלי השאלה אם זה טוב או רע ליהודים.
זה טוב ליהודים. טוב ליהודים שבוויכוח בין החשיבה הפשטנית מרחיקת הראות, לבין החשיבה המורכבת קצרת האופק, מנצחת הראייה הפשטנית. כשתקום המעצמה האיסלמית אנחנו נהיה הקוץ התקוע בישבן של האריה. טוב לנו שבינתיים היא לא תקום. וחוץ מזה, בטווח הקצר טוב לנו שאירופה ואמריקה לא הולכות יחד, וטוב ליהודים שהאו"ם נחלש.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".