המאמר של גב' נדיה מטר "משה רבנו וסחטנות השמאל", מיום ט"ז אדר א' תשס"ג 18.2.03 מצטרף למאמריהם של רבים וטובים ממחנה הימין האמוני. הם יוצאים בשצף קצף, כולם כאחת, נגד הסכם אוסלו ומבליטים בו, בעיקר, את צדדיו השליליים. לעניות דעתי, בנקודת הזמן בה אנו נמצאים היום, חובה לרדת מהאולימפוס, ולראות "הכצעקתה". עתה, מפרספקטיבה של עשר שנים, רצוי לעצור לרגע, ולנתח בקור רוח ובדעה צלולה, את השינויים, לטובה ולרעה, שחולל ההסכם במצבנו המדיני והלאומי. התנהגותו ומניעיו של מחנה השמאל בהקשר להסכם הם נושא בפני עצמו שאינו חייב להשפיע על יחסנו לעצם ההסכם. ניתוח אובייקטיבי והוגן הוא חיוני ובהכרח שיניב מסקנות שעשויות להשפיע על צעדינו העתידיים.
הבה ונראה.
החלטות האו"ם המפורסמות 242 ו-383 דרשו ממדינת ישראל לצאת מתוך האזור שנכבש במלחמת ששת הימים ללא כל תנאי!!!
לאחר מלחמת המפרץ גבר הלחץ עד כדי כך, שאפילו ראש הממשלה לשעבר, מר שמיר, נאלץ לכתת את רגליו עד מדריד.
הסכם אוסלו א' משנת 1993, מיחזר שתי החלטות אלו וקבע, שאמנם תהיה יציאה מהשטח הכבוש אבל בתנאי שהצד השני ישלם תמורתו בזניחת פתרון הסכסוך על ידי שימוש בכוח ובקבלת העיקרון של משא ומתן לשלום. הסכם זה נחתם, קבל כל העולם, על מדשאות הבית הלבן.
תוצא ראשון: ניטרול ארגון האו"ם.
תוצא זה לא הוערך כחשוב במיוחד באותן השנים, אך עובדה היא שההסכם הוציא את ארגון האו"ם העוין אל מחוץ למעגל ההשפעה על הסכסוך ביננו לבין הפלשתינים, והותיר את ידידתנו ארה"ב, כגורם היחיד בעל זכות ההתערבות.
תוצא שני: "פריש מיש", ערבוב מחדש של הקלפים.
התחולל שינוי ביחסנו עם הפלשתינים. שינוי שקטע באחת את מצב הסטגנציה, מצב ללא מוצא, בו נמצאנו לפני ההסכם ופתח פתח לאפשרויות חדשות.
תוצא שלישי: הוצאת צה"ל ממשימות ניהול אזרחיות.
ההסכם העביר את הניהול האזרחי לידיים פלשתיניות. פסקה השחיקה של חיילי המילואים שנאלצו לרדוף יומם ולילה, אחר פלשתינים, ילדים, נשים וגברים בסמטאות הצרות של ערי הגדה והרצועה.
תוצא רביעי: גילוי פרצופו האמיתי של ערפאת.
ערפאת וחבורתו התגלו במלוא כיעורם, הן בפנינו, הן בפני העולם והן בפני בני עמו.
מבחינתו של ערפאת, החתימה על הסכם אוסלו הייתה מקח טעות, שטות ממדרגה ראשונה. זכורה עד היום התנגדותו העיקשת לעלות על הבמה בקהיר בשנת 1994 ולא בכדי. שהרי עבור שטחים שהיה אמור לקבל על פי החלטות האו"ם 242 ו 338, חינם אין כסף, הוא נדרש לשלם, במטבע קשה של שלום. הוא חתם על ההסכם מתוך כוונת מכוון שלא לקיימו. הוא ידע מראש, שהוא עומד לרמות את הישראלים התמימים ואת פטרונם האמריקאי, בהתאם למסורת המקובלת מאז מוחמד נביאו.
אינתיפדת אל-אקצה היא ניסיונו הנואל של ערפאת להיחלץ מתוך ההתחייבויות של ההסכם ולחזור אל תחת כנפי ארגון האו"ם ואל החלטות 242 ו 338 המקוריות.
תוצא חמישי: היפרדות מהתלות בפועל הפלשתיני.
לפני הסכם אוסלו איש לא תאר לעצמו שניתן יהיה אי פעם לחשוב על היפרדות מהפועל הפלשתיני שהיה מעמודי התווך של כלכלת המדינה. התלות בו הייתה מוחלטת. היום, בזכות ההסכם, בזכות ערפאת, בזכות צאושסקו ומצב הכלכלה בעולם, התמונה היא לגמרי אחרת.
תוצא שישי: ההשפעה שהייתה להסכם על אזרחי ישראל.
הציונות עלתה לארץ תוך שהיא מניפה בידיה את דגל השלום. השלום הוא ליבו של האתוס הלאומי שהוביל את המדינה עד הלום, ובמבט אובייקטיבי לאחור הוא עשה זאת היטב. הסכם אוסלו הוא תולדה ישירה של אתוס זה.
הציונות ידעה שעלייתה לארץ, תהייה בחלקה על חשבון תושביה הערביים. חוש הצדק הטבוע בכל יהודי אינו מתיר לו לעשות עוול לאיש (בעיקר אם אינו יהודי). הציונות ניסתה לכן, בכל כוחה, ולעיתים אף מעבר לכוחה, לרכך את הסבל האישי שנגרם לערבי. הציבור היהודי חייב היה להשתכנע כי נעשה כל מאמץ לפתור את הסכסוך ובעיקר תוצאותיו, בדרכי שלום.
תוצא שביעי: ההשפעה על העתיד.
כל פתרון עתידי מוסכם, מסוג הפרדה או אפילו טרנספר, לא יכול היה להתממש בעתיד, אילולא עברנו ניסיון על אנושי זה של מלחמת השלום.
ודאי וודאי שלהסכם אוסלו יש גם תוצאים שליליים. בל נשכח אף לרגע את הקורבנות הרבים שהוא תבע. אך אם פנינו אל העתיד, חובה לבחון את התמונה כולה ולהסיק ממנה את המסקנות הנכונות.
משה רבינו עליו השלום, בנאום הפרידה מעם ישראל תאר בפני העם את מצבו בין העמים: "כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז' ז').
אינתיפאדת אל-אקצה ובועת ההי-טק שהתנפצה לרסיסים, באו והעידו על עוצמתנו האמיתית. במספרנו, גודלנו ועוצמתנו הכלכלית נשארנו, מאז ועד היום "המעט מכל העמים". פתרונות המסתמכים על כוח בלבד, טובים אולי למעצמות אך לא לנו. (גם מעצמה אדירה כמו ארה"ב יורקת דם בנסותה לתקן את העולם בכוח בלבד). יש אנשים שהתפכחו משיכרון הכוח. המציאות הטופחת על פניהם הורידה אותם אל קרקע המציאות. אך לעומתם, יש עדיין רבים וטובים, דווקא במחנה הלאומי שאינם ערים לעובדות החיים.
דוגמה טיפוסית לאורח מחשבה זה בולט במאמרה של גב' נדיה מטר.
גברת מטר היקרה דוחקת בשרון לפעול כמשה רבנו בשעתו. לדעתה, על שרון לאסוף אליו את כל הנאמנים לארץ ישראל, לעם ישראל ולתורת ישראל ובעזרתם ולשרש ממשרתם את כל אלה שהשתחוו ועדיין משתחווים לעגל אוסלו. גם חלק ממנהיגי האיחוד הלאומי ממשיכים להטיף לפתרונות של "זבנג וגמרנו" שבמציאות של היום וגם בעבר, היו חסרי כל סיכוי. גישה זו אם תמשיך, מכתיבה פתרונות שסופם אסון.
אם רוצים אנו, באמת ובתמים, לראות במהרה בימינו, את כל ארץ ישראל תחת שלטון ישראל ועל פי תורת ישראל, חובה על כל מפלגות הימין להצטרף לממשלה ללא כל תנאי.
בהזדמנות זאת, בירכותי למנהיגי המפד"ל על הצטרפותם כנחשונים לממשלה.
משה רבינו העריך היטב את כוחו ויכולתו באירוע העגל ופעל כפי שפעל והצליח. אך חובה להזכיר שפעמים רבות יותר הוא נס אל האוהל מפני זעם הקהל.
הגר וישמעאל היו רק שניים. היום מדובר על מיליונים. לכן, יש להמתין באורך רוח להזדמנות, שבוא תבוא, לפתור את הבעיה הדמוגרפית. בעולם הדינמי בו אנו חיים, הכל אפשרי.
אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, לימדו אותנו שגם החלש והמועט מסוגל לשרוד בין הזאבים אם אינו הולך עם הראש בקיר.
האדם נברא לעשות כל מה שביכולתו האנושית ולגייס לשם כך גם את ערמתו ואז, את השאר, יעשה היושב במרומים.
מי מעיין השילוח זורמים לאט.
ושומר ישראל, ישמור את שארית ישראל, אמן.
הבה ונראה.
החלטות האו"ם המפורסמות 242 ו-383 דרשו ממדינת ישראל לצאת מתוך האזור שנכבש במלחמת ששת הימים ללא כל תנאי!!!
לאחר מלחמת המפרץ גבר הלחץ עד כדי כך, שאפילו ראש הממשלה לשעבר, מר שמיר, נאלץ לכתת את רגליו עד מדריד.
הסכם אוסלו א' משנת 1993, מיחזר שתי החלטות אלו וקבע, שאמנם תהיה יציאה מהשטח הכבוש אבל בתנאי שהצד השני ישלם תמורתו בזניחת פתרון הסכסוך על ידי שימוש בכוח ובקבלת העיקרון של משא ומתן לשלום. הסכם זה נחתם, קבל כל העולם, על מדשאות הבית הלבן.
תוצא ראשון: ניטרול ארגון האו"ם.
תוצא זה לא הוערך כחשוב במיוחד באותן השנים, אך עובדה היא שההסכם הוציא את ארגון האו"ם העוין אל מחוץ למעגל ההשפעה על הסכסוך ביננו לבין הפלשתינים, והותיר את ידידתנו ארה"ב, כגורם היחיד בעל זכות ההתערבות.
תוצא שני: "פריש מיש", ערבוב מחדש של הקלפים.
התחולל שינוי ביחסנו עם הפלשתינים. שינוי שקטע באחת את מצב הסטגנציה, מצב ללא מוצא, בו נמצאנו לפני ההסכם ופתח פתח לאפשרויות חדשות.
תוצא שלישי: הוצאת צה"ל ממשימות ניהול אזרחיות.
ההסכם העביר את הניהול האזרחי לידיים פלשתיניות. פסקה השחיקה של חיילי המילואים שנאלצו לרדוף יומם ולילה, אחר פלשתינים, ילדים, נשים וגברים בסמטאות הצרות של ערי הגדה והרצועה.
תוצא רביעי: גילוי פרצופו האמיתי של ערפאת.
ערפאת וחבורתו התגלו במלוא כיעורם, הן בפנינו, הן בפני העולם והן בפני בני עמו.
מבחינתו של ערפאת, החתימה על הסכם אוסלו הייתה מקח טעות, שטות ממדרגה ראשונה. זכורה עד היום התנגדותו העיקשת לעלות על הבמה בקהיר בשנת 1994 ולא בכדי. שהרי עבור שטחים שהיה אמור לקבל על פי החלטות האו"ם 242 ו 338, חינם אין כסף, הוא נדרש לשלם, במטבע קשה של שלום. הוא חתם על ההסכם מתוך כוונת מכוון שלא לקיימו. הוא ידע מראש, שהוא עומד לרמות את הישראלים התמימים ואת פטרונם האמריקאי, בהתאם למסורת המקובלת מאז מוחמד נביאו.
אינתיפדת אל-אקצה היא ניסיונו הנואל של ערפאת להיחלץ מתוך ההתחייבויות של ההסכם ולחזור אל תחת כנפי ארגון האו"ם ואל החלטות 242 ו 338 המקוריות.
תוצא חמישי: היפרדות מהתלות בפועל הפלשתיני.
לפני הסכם אוסלו איש לא תאר לעצמו שניתן יהיה אי פעם לחשוב על היפרדות מהפועל הפלשתיני שהיה מעמודי התווך של כלכלת המדינה. התלות בו הייתה מוחלטת. היום, בזכות ההסכם, בזכות ערפאת, בזכות צאושסקו ומצב הכלכלה בעולם, התמונה היא לגמרי אחרת.
תוצא שישי: ההשפעה שהייתה להסכם על אזרחי ישראל.
הציונות עלתה לארץ תוך שהיא מניפה בידיה את דגל השלום. השלום הוא ליבו של האתוס הלאומי שהוביל את המדינה עד הלום, ובמבט אובייקטיבי לאחור הוא עשה זאת היטב. הסכם אוסלו הוא תולדה ישירה של אתוס זה.
הציונות ידעה שעלייתה לארץ, תהייה בחלקה על חשבון תושביה הערביים. חוש הצדק הטבוע בכל יהודי אינו מתיר לו לעשות עוול לאיש (בעיקר אם אינו יהודי). הציונות ניסתה לכן, בכל כוחה, ולעיתים אף מעבר לכוחה, לרכך את הסבל האישי שנגרם לערבי. הציבור היהודי חייב היה להשתכנע כי נעשה כל מאמץ לפתור את הסכסוך ובעיקר תוצאותיו, בדרכי שלום.
תוצא שביעי: ההשפעה על העתיד.
כל פתרון עתידי מוסכם, מסוג הפרדה או אפילו טרנספר, לא יכול היה להתממש בעתיד, אילולא עברנו ניסיון על אנושי זה של מלחמת השלום.
ודאי וודאי שלהסכם אוסלו יש גם תוצאים שליליים. בל נשכח אף לרגע את הקורבנות הרבים שהוא תבע. אך אם פנינו אל העתיד, חובה לבחון את התמונה כולה ולהסיק ממנה את המסקנות הנכונות.
משה רבינו עליו השלום, בנאום הפרידה מעם ישראל תאר בפני העם את מצבו בין העמים: "כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז' ז').
אינתיפאדת אל-אקצה ובועת ההי-טק שהתנפצה לרסיסים, באו והעידו על עוצמתנו האמיתית. במספרנו, גודלנו ועוצמתנו הכלכלית נשארנו, מאז ועד היום "המעט מכל העמים". פתרונות המסתמכים על כוח בלבד, טובים אולי למעצמות אך לא לנו. (גם מעצמה אדירה כמו ארה"ב יורקת דם בנסותה לתקן את העולם בכוח בלבד). יש אנשים שהתפכחו משיכרון הכוח. המציאות הטופחת על פניהם הורידה אותם אל קרקע המציאות. אך לעומתם, יש עדיין רבים וטובים, דווקא במחנה הלאומי שאינם ערים לעובדות החיים.
דוגמה טיפוסית לאורח מחשבה זה בולט במאמרה של גב' נדיה מטר.
גברת מטר היקרה דוחקת בשרון לפעול כמשה רבנו בשעתו. לדעתה, על שרון לאסוף אליו את כל הנאמנים לארץ ישראל, לעם ישראל ולתורת ישראל ובעזרתם ולשרש ממשרתם את כל אלה שהשתחוו ועדיין משתחווים לעגל אוסלו. גם חלק ממנהיגי האיחוד הלאומי ממשיכים להטיף לפתרונות של "זבנג וגמרנו" שבמציאות של היום וגם בעבר, היו חסרי כל סיכוי. גישה זו אם תמשיך, מכתיבה פתרונות שסופם אסון.
אם רוצים אנו, באמת ובתמים, לראות במהרה בימינו, את כל ארץ ישראל תחת שלטון ישראל ועל פי תורת ישראל, חובה על כל מפלגות הימין להצטרף לממשלה ללא כל תנאי.
בהזדמנות זאת, בירכותי למנהיגי המפד"ל על הצטרפותם כנחשונים לממשלה.
משה רבינו העריך היטב את כוחו ויכולתו באירוע העגל ופעל כפי שפעל והצליח. אך חובה להזכיר שפעמים רבות יותר הוא נס אל האוהל מפני זעם הקהל.
הגר וישמעאל היו רק שניים. היום מדובר על מיליונים. לכן, יש להמתין באורך רוח להזדמנות, שבוא תבוא, לפתור את הבעיה הדמוגרפית. בעולם הדינמי בו אנו חיים, הכל אפשרי.
אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, לימדו אותנו שגם החלש והמועט מסוגל לשרוד בין הזאבים אם אינו הולך עם הראש בקיר.
האדם נברא לעשות כל מה שביכולתו האנושית ולגייס לשם כך גם את ערמתו ואז, את השאר, יעשה היושב במרומים.
מי מעיין השילוח זורמים לאט.
ושומר ישראל, ישמור את שארית ישראל, אמן.