א. התקהלות הציבור
בעשרה בטבת תשס"ג התייצבתי ברחבת הכותל "לסיבוב השערים" הקבוע מדי חודש בחודשו מטעם "משמר המקדש". בני נוער רבים כבר קיפצו ושרו שם שירי מקדש, ואיתם ציבור מגוון: בני נוער מגודלי פיאות (בוקסות) בלבוש יהודי מוחצן והציציות על בגדיהם, ציבור דתי לאומי, ציבור חילוני קטן, ציבור חרדי, חסידי חב"ד, בני נוער מישיבות חרדיות ונוער הגבעות, שגם הוא הגיע אל ה"ונישא מגבעות". רבים באו וכלי נגינה בידם, שופעי עוצמות ואנרגיות פורצות, שכמותן פוגשים רק לעיתים נדירות.
הקהל המגוון הוכיח איך "הר בית ה'" מאחד את כל הזרמים בישראל.
בגלל המספר הרב של המתקהלים עיכבה המשטרה את היציאה, אולי כדי להתארגן מחדש, ואולי משום שהייתה כמיצרה על הסכמתה לסיבוב השערים.
ב. תחושת היחד
לאחר כמחצית השעה החלה זרימת האנשים כלפי היציאה המזרחית של הכותל. התהלוכה התנהלה לאיטה בגלל הקהל הרב. המשטרה מלווה אותה בכוחות מתוגברים ועצומים, ספק לשמור על הקהל, ספק לשמור מפניו.
היחד של העמידה, כשכל אחד רואה את האחרים סביבו והם כמותו - בסבר הרציני, בכיסופים ובשאיפות, היחד הזה מחזק את כולם. גם ההליכה בסמטאות העיר העתיקה וכל האופק הקדמי והאחורי מלא ביהודים שרים שירי מקדש, גם הליכה זו נותנת תחושה של כוח העובר מאיש לרעהו. הכוח והאנרגיה המתפרצים האלה הם כוחות החיים של האומה. זהו רצון החיים המתלווה אל רגישי נשמה, מצפי גאולה. המסע מתחיל לנוע, הרמקולים הניידים ודלות הציוד הארגוני מעידים על מסירות הנפש. גם ללא "אמצעים" מצליחים אנשי משמר המקדש ויוזמי המהלך התחייתי הזה, ללא כספי מנגנונים מדושנים ושמנים שמקבל השמאל הקיצוני בישראל או הימין המתון. האם אנו נחשבים לימין קיצוני??
אנשים שאור גאולה מפציע בתוכם ומתוכם יודעים "שהכול הולך אחר ההתחלה". התנועה הציונות, הקורסת כיום, תחילתה הייתה ב"אגודת חובבי ציון". הרב קאלישר זצ"ל, ממבשרי הציונות, אמר שכל ההתעוררות הציונית לא קמה אלא כדי לחדש את עבודת הקורבנות בהר הבית, לחדש ימנו כקדם. והכול הולך אחר המחשבה הראשונה. ואם זה נקרא ימין קיצוני - הרי אנו ימין קיצוני.
בימים אלו של ניפוץ כל מיתוס והתפרקות הציוניות החילונית מערכיה, חוזרים הדברים אל שורשם. כאן ההר הזה הוא השורש; ואין זו סתם התעוררות משיחית המנותקת מראציונליות, ואומר זאת מי שמכיר את העושים.
ג. מסע התהלוכה
התהלוכה מתנהלת לאיטה ונעצרת ליד כל שער משערי הר הבית לשם שירה ולאמירת פרקי תהילים. הדבר המלבב בסיבוב השערים הוא, ההליכה בשמחה בליווי שירה ונגינה. ההולכים אינם אבלים ומיצרים על כי "שועלים הלכו בו" ,אלא צועדים שמחים כשבלב מפעמת התקווה שבזמן קצר נזכה ל"ושם נשיר שיר חדש".
בצידי הדרך עומדים "בני הדודים" ומציצים גם מן החלונות והחרכים, ואין הם מבינים מה קרה להם, ליהודים, שבאים פתאום בהמוניהם. וגם "כיכר השוק כבר אינה ריקה" אלא מלאה בדורשי מקדש ואוהביו.
בשער השני כששירת "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי" ממלאת את כל החלל והמקום, ונראית כבוקעת רקיעים, הרגשתי שאם באתי להזדהות ולתרום למען בית ה', הנה נמצאתי מקבל אנרגיה של תקווה ושמחה. עוצמת השירה שיצאה מעומק הלבבות של כאלפיים מבוגרים ובני נוער מהישיבות, וכאלף ומאתיים נשים ונערות אולפנה, הייתה נראית כמביאה גאולה לעולם. רק שופרות והקפות היו חסרים, וכמו חומות יריחו היו נופלות כל המחיצות בינינו לבין הקודש.
מקובלים אנו מדורי דורות שדווקה בזמנים הקשים ביותר, יש להתחבר אל "השורש שאינו כלה לעולם", אל אבן השתייה שממנה הושתת העולם. וכפי שעל גזירת המן מספרת הגמ' שמרדכי לימד הלכות קמיצה לתינוקות של בית רבן, וכך מצאו המן, בתוך לימוד הלכות שכביכול אינן רלוונטיות למצב, הנה "אי ראציונליות" של מרדכי על הקשור למקדש בתקופת אחשוורוש, ממנה באה ההצלה והפדות. כאז כן היום, מתוך סיבובי השערים והעוצמות הרוחנית שחש כל משתתף, נזכה לגילוי אמיתי של גאולה וישועה במהרה בימנו אמן. ולמעשה, זוהי עצם הראציונליות.
בעשרה בטבת תשס"ג התייצבתי ברחבת הכותל "לסיבוב השערים" הקבוע מדי חודש בחודשו מטעם "משמר המקדש". בני נוער רבים כבר קיפצו ושרו שם שירי מקדש, ואיתם ציבור מגוון: בני נוער מגודלי פיאות (בוקסות) בלבוש יהודי מוחצן והציציות על בגדיהם, ציבור דתי לאומי, ציבור חילוני קטן, ציבור חרדי, חסידי חב"ד, בני נוער מישיבות חרדיות ונוער הגבעות, שגם הוא הגיע אל ה"ונישא מגבעות". רבים באו וכלי נגינה בידם, שופעי עוצמות ואנרגיות פורצות, שכמותן פוגשים רק לעיתים נדירות.
הקהל המגוון הוכיח איך "הר בית ה'" מאחד את כל הזרמים בישראל.
בגלל המספר הרב של המתקהלים עיכבה המשטרה את היציאה, אולי כדי להתארגן מחדש, ואולי משום שהייתה כמיצרה על הסכמתה לסיבוב השערים.
ב. תחושת היחד
לאחר כמחצית השעה החלה זרימת האנשים כלפי היציאה המזרחית של הכותל. התהלוכה התנהלה לאיטה בגלל הקהל הרב. המשטרה מלווה אותה בכוחות מתוגברים ועצומים, ספק לשמור על הקהל, ספק לשמור מפניו.
היחד של העמידה, כשכל אחד רואה את האחרים סביבו והם כמותו - בסבר הרציני, בכיסופים ובשאיפות, היחד הזה מחזק את כולם. גם ההליכה בסמטאות העיר העתיקה וכל האופק הקדמי והאחורי מלא ביהודים שרים שירי מקדש, גם הליכה זו נותנת תחושה של כוח העובר מאיש לרעהו. הכוח והאנרגיה המתפרצים האלה הם כוחות החיים של האומה. זהו רצון החיים המתלווה אל רגישי נשמה, מצפי גאולה. המסע מתחיל לנוע, הרמקולים הניידים ודלות הציוד הארגוני מעידים על מסירות הנפש. גם ללא "אמצעים" מצליחים אנשי משמר המקדש ויוזמי המהלך התחייתי הזה, ללא כספי מנגנונים מדושנים ושמנים שמקבל השמאל הקיצוני בישראל או הימין המתון. האם אנו נחשבים לימין קיצוני??
אנשים שאור גאולה מפציע בתוכם ומתוכם יודעים "שהכול הולך אחר ההתחלה". התנועה הציונות, הקורסת כיום, תחילתה הייתה ב"אגודת חובבי ציון". הרב קאלישר זצ"ל, ממבשרי הציונות, אמר שכל ההתעוררות הציונית לא קמה אלא כדי לחדש את עבודת הקורבנות בהר הבית, לחדש ימנו כקדם. והכול הולך אחר המחשבה הראשונה. ואם זה נקרא ימין קיצוני - הרי אנו ימין קיצוני.
בימים אלו של ניפוץ כל מיתוס והתפרקות הציוניות החילונית מערכיה, חוזרים הדברים אל שורשם. כאן ההר הזה הוא השורש; ואין זו סתם התעוררות משיחית המנותקת מראציונליות, ואומר זאת מי שמכיר את העושים.
ג. מסע התהלוכה
התהלוכה מתנהלת לאיטה ונעצרת ליד כל שער משערי הר הבית לשם שירה ולאמירת פרקי תהילים. הדבר המלבב בסיבוב השערים הוא, ההליכה בשמחה בליווי שירה ונגינה. ההולכים אינם אבלים ומיצרים על כי "שועלים הלכו בו" ,אלא צועדים שמחים כשבלב מפעמת התקווה שבזמן קצר נזכה ל"ושם נשיר שיר חדש".
בצידי הדרך עומדים "בני הדודים" ומציצים גם מן החלונות והחרכים, ואין הם מבינים מה קרה להם, ליהודים, שבאים פתאום בהמוניהם. וגם "כיכר השוק כבר אינה ריקה" אלא מלאה בדורשי מקדש ואוהביו.
בשער השני כששירת "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי" ממלאת את כל החלל והמקום, ונראית כבוקעת רקיעים, הרגשתי שאם באתי להזדהות ולתרום למען בית ה', הנה נמצאתי מקבל אנרגיה של תקווה ושמחה. עוצמת השירה שיצאה מעומק הלבבות של כאלפיים מבוגרים ובני נוער מהישיבות, וכאלף ומאתיים נשים ונערות אולפנה, הייתה נראית כמביאה גאולה לעולם. רק שופרות והקפות היו חסרים, וכמו חומות יריחו היו נופלות כל המחיצות בינינו לבין הקודש.
מקובלים אנו מדורי דורות שדווקה בזמנים הקשים ביותר, יש להתחבר אל "השורש שאינו כלה לעולם", אל אבן השתייה שממנה הושתת העולם. וכפי שעל גזירת המן מספרת הגמ' שמרדכי לימד הלכות קמיצה לתינוקות של בית רבן, וכך מצאו המן, בתוך לימוד הלכות שכביכול אינן רלוונטיות למצב, הנה "אי ראציונליות" של מרדכי על הקשור למקדש בתקופת אחשוורוש, ממנה באה ההצלה והפדות. כאז כן היום, מתוך סיבובי השערים והעוצמות הרוחנית שחש כל משתתף, נזכה לגילוי אמיתי של גאולה וישועה במהרה בימנו אמן. ולמעשה, זוהי עצם הראציונליות.