ד"ר רון בריימן, יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, עוד בדצמבר דאשתקד, חזה את התוצאות של הבחירות האחרונות. הוא פרסם זאת בפומבי, בחודש ינואר השנה, בכתב העת נתיב. כך, על פי מאמר של העיתונאי אמנון לורד בעיתון מקור ראשון. אני מניח, שעל סמך תחזית זאת או דומה לה, החליטו מפלגות הימין, להמר על הליכה למערכת בחירות. סטטיסטית הצדק היה עמן. בציבור הייתה הרגשה, והסקרים הוכיחו זאת, שכוחו של הימין, בציבור, התחזק מאד. התכחשותו של ערפאת להסכמתו לשלום של אמיצים, בדרך של פתיחה במלחמת ההתאבדות (תרתי משמע), כלפי כל תושבי מדינת ישראל, תרמו מאוד לשינוי זה. יחס הכוחות בכנסת לא בטא מציאות זאת ועל כן, היה מקום, לנסות ולתקן עיוות זה. עם זאת, ראוי להזכיר, כי בעת פרישת המערך מהקואליציה, נתן היה להקים ממשלה חדשה, שתתבסס על הימין והחרדים. אמנם ממשלה על בסיס צר, אך בכל זאת ממשלה ללא השמאל.
מה הניע את השופט הנכבד, מר חשין, להוריד את השלטר? לאלוקים פתרונים. אך אפשר לקבוע באופן כמעט מוחלט, שאם מר שרון היה ממשיך להתגונן באותה מסיבת עיתונאים מפורסמת, כשגבו אל הקיר, הוא לא היה יוצא משם בחיים (פוליטיים).
איש לא צפה, ואיש לא היה מודע, לעומק הריקבון שפשה בתוך מפלגת הליכוד. עם כל הרתיעה מההתנהגות הדפטיסטית של מפלגות השמאל, ישרותו של מר מיצנע הייתה עשויה לשכנע מצביעים רבים להצביע בעדו.
ואז, הממשלה הימנית הטובה (הכל יחסי בעולמנו), של היום, הייתה נראית לגמרי אחרת.
עתה אנו יודעים, כי שיקולי ההיגיון שהנחו את הימין, בהחליטו על הליכה לבחירות, היו בגדר הימור וכמעט קט, ועלו לנו באיבוד המדינה לטובת השמאל.
ועל כן אני אומר: נס גדול היה פה.
התופעות הטבעיות, בטבע שסביבנו, לעולם אינן מתנהלות בקווים ישרים וחדים וברורים. הברק, על כל עוצמתו, לעולם אינו חוצה את השמיים בקו ישר. הוא תמיד, אבל תמיד, יברור לעצמו מסלול מפותל ומזוגזג, שמבטא למעשה, את הנתיב הנוח והקל ביותר למעבר, בין השמיים ובין הארץ. הנהר השוצף ביותר, לעולם לא יפלס לעצמו נתיב ישר, בדרך מההר אל הים. גם הוא יתפתל בדרכו פיתולים רבים עד בואו אל הים.
כשאלברט איינשטיין, שמע לראשונה, על תורת הקוואנטים המסבירה את התנהגותם של האטומים ומרכיביהם, הוא פסל אותה על הסף. "האלוקים אינו משחק בקוביה" כך אמר. תפיסת עולמו התבססה על תורתו של דקרט, תפישה המלמדת שבעולם המעשי, שאותו אנו רואים וחשים, חוקי הפיסיקה מאפשרים תמיד (וההדגשה היא על תמיד), לחזות את התוצאה אם יודעים אנו את תנאי נקודת ההתחלה ואת הנוסחה הקובעת את המסלול אל המטרה.
האמונה, כי כל דבר בעולם מתנהל באופן דטרמיניסטי, הייתה שגיאתו הגדולה השנייה בחייו, למרות הגאונות שהפגין בתחומים אחרים. (השגיאה הראשונה קשורה בסירובו להאמין שהיקום מתפשט, למרות שנוסחאותיו שלו עצמו, חייבו זאת. לימים חזר בו מטעותו זו. אך בעולם הקוואנטים סרב להאמין עד סוף ימיו). אך מה לעשות כאשר עצם קיומו של המחשב שבו אני כותב מאמר זה מוכיח, כי תורת אי הוודאות הקוואנטית, המסבירה את התנהגות האלקטרונים ודומיהם, נכונה וצודקת!. העולם שסביבנו, אינו מתנהל בשיטה הדטרמיניסטית בלבד. הכל אמנם צפוי (סטטיסטית) אך גם הרשות להפתעות, נתונה.
ישנם רבים וטובים בתוכנו, אנשים ישרים ואמיצים, הדבקים ללא חת ובעיקשות, באמונתם ובצדקת דרכם. אמונתם טוענת, שעל מנת שנגיע אל המטרה הנכספת של כל ארץ ישראל לעם ישראל, וישמעאל יחפש לו מקום אחר, יש להתמיד וללכת בקו ישר בלבד. ואם בדרכו של הקו הישר עומד קיר? או הר? תיקוב האמונה את ההר.
גברת נדיה מטר היקרה, במאמר פרי עטה בשם "משה רבנו וסחטנות השמאל", שהתפרסם באינטרנט בערוץ 7 במדור דעות, ביום טז' אדר א' תשס"ג 18.2.03, מציעה לשבור את הקיר הנקרא שמאל, ולעבור דרכו, ישירות אל המטרה הנכספת.
דר' אריה אלדד במאמרו "תפקידם של הגויים" מיום כב' אדר א' תשס"ג 24.2.03 שהתפרסם באינטרנט במדור דעות של ידיעות אחרונות ((Ynet, מנסה להתעלם מההר הנקרא האומה הערבית הגדולה והעשירה ובעלת ההשפעה, וממליץ לעבור, ישר דרכו. ואז, ההר יהפוך למישור. המים יבקעו, ויהפכו לחרבה. יקרה נס.
צר לי, אך יש אנשים שנבראו להיות תאורטיקנים ויש אחרים שנבראו להיות ריאליסטיקנים.
בהתאם להלכה היהודית, אני רשאי, כד"ר אריה אלדד עצמו, לכנות את ד"ר ישראל אלדד, כאבי ומורי. למדתי ממנו רבות, בתקופה בה התחלתי לקרוא את מאמריו בעיתונות, בתחילת שנות הששים. אף זכיתי ללמוד ממנו תורה, בשיטתו המיוחדת, בתקופה בה הורה מקצוע זה, בטכניון העיברי בחיפה.
עם כל זאת, את המדינה הקים בן גוריון הריאליסטיקן, שהעריך נכונה את כוחו ויכולתו של העם ועל פי זה בחר את דרכו. הוא בחר את הנתיב ביער, המלא זאבים. בתחילה נראה היה, כי בחר בשביל מתפתל מאוד וארוך מאוד, בסופו של דבר הוכח שהוא בחר כשביל הנכון.
המטרה הסופית המשותפת לכולנו היא צודקת ונכונה, אך הדרך להגיע אליה, בהכרח שתהיה עקלקלה.
את צעדנו יש לשקול בהתאם לכוחנו (הריאלי והאמיתי) ולאמצעים ולאפשרויות שיש בידינו
שביל הנראה במבט ראשון, כקצר וישר, עשוי להתברר בסופו של דבר כדרך ללא מוצא.
עצתי על כן, אנשים חכמים ונבונים, חישבו היטב את דרכיכם, ואת העיקרון של הליכה עיקשת דרך הקיר, שימרו, כאופציה אחרונה.
מה הניע את השופט הנכבד, מר חשין, להוריד את השלטר? לאלוקים פתרונים. אך אפשר לקבוע באופן כמעט מוחלט, שאם מר שרון היה ממשיך להתגונן באותה מסיבת עיתונאים מפורסמת, כשגבו אל הקיר, הוא לא היה יוצא משם בחיים (פוליטיים).
איש לא צפה, ואיש לא היה מודע, לעומק הריקבון שפשה בתוך מפלגת הליכוד. עם כל הרתיעה מההתנהגות הדפטיסטית של מפלגות השמאל, ישרותו של מר מיצנע הייתה עשויה לשכנע מצביעים רבים להצביע בעדו.
ואז, הממשלה הימנית הטובה (הכל יחסי בעולמנו), של היום, הייתה נראית לגמרי אחרת.
עתה אנו יודעים, כי שיקולי ההיגיון שהנחו את הימין, בהחליטו על הליכה לבחירות, היו בגדר הימור וכמעט קט, ועלו לנו באיבוד המדינה לטובת השמאל.
ועל כן אני אומר: נס גדול היה פה.
התופעות הטבעיות, בטבע שסביבנו, לעולם אינן מתנהלות בקווים ישרים וחדים וברורים. הברק, על כל עוצמתו, לעולם אינו חוצה את השמיים בקו ישר. הוא תמיד, אבל תמיד, יברור לעצמו מסלול מפותל ומזוגזג, שמבטא למעשה, את הנתיב הנוח והקל ביותר למעבר, בין השמיים ובין הארץ. הנהר השוצף ביותר, לעולם לא יפלס לעצמו נתיב ישר, בדרך מההר אל הים. גם הוא יתפתל בדרכו פיתולים רבים עד בואו אל הים.
כשאלברט איינשטיין, שמע לראשונה, על תורת הקוואנטים המסבירה את התנהגותם של האטומים ומרכיביהם, הוא פסל אותה על הסף. "האלוקים אינו משחק בקוביה" כך אמר. תפיסת עולמו התבססה על תורתו של דקרט, תפישה המלמדת שבעולם המעשי, שאותו אנו רואים וחשים, חוקי הפיסיקה מאפשרים תמיד (וההדגשה היא על תמיד), לחזות את התוצאה אם יודעים אנו את תנאי נקודת ההתחלה ואת הנוסחה הקובעת את המסלול אל המטרה.
האמונה, כי כל דבר בעולם מתנהל באופן דטרמיניסטי, הייתה שגיאתו הגדולה השנייה בחייו, למרות הגאונות שהפגין בתחומים אחרים. (השגיאה הראשונה קשורה בסירובו להאמין שהיקום מתפשט, למרות שנוסחאותיו שלו עצמו, חייבו זאת. לימים חזר בו מטעותו זו. אך בעולם הקוואנטים סרב להאמין עד סוף ימיו). אך מה לעשות כאשר עצם קיומו של המחשב שבו אני כותב מאמר זה מוכיח, כי תורת אי הוודאות הקוואנטית, המסבירה את התנהגות האלקטרונים ודומיהם, נכונה וצודקת!. העולם שסביבנו, אינו מתנהל בשיטה הדטרמיניסטית בלבד. הכל אמנם צפוי (סטטיסטית) אך גם הרשות להפתעות, נתונה.
ישנם רבים וטובים בתוכנו, אנשים ישרים ואמיצים, הדבקים ללא חת ובעיקשות, באמונתם ובצדקת דרכם. אמונתם טוענת, שעל מנת שנגיע אל המטרה הנכספת של כל ארץ ישראל לעם ישראל, וישמעאל יחפש לו מקום אחר, יש להתמיד וללכת בקו ישר בלבד. ואם בדרכו של הקו הישר עומד קיר? או הר? תיקוב האמונה את ההר.
גברת נדיה מטר היקרה, במאמר פרי עטה בשם "משה רבנו וסחטנות השמאל", שהתפרסם באינטרנט בערוץ 7 במדור דעות, ביום טז' אדר א' תשס"ג 18.2.03, מציעה לשבור את הקיר הנקרא שמאל, ולעבור דרכו, ישירות אל המטרה הנכספת.
דר' אריה אלדד במאמרו "תפקידם של הגויים" מיום כב' אדר א' תשס"ג 24.2.03 שהתפרסם באינטרנט במדור דעות של ידיעות אחרונות ((Ynet, מנסה להתעלם מההר הנקרא האומה הערבית הגדולה והעשירה ובעלת ההשפעה, וממליץ לעבור, ישר דרכו. ואז, ההר יהפוך למישור. המים יבקעו, ויהפכו לחרבה. יקרה נס.
צר לי, אך יש אנשים שנבראו להיות תאורטיקנים ויש אחרים שנבראו להיות ריאליסטיקנים.
בהתאם להלכה היהודית, אני רשאי, כד"ר אריה אלדד עצמו, לכנות את ד"ר ישראל אלדד, כאבי ומורי. למדתי ממנו רבות, בתקופה בה התחלתי לקרוא את מאמריו בעיתונות, בתחילת שנות הששים. אף זכיתי ללמוד ממנו תורה, בשיטתו המיוחדת, בתקופה בה הורה מקצוע זה, בטכניון העיברי בחיפה.
עם כל זאת, את המדינה הקים בן גוריון הריאליסטיקן, שהעריך נכונה את כוחו ויכולתו של העם ועל פי זה בחר את דרכו. הוא בחר את הנתיב ביער, המלא זאבים. בתחילה נראה היה, כי בחר בשביל מתפתל מאוד וארוך מאוד, בסופו של דבר הוכח שהוא בחר כשביל הנכון.
המטרה הסופית המשותפת לכולנו היא צודקת ונכונה, אך הדרך להגיע אליה, בהכרח שתהיה עקלקלה.
את צעדנו יש לשקול בהתאם לכוחנו (הריאלי והאמיתי) ולאמצעים ולאפשרויות שיש בידינו
שביל הנראה במבט ראשון, כקצר וישר, עשוי להתברר בסופו של דבר כדרך ללא מוצא.
עצתי על כן, אנשים חכמים ונבונים, חישבו היטב את דרכיכם, ואת העיקרון של הליכה עיקשת דרך הקיר, שימרו, כאופציה אחרונה.