הם ניצחו. גם אם הניצחון הוא "ניצחון פירוס" לגבי כולנו, כולל המנצחים עצמם. אבל צריך להתבונן במציאות. ולו כדי לדעת להתמודד איתה. והעובדה היא שהם ניצחו. לא במספר המנדטים בבחירות. שם השמאל הפסיד. אך זה עניין לחשבונאים, וגם לשינויים- לכאן או לכאן- ברבות הימים. הניצחון שלהם הוא בהחדרת העקרונות שלהם לכל המחנות הפוליטיים. ניצחון לטווח ארוך. המחשבה האסונית שצריך מדינה פלשתינית, חדרה לחברה הישראלית. בעלי זיכרון לא ארוך, יודעים שהיא הייתה, עד לא מכבר, מוקצית מחמת מיאוס, גם לאנשי העבודה. הימים בהם צה"ל ניהל מרדפים אחרי מניפי דגל המחבלים, אינם רחוקים. ומי שהעז אז להזכיר את הצירוף-טירוף הזה, נחשב כבוגד.
היום זהו מטבע עובר לסוחר, ובכל החוגים. עד כדי כך, שהליכוד, שסימן פעם את האגף הימני במדינה, לוחץ להכניסו לקווי היסוד של הממשלה. זה כבר אינו ייהרג ובל יעבור. (אף על פי שזה הורג מאד...) המונח כבר התאזרח, אינו נלחש, ונזכר בלי תוספות כמו: חס וחלילה, ימ"ש ועוד.
איש גם אינו טורח לפרוט את המונח הזה לפרוטות. כמו למשל, איך ימריא מטוס בארץ בכלל. או איך נמנע ירי טילי קרקע- קרקע משטח ריבוני כזה אלינו. והאם בכלל נוכל להעלות על הדעת כניסה צבאית לשם? מתיקות הניצחון של השמאל מוגברת במציאות שבה מי שמבצע את מדיניותו, הוא דווקא הימין. גם מי שאומר: לא תהיה, הכניס אותה למילון שלנו.
והנה, מה שעשינו זה עתה הוא סימפטום למה שקרה. אנחנו נסחפים לשאלה משנית, פרקטית. של ביטחון, ירי טילים וכיוצ"ב. וכי זה מה שבאמת משנה. יירו או לא, יפגיזו או לא. הרי מדובר על חבלי ארץ ישראל. זו הנקודה המרכזית. וכל השאלות של כדאיות אינן במקום כלל. הן רק תוספת לעיקר. הקישוט לשאלה העקרונית. בדיוק כפי שמתיישבי פתח תקווה לא תהו על חשיבותם הביטחונית. הם יישבו את ארץ אבותיהם.
וזו אחת משיטות השמאל שהובילו לניצחונו. הם עוררו שאלות מעשיות מיידיות כאילו הן העיקר, כשאסור כלל לדון בהם ברמה האסטרטגית. הם עיקרו את שאלת הצדק הטבעי והמוסר האנושי בעיסוק בסוגיות כלכליות, ביטחוניות, יחסים עם אירופה והאו"ם. אף אחד כבר לא מתייחס לשאלה אם יש לנו זכות או לא. השאלות שמנסרות בחלל הן זכות השיבה, פירוז, "כיבוש", ראש ממשלה רוצח. וחסר הילד הקטן שיצעק: רגע, רגע על מה אתם מדברים בכלל? צריך, ראשית לכל, להחליט לאן פנינו מועדות. את הפרטים יש להשאיר לסוף. השמאל הפך את ה"עכשיו" לעיקר. העיקר הוא שיפסיקו לירות על גילה. (ומחר? יעזור אלוהי האתיאיסטים). הכרחי לצאת מעזה, הם קבעו. יצאנו והיא רדפה אחרינו. והתסריט חזר בלבנון. והנה, שוב, בונים מדיניות על תחושות הלב. על שאלת השקט. ולא על עצם הבסיס והשורשים.
אלא שהקרב אינו אבוד. וצריך להתחיל להילחם, גם אם החזרת המצב לקדמותו, תיקח זמן רב. אין ברירה אלא לנצל את כל הכלים, לתכנן מערכה ולצאת לדרך. בדומה לכינרת. גם שם ישנה ירידת מפלס ממושכת לאורך השנים. גם שם מורידים כל שנה את תקוות הקו האדום. גם שם מדברים על שנות גשם רבות. והנה, הפלא ופלא, השנה הגיעו מים עד להשלמת כמחצית המחסור. אסור לאבד תקווה. ואם זה כך בנושא שמלבד תפילה, אין הרבה מה לעשות, הרי בנושא הערבי, בצד התפילה, יש גם מרחב עשייה ענקי.
בין השאר אנחנו זקוקים דחוף להסברה. להקים מטה שיתכנן ויבנה מערכת הסברה מיידית, ולטווחים שונים. להטות את העם ואת ליבו לאהבת חבלי המולדת ולהבנה עמוקה מה היא ארץ ישראל לעם ישראל. לסובב חזרה את מה שנראה כתהליך היסטורי בלתי נמנע. לבדוק מה הביא את השינוי בדעת הקהל ולפעול להפוך אותו. גם אם זה יקח כמה שנים. אין זו שאלה פוליטית, בשלב זה. ולכן יש לגייס את כל המפלגות כולן. הנקודה הפוליטית היחידה היא, לנסות ולהעביר את רשות השידור, גלי צה"ל והערוצים למיניהם תחת כנפי זווית ימנית. ואולי, לוותר על משרד ממשלתי נכבד תמורת האחריות על ערוצי השידור. שם יש השפעה גדולה. אם כי זה לא כל הסיפור.
המונכון של חגי סגל, הוא דוגמא מצוינת לעשייה ברוכה שצריך להקפיד עליה וגם להמשיכה. או אם ניקח את המונח של "גבולות 67". למה הכוונה? לגבולות של אחרי ששת הימים? כולל כל סיני? אני משוכנע שאלו המשתמשים במונח הזה שיש "לחזור אל גבולות 67" אינם מתכוונים שישראל תשלוט מחדש אפילו בטאבה. (ששייכת להסכמים מאוחרים יותר.) הם מתכוונים, למעשה, לגבולות 48 . אלא ש-67 נוחת על לבו החם של כל ישראלי, עם הזיכרון המתוק של הניצחון במלחמת ששת הימים. ולא "גבולות אושוויץ" של שלהי מלחמת השחרור. וכך, בעטיפה המתוקה הזאת ניתן להוליך שולל את המאזינים ולמשוך את לבם. ועד שיתהו על התוכן, הם כבר אחרי שטיפת מוח חלקה ומצליחה.
ככלל, יש לנו "קייס" מצויין. אם נפסיד בו, גם לא יהיה את מי להאשים. פשוט, לא יהיו משטרה, בית משפט או ...מדינה בכלל. אז, יאללה חברים, לעבודה (האמיתית) , לצווי 8 ולמאמץ משותף. כי יכול נוכל לה (להסברה) ואזי, עלה נעלה.
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
היום זהו מטבע עובר לסוחר, ובכל החוגים. עד כדי כך, שהליכוד, שסימן פעם את האגף הימני במדינה, לוחץ להכניסו לקווי היסוד של הממשלה. זה כבר אינו ייהרג ובל יעבור. (אף על פי שזה הורג מאד...) המונח כבר התאזרח, אינו נלחש, ונזכר בלי תוספות כמו: חס וחלילה, ימ"ש ועוד.
איש גם אינו טורח לפרוט את המונח הזה לפרוטות. כמו למשל, איך ימריא מטוס בארץ בכלל. או איך נמנע ירי טילי קרקע- קרקע משטח ריבוני כזה אלינו. והאם בכלל נוכל להעלות על הדעת כניסה צבאית לשם? מתיקות הניצחון של השמאל מוגברת במציאות שבה מי שמבצע את מדיניותו, הוא דווקא הימין. גם מי שאומר: לא תהיה, הכניס אותה למילון שלנו.
והנה, מה שעשינו זה עתה הוא סימפטום למה שקרה. אנחנו נסחפים לשאלה משנית, פרקטית. של ביטחון, ירי טילים וכיוצ"ב. וכי זה מה שבאמת משנה. יירו או לא, יפגיזו או לא. הרי מדובר על חבלי ארץ ישראל. זו הנקודה המרכזית. וכל השאלות של כדאיות אינן במקום כלל. הן רק תוספת לעיקר. הקישוט לשאלה העקרונית. בדיוק כפי שמתיישבי פתח תקווה לא תהו על חשיבותם הביטחונית. הם יישבו את ארץ אבותיהם.
וזו אחת משיטות השמאל שהובילו לניצחונו. הם עוררו שאלות מעשיות מיידיות כאילו הן העיקר, כשאסור כלל לדון בהם ברמה האסטרטגית. הם עיקרו את שאלת הצדק הטבעי והמוסר האנושי בעיסוק בסוגיות כלכליות, ביטחוניות, יחסים עם אירופה והאו"ם. אף אחד כבר לא מתייחס לשאלה אם יש לנו זכות או לא. השאלות שמנסרות בחלל הן זכות השיבה, פירוז, "כיבוש", ראש ממשלה רוצח. וחסר הילד הקטן שיצעק: רגע, רגע על מה אתם מדברים בכלל? צריך, ראשית לכל, להחליט לאן פנינו מועדות. את הפרטים יש להשאיר לסוף. השמאל הפך את ה"עכשיו" לעיקר. העיקר הוא שיפסיקו לירות על גילה. (ומחר? יעזור אלוהי האתיאיסטים). הכרחי לצאת מעזה, הם קבעו. יצאנו והיא רדפה אחרינו. והתסריט חזר בלבנון. והנה, שוב, בונים מדיניות על תחושות הלב. על שאלת השקט. ולא על עצם הבסיס והשורשים.
אלא שהקרב אינו אבוד. וצריך להתחיל להילחם, גם אם החזרת המצב לקדמותו, תיקח זמן רב. אין ברירה אלא לנצל את כל הכלים, לתכנן מערכה ולצאת לדרך. בדומה לכינרת. גם שם ישנה ירידת מפלס ממושכת לאורך השנים. גם שם מורידים כל שנה את תקוות הקו האדום. גם שם מדברים על שנות גשם רבות. והנה, הפלא ופלא, השנה הגיעו מים עד להשלמת כמחצית המחסור. אסור לאבד תקווה. ואם זה כך בנושא שמלבד תפילה, אין הרבה מה לעשות, הרי בנושא הערבי, בצד התפילה, יש גם מרחב עשייה ענקי.
בין השאר אנחנו זקוקים דחוף להסברה. להקים מטה שיתכנן ויבנה מערכת הסברה מיידית, ולטווחים שונים. להטות את העם ואת ליבו לאהבת חבלי המולדת ולהבנה עמוקה מה היא ארץ ישראל לעם ישראל. לסובב חזרה את מה שנראה כתהליך היסטורי בלתי נמנע. לבדוק מה הביא את השינוי בדעת הקהל ולפעול להפוך אותו. גם אם זה יקח כמה שנים. אין זו שאלה פוליטית, בשלב זה. ולכן יש לגייס את כל המפלגות כולן. הנקודה הפוליטית היחידה היא, לנסות ולהעביר את רשות השידור, גלי צה"ל והערוצים למיניהם תחת כנפי זווית ימנית. ואולי, לוותר על משרד ממשלתי נכבד תמורת האחריות על ערוצי השידור. שם יש השפעה גדולה. אם כי זה לא כל הסיפור.
המונכון של חגי סגל, הוא דוגמא מצוינת לעשייה ברוכה שצריך להקפיד עליה וגם להמשיכה. או אם ניקח את המונח של "גבולות 67". למה הכוונה? לגבולות של אחרי ששת הימים? כולל כל סיני? אני משוכנע שאלו המשתמשים במונח הזה שיש "לחזור אל גבולות 67" אינם מתכוונים שישראל תשלוט מחדש אפילו בטאבה. (ששייכת להסכמים מאוחרים יותר.) הם מתכוונים, למעשה, לגבולות 48 . אלא ש-67 נוחת על לבו החם של כל ישראלי, עם הזיכרון המתוק של הניצחון במלחמת ששת הימים. ולא "גבולות אושוויץ" של שלהי מלחמת השחרור. וכך, בעטיפה המתוקה הזאת ניתן להוליך שולל את המאזינים ולמשוך את לבם. ועד שיתהו על התוכן, הם כבר אחרי שטיפת מוח חלקה ומצליחה.
ככלל, יש לנו "קייס" מצויין. אם נפסיד בו, גם לא יהיה את מי להאשים. פשוט, לא יהיו משטרה, בית משפט או ...מדינה בכלל. אז, יאללה חברים, לעבודה (האמיתית) , לצווי 8 ולמאמץ משותף. כי יכול נוכל לה (להסברה) ואזי, עלה נעלה.
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.