הדרמה ההיסטורית הפוקדת את העולם אינה פרי גחמה אמריקנית הרפתקנית. מי ש"אירופה הישנה" אוהבת להציגו כשלפן במערבון ספגטי עומד היום בנעליהם של מלכי ומדינאי אנגליה מאליזבט שנלחמה בארמדה הספרדית ועד לווינסטון צ'רצ'יל. אנגליה לחמה בלואי ה-14 ובנפוליאון, בקייזר ובפיהרר הגרמנים. שם המשחק "מאזן הכחות" באירופה. כאשר כחה של צרפת היה עדיף, הצטרפה אנגליה לאויביה; מול כוחה העולה של גרמניה כרתה "ברית לבבית" עם צרפת.
היום, האמריקנים הם שמוצאים את עצמם מול אירופה מאוחדת כאנגליה בשעתה, ורוסיה חזרה להשתתף, כמו בימי הצארים, בנדנדת שווי המשקל הכלל-אירופי. תם העולם האידיאולוגי הדו-קוטבי, חזר "משחק האומות" בין מדינות בעלות משטרים דומים. שוב ניצב כח אטלנטי, דובר אנגלית, מול יבשת אירופה, אך בשינוי קל : אנגליה אינה בו אלא נספח.
באירופה המאוחדת שולט גוש צרפתי-גרמני, "צפונים" בעגה הישראלית. מה פלא, ש"דרומים" כמו ספרד ואיטליה יישענו לשם שווי משקל על ארה"ב, ואחריהן תלכנה "ערי הפיתוח", המועמדים החדשים - הצ"כים, הפולנים ודומיהם. כך, עוד טרם פרצה המלחמה, סדר הכחות באירופה כבר שונה מן היסוד. גם האו"ם כפי שהיכרנוהו לא יהיה עוד, בין אם תצליח ארה"ב בעיראק, ולא כל שכן אם תיכשל.
מדוע הפכה עיראק להיות העילה לכל זה?
מפני שכאשר אמריקה נאלצה להכתיב סדר יום עולמי למלחמה בטרור האיסלמי בעקבות ה-9.11, היא גילתה שאינה עוד לבדה. העוצמה האירופית החדשה, שסדר יומה אחר, חסמה את דרכה. ההתנגשות היתה בלתי נמנעת, ומעשי האיבה שיפרצו בעיראק רק יחריפו את הניגודים. את הקרע ירחיבו עוד המאבקים על עיצובה העתידי של עיראק, כגון למי יימסרו החוזים השמנים לשיקום ופיתוח שדות הנפט.
ישראל והעם היהודי ניצבים מול עולם חדש. החדשה הטובה היא בלימת עוצמתה של אירופה העויינת. גם על נפילת האו"ם או הפיכתו לבלתי רלוונטי לא נזיל דמעה, ובמיוחד על נטילת עוקצה של מועצת הבטחון, שתמיד רק ווטו אמריקני הציל אותנו מציפורניה. עוד חדשה טובה היא סופו של "הקוורטט", זו ההתחברות מבשרת הרעות של אמריקה לאירופה, רוסיה והאו"ם, לאכוף עלינו תכתיב פלסטיני. עד עתה חשבו האמריקנים, ששותפיהם ל"קוורטט" ישמשו לקישוט בלבד, היום הם יודעים יותר טוב, ומה ששנוא עליהם בעיראק, לא ירצו לראותו כאן.
עד כאן החדשות הטובות. החדשות הרעות הן, שאחרי מלחמת עיראק רק תגבר התחרות בין הגושים החדשים על חסדיהם של הערבים. הנאום האחרון של בוש, שתואם עם מצרים וירדן, אינו מבשר טובות: אמריקה קונה את תמיכת הערבים "המתונים" במטבע ישראלי. טוני בלייר, שכל מילה שלו מתואמת עם בוש, הגדיל לעשות בהשוותו אותנו לסדאם חוסיין: כפי שהוא מדכא ורוצח את עמו, כך אנחנו עושים לפלסטינים, ולכן לשם "איזון" - אותו יכו בחרב, אותנו ב"מפת דרכים".
שרון הגיב ב"הבעת סיפוק" על הנבזות הזאת, של מתן שכר לכל המסייע לאמריקה נגד עיראק על חשבוננו. שרון תומך במינויו ל"ראש ממשלה" של האנטישמי, מכחיש השואה ומצדיק רצח המתנחלים, אבו מאזן, ובהפיכת המינוי הזה ליריית פתיחה ל"מו"מ תחת אש" עם רשות המחבלים. בקיצור שרון רוקד עם הזאבים. אין לו ברירה. כי הכל נובע מן החטא הקדמון, הלא היא הסכמתו למדינה פלסטינית בארץ ישראל המערבית, הסכמה שבבסיסה האידיאולוגי-הפוליטי מונחת ההודאה שארץ ישראל היא אדמה פלסטינית.
ובכל זאת, המשחק אינו אבוד. בוש אינו אויב, ודעת הקהל בארה"ב מתנגדת ברובה למדינה פלסטינית כפי שמוכיחים הסקרים האחרונים. אילולא אותו חטא קדמון, שרון היה יכול לגייס לימיננו את יהדות ארה"ב, את הקונגרס ומיליוני ידידים נוצרים, מקורות כח חשובים של הנשיא בשנת הבחירות הקרבה והולכת.
בגדול, שידוד המערכות העולמי משחק לידיה של ישראל. חבל, שעמדתו הרת-האסון של שרון בזכות מדינה פלסטינית עלולה לשמוט את הקלפים מידינו ולהעמידנו מול "מפת הדרכים" חסרי ישע, תרתי משמע.
היום, האמריקנים הם שמוצאים את עצמם מול אירופה מאוחדת כאנגליה בשעתה, ורוסיה חזרה להשתתף, כמו בימי הצארים, בנדנדת שווי המשקל הכלל-אירופי. תם העולם האידיאולוגי הדו-קוטבי, חזר "משחק האומות" בין מדינות בעלות משטרים דומים. שוב ניצב כח אטלנטי, דובר אנגלית, מול יבשת אירופה, אך בשינוי קל : אנגליה אינה בו אלא נספח.
באירופה המאוחדת שולט גוש צרפתי-גרמני, "צפונים" בעגה הישראלית. מה פלא, ש"דרומים" כמו ספרד ואיטליה יישענו לשם שווי משקל על ארה"ב, ואחריהן תלכנה "ערי הפיתוח", המועמדים החדשים - הצ"כים, הפולנים ודומיהם. כך, עוד טרם פרצה המלחמה, סדר הכחות באירופה כבר שונה מן היסוד. גם האו"ם כפי שהיכרנוהו לא יהיה עוד, בין אם תצליח ארה"ב בעיראק, ולא כל שכן אם תיכשל.
מדוע הפכה עיראק להיות העילה לכל זה?
מפני שכאשר אמריקה נאלצה להכתיב סדר יום עולמי למלחמה בטרור האיסלמי בעקבות ה-9.11, היא גילתה שאינה עוד לבדה. העוצמה האירופית החדשה, שסדר יומה אחר, חסמה את דרכה. ההתנגשות היתה בלתי נמנעת, ומעשי האיבה שיפרצו בעיראק רק יחריפו את הניגודים. את הקרע ירחיבו עוד המאבקים על עיצובה העתידי של עיראק, כגון למי יימסרו החוזים השמנים לשיקום ופיתוח שדות הנפט.
ישראל והעם היהודי ניצבים מול עולם חדש. החדשה הטובה היא בלימת עוצמתה של אירופה העויינת. גם על נפילת האו"ם או הפיכתו לבלתי רלוונטי לא נזיל דמעה, ובמיוחד על נטילת עוקצה של מועצת הבטחון, שתמיד רק ווטו אמריקני הציל אותנו מציפורניה. עוד חדשה טובה היא סופו של "הקוורטט", זו ההתחברות מבשרת הרעות של אמריקה לאירופה, רוסיה והאו"ם, לאכוף עלינו תכתיב פלסטיני. עד עתה חשבו האמריקנים, ששותפיהם ל"קוורטט" ישמשו לקישוט בלבד, היום הם יודעים יותר טוב, ומה ששנוא עליהם בעיראק, לא ירצו לראותו כאן.
עד כאן החדשות הטובות. החדשות הרעות הן, שאחרי מלחמת עיראק רק תגבר התחרות בין הגושים החדשים על חסדיהם של הערבים. הנאום האחרון של בוש, שתואם עם מצרים וירדן, אינו מבשר טובות: אמריקה קונה את תמיכת הערבים "המתונים" במטבע ישראלי. טוני בלייר, שכל מילה שלו מתואמת עם בוש, הגדיל לעשות בהשוותו אותנו לסדאם חוסיין: כפי שהוא מדכא ורוצח את עמו, כך אנחנו עושים לפלסטינים, ולכן לשם "איזון" - אותו יכו בחרב, אותנו ב"מפת דרכים".
שרון הגיב ב"הבעת סיפוק" על הנבזות הזאת, של מתן שכר לכל המסייע לאמריקה נגד עיראק על חשבוננו. שרון תומך במינויו ל"ראש ממשלה" של האנטישמי, מכחיש השואה ומצדיק רצח המתנחלים, אבו מאזן, ובהפיכת המינוי הזה ליריית פתיחה ל"מו"מ תחת אש" עם רשות המחבלים. בקיצור שרון רוקד עם הזאבים. אין לו ברירה. כי הכל נובע מן החטא הקדמון, הלא היא הסכמתו למדינה פלסטינית בארץ ישראל המערבית, הסכמה שבבסיסה האידיאולוגי-הפוליטי מונחת ההודאה שארץ ישראל היא אדמה פלסטינית.
ובכל זאת, המשחק אינו אבוד. בוש אינו אויב, ודעת הקהל בארה"ב מתנגדת ברובה למדינה פלסטינית כפי שמוכיחים הסקרים האחרונים. אילולא אותו חטא קדמון, שרון היה יכול לגייס לימיננו את יהדות ארה"ב, את הקונגרס ומיליוני ידידים נוצרים, מקורות כח חשובים של הנשיא בשנת הבחירות הקרבה והולכת.
בגדול, שידוד המערכות העולמי משחק לידיה של ישראל. חבל, שעמדתו הרת-האסון של שרון בזכות מדינה פלסטינית עלולה לשמוט את הקלפים מידינו ולהעמידנו מול "מפת הדרכים" חסרי ישע, תרתי משמע.