במימד ההיסטורי זו בהחלט המלחמה שלנו, שכן זהו הצעד הראשון במלחמה העולמית בין המערב והאיסלם, ומלחמת המערב והאיסלם - אין לדעת אם קרה או חמה - תהיה הסיפור המרכזי של המאה
ה-21. בסיפור הזה, המדינה היהודית הקטנה, שבמקרה יושבת בדיוק על הר הבית וכנסיית הקבר, שקשורה לאירופה אבל נמצאת בלב המזרח התיכון, שעצם קיומה מפרנס את העימות הפלשתיני המדמם ללא הרף, המדינה הזו תהיה תקועה כמו קוץ במקום הרגיש של שני הצדדים. במימד ההיסטורי מדובר בעימות עולמי שבכלל לא אנחנו הנושא שלו, אבל אנחנו נהיה כל הזמן בעין הסערה שלו.
לעומת זאת במימד הפוליטי, ובטווח הנראה לעין, זו איננה המלחמה שלנו בשום מובן. בלי להכנס לטוטו על גובה ההסתברות לאיזה טיל כימי שיעוף מעירק לכאן, הכל יודעים שהיא נמוכה מאוד, ואחרי שנתיים של פיגועי מתאבדים, גם אם יהיה דבר כזה הוא לא ישאיר עלינו הרבה רושם. מה שיותר חשוב להעיר הוא שזו איננה המלחמה שלנו גם במובן המדיני והכלכלי. יש אנשים שפיתחו ציפייה כזו, כאילו המלחמה בעירק תהיה דאוס-אכס-מכינה, מין אירוע שמיימי שבא מחוץ לעולם ופותר את הבעיות חסרות הפתרון. זה לא יקרה. המפציצים החמקנים של ג'ורג' בוש לא יעזרו לנו לחמוק מהתמודדות עם הבעיות הקשות שלנו.
הבעיות לא יפתרו זו את זו
ואגב, גם הבעיות שלנו עצמן לא יהיו דאוס אכס מכינה. לא יתרחש גם הנס, שרבים בקהילייה הכלכלית מייחלים לו בכל הרצינות, ובו הבעיות הקשות יפתרו זו את זו. הבעיה המדינית שלנו אכן מסבכת את מצבנו הכלכלי, והמשבר הכלכלי אכן מסבך את מצבנו המדיני, אבל שני המשברים רק מסבכים זה את זה, והם יוסיפו ויסתבכו כל עוד מי שצריך להתמודד עם בעיה א', מציע לשבת בחיבוק ידיים ולחכות עד שתיפתר בעיה ב', ולהיפך. משברים לעולם לא יפתרו זה את זה. צריך לטפל במשבר הכלכלי כאילו אין בעיה מדינית ולעסוק בעניין המדיני כאילו אין משבר כלכלי. ויותר נכון לנסח את זה דווקא בצורה השלילית: צריך לעסוק בעניין המדיני כאילו אין שום דרך לפתור את המשבר הכלכלי, וצריך לטפל במשבר הכלכלי כאילו אין שום פתרון לבעיה המדינית.
ורצוי גם להצטייד ביושר אינטלקטואלי. כזכור, הכנסת הקודמת סבלה מגל של הצעות חוק פופוליסטיות וחסרות אחריות, שאי אפשר להצביע נגדן כי הן חברתיות ונאורות ושוויוניות, אבל גם אי אפשר לממש אותן כי אין כסף. עד שבשלב מסויים נדרשו חברי הכנסת הנכבדים להסביר מאין הם מציעים לקחת את הכסף הדרוש למימוש הצעות החוק שהם מגישים. המינימום הזה של אחריות נדרש גם מהעיתונות, והרושם שלי הוא שהעיתונות הישראלית בימי משבר אלה לא עומדת בו. כל הפרשנים והכתבים הכלכליים מסבירים מדוע רע ומר יהיה גורלנו אם הממשלה לא תקצץ מיידית כמה מיליארדים מתקציבה, אבל על כל קיצוץ בנפרד כולם כותבים שהוא הרה אסון ובלתי אפשרי, פוגע בשכבות החלשות, הורס את הפריפריה, ויגדיל את מעגל האבטלה.
העיתונות והכיסוי
בגדול, מלבד על ביטחון, הממשלה מוציאה כסף בשתי דרכים: קיצבאות ושכר לעובדים. הקיצבאות ניתנות רק לשכבות החלשות, ומבין העובדים בדרך הטבע רק מיעוט קטן הוא בכירים ואילו הרוב המכריע הם זוטרים ומקבלי שכר מינימום. אפילו אם תמצא באחד המשרדים מחלקה שלמה של 30 אוכלי חינם שלא מייצרים כלום, עדיין 27 מתוכם הם עובדים זוטרים קשי יום, אוכלי חינם שלא באשמתם, אנשים שפיטוריהם יהיו טרגדיה אישית ומשפחתית. זה המצב: אין שום דרך לקצץ בתקציב בלי לפגוע בעיקר בחלשים, אבל אם לא תקצץ בתקציב ייגרם משבר כלכלי קשה ממנו ייפגעו אנושות בעיקר החלשים.
גם אחרי המסקנה העצובה הזו עדיין יש מקום לוויכוח קשה וכואב איפה לקצץ יותר ואיפה פחות, אבל מי שרוצה להשתתף בוויכוח הזה לא יכול להסתפק בלהגיד איפה לא לקצץ, או בלתאר כמה יהיה כואב אם נקצץ דווקא כאן. ברור שצריך לקצץ בכל, ושאין קיצוץ לא כואב, ושמכל צעד של ייעול ייפגעו בעיקר השכבות החלשות. ברור גם, שמול כל קיצוץ יתייצבו דוברים מקצועיים, משרתי אינטרס נקודתי, ויסבירו למה אפשר לקצץ בכל מקום אחר ורק לא אצלם. העיתונות יכולה לעשות לעצמה עבודה קלה, ולהתמסר לכולם. אלא שבזה היא הופכת את עצמה לצ'ק חסר כיסוי, כמו הצעות החוק הפופוליסטיות הזכורות לרע מהכנסת הקודמת.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
ה-21. בסיפור הזה, המדינה היהודית הקטנה, שבמקרה יושבת בדיוק על הר הבית וכנסיית הקבר, שקשורה לאירופה אבל נמצאת בלב המזרח התיכון, שעצם קיומה מפרנס את העימות הפלשתיני המדמם ללא הרף, המדינה הזו תהיה תקועה כמו קוץ במקום הרגיש של שני הצדדים. במימד ההיסטורי מדובר בעימות עולמי שבכלל לא אנחנו הנושא שלו, אבל אנחנו נהיה כל הזמן בעין הסערה שלו.
לעומת זאת במימד הפוליטי, ובטווח הנראה לעין, זו איננה המלחמה שלנו בשום מובן. בלי להכנס לטוטו על גובה ההסתברות לאיזה טיל כימי שיעוף מעירק לכאן, הכל יודעים שהיא נמוכה מאוד, ואחרי שנתיים של פיגועי מתאבדים, גם אם יהיה דבר כזה הוא לא ישאיר עלינו הרבה רושם. מה שיותר חשוב להעיר הוא שזו איננה המלחמה שלנו גם במובן המדיני והכלכלי. יש אנשים שפיתחו ציפייה כזו, כאילו המלחמה בעירק תהיה דאוס-אכס-מכינה, מין אירוע שמיימי שבא מחוץ לעולם ופותר את הבעיות חסרות הפתרון. זה לא יקרה. המפציצים החמקנים של ג'ורג' בוש לא יעזרו לנו לחמוק מהתמודדות עם הבעיות הקשות שלנו.
הבעיות לא יפתרו זו את זו
ואגב, גם הבעיות שלנו עצמן לא יהיו דאוס אכס מכינה. לא יתרחש גם הנס, שרבים בקהילייה הכלכלית מייחלים לו בכל הרצינות, ובו הבעיות הקשות יפתרו זו את זו. הבעיה המדינית שלנו אכן מסבכת את מצבנו הכלכלי, והמשבר הכלכלי אכן מסבך את מצבנו המדיני, אבל שני המשברים רק מסבכים זה את זה, והם יוסיפו ויסתבכו כל עוד מי שצריך להתמודד עם בעיה א', מציע לשבת בחיבוק ידיים ולחכות עד שתיפתר בעיה ב', ולהיפך. משברים לעולם לא יפתרו זה את זה. צריך לטפל במשבר הכלכלי כאילו אין בעיה מדינית ולעסוק בעניין המדיני כאילו אין משבר כלכלי. ויותר נכון לנסח את זה דווקא בצורה השלילית: צריך לעסוק בעניין המדיני כאילו אין שום דרך לפתור את המשבר הכלכלי, וצריך לטפל במשבר הכלכלי כאילו אין שום פתרון לבעיה המדינית.
ורצוי גם להצטייד ביושר אינטלקטואלי. כזכור, הכנסת הקודמת סבלה מגל של הצעות חוק פופוליסטיות וחסרות אחריות, שאי אפשר להצביע נגדן כי הן חברתיות ונאורות ושוויוניות, אבל גם אי אפשר לממש אותן כי אין כסף. עד שבשלב מסויים נדרשו חברי הכנסת הנכבדים להסביר מאין הם מציעים לקחת את הכסף הדרוש למימוש הצעות החוק שהם מגישים. המינימום הזה של אחריות נדרש גם מהעיתונות, והרושם שלי הוא שהעיתונות הישראלית בימי משבר אלה לא עומדת בו. כל הפרשנים והכתבים הכלכליים מסבירים מדוע רע ומר יהיה גורלנו אם הממשלה לא תקצץ מיידית כמה מיליארדים מתקציבה, אבל על כל קיצוץ בנפרד כולם כותבים שהוא הרה אסון ובלתי אפשרי, פוגע בשכבות החלשות, הורס את הפריפריה, ויגדיל את מעגל האבטלה.
העיתונות והכיסוי
בגדול, מלבד על ביטחון, הממשלה מוציאה כסף בשתי דרכים: קיצבאות ושכר לעובדים. הקיצבאות ניתנות רק לשכבות החלשות, ומבין העובדים בדרך הטבע רק מיעוט קטן הוא בכירים ואילו הרוב המכריע הם זוטרים ומקבלי שכר מינימום. אפילו אם תמצא באחד המשרדים מחלקה שלמה של 30 אוכלי חינם שלא מייצרים כלום, עדיין 27 מתוכם הם עובדים זוטרים קשי יום, אוכלי חינם שלא באשמתם, אנשים שפיטוריהם יהיו טרגדיה אישית ומשפחתית. זה המצב: אין שום דרך לקצץ בתקציב בלי לפגוע בעיקר בחלשים, אבל אם לא תקצץ בתקציב ייגרם משבר כלכלי קשה ממנו ייפגעו אנושות בעיקר החלשים.
גם אחרי המסקנה העצובה הזו עדיין יש מקום לוויכוח קשה וכואב איפה לקצץ יותר ואיפה פחות, אבל מי שרוצה להשתתף בוויכוח הזה לא יכול להסתפק בלהגיד איפה לא לקצץ, או בלתאר כמה יהיה כואב אם נקצץ דווקא כאן. ברור שצריך לקצץ בכל, ושאין קיצוץ לא כואב, ושמכל צעד של ייעול ייפגעו בעיקר השכבות החלשות. ברור גם, שמול כל קיצוץ יתייצבו דוברים מקצועיים, משרתי אינטרס נקודתי, ויסבירו למה אפשר לקצץ בכל מקום אחר ורק לא אצלם. העיתונות יכולה לעשות לעצמה עבודה קלה, ולהתמסר לכולם. אלא שבזה היא הופכת את עצמה לצ'ק חסר כיסוי, כמו הצעות החוק הפופוליסטיות הזכורות לרע מהכנסת הקודמת.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".