רדיפת השלום, שבה מתהדרים הפציפיסטים, היא אחיזת עיניים המשקפת את הזיוף המושרש בתפישת עולמם. שכן, הפציפיזם מתבטא בהתמכרות מוחלטת לאידיאולוגיית ההשתמטות מכל מאבק יעיל נגד תוקפנותם של עריצים אלימים. לעומת תבוסתנותו העיוורת של הפציפיסט, רודף השלום יהיה ערוך ומוכן למאבק פיזי באיומים אלימים ברגע שמהלכי השלום יסתברו כטכסיסי סרק המנוצלים לרעה על ידי אויביו. לאחר מלחמת העולם הראשונה הפכה אירופה לפציפיסטית וקיבלה בתמורה את היטלר. ואומנם, הפציפיסט הוא בן בריתו הנאמן ביותר של כל רודן בעל צביון היטלריסטי.
השמאל הישראלי, המתהדר בנוצות שלום, מגלם למעשה את הפציפיזם בגרסתו הפתולוגית ביותר. אסון אוסלו הוא כרוניקה ידועה מראש של פציפיזם קנאי, שרוממות השלום בפיו, אך הרס וחורבן בידיו. התופעה הסוריאליסטית ביותר של הפציפיזם הישראלי היא הסתמכותו על מאמרי המקרא לקידום השקפת עולמו. המקרא והתלמוד אכן ספוגים ברוח רדיפת שלום, המתייחסת בעיקר לשלום ואחווה בין בני העם היהודי, אך המוסר היהודי מבחין היטב בין רדיפת שלום אמיתית לבין פציפיזם של משיחיות שקר. על הפציפיזם המושחת של נביאי השקר אומר הנביא ירמיהו: "וירפאו את שבר עמי על נקלה, לאמר: שלום שלום, ואין שלום".
משפטו של ירמיהו מתמצת בצורה קולעת את דרכו של הפציפיזם הישראלי, שברוב שחצנותו מבטיח לעם היהודי שלום קל ומהיר באמצעות כניעה לתאוותיו ולאויביו. "צנועי אוסלו", הדורשים מהעם היהודי ענווה בפני אומות העולם, הם אנשים מוכי יוהרה הנוטלים לעצמם את תפקידו של בורא עולם ומתיימרים להנחיל "שלום אמת" לעם היהודי תוך הפרת הצו המקראי. שכן, כל יהודי שבורך בענוות אמת יודע כי השלום הוא בידי שמים, והעם היהודי אכן יכול לקרב את השלום בדרך הציות למוסר המקראי. אך אידיאל השלום של הפציפיזם הישראלי מטהר כל שרץ. שכן, בדהירתם אחוזת הטירוף למימוש "השלום" רמסו אנשי אוסלו כל כלל דמוקרטי, זלזלו בכל עקרון מוסרי ובזו לכל ערך יהודי.
את שיא האירוניה הפציפיסטית מסמל הפרדוכס המקראי של השמאל המסתמך על רדיפת השלום של נביאי המקרא כדי לבזות את מצות יישוב ארץ ישראל השקולה כנגד כל מצוות התורה. השימוש הנלוז והמשובש, שעושה השמאל במקרא, מסגיר את מאפייניו של הפציפיזם הישראלי כמשנתם של עמי ארצות שאינם מבדילים בין מוסר יהודי לבין מוסרם "ההומניסטי" של בני נוח. ההתנכרות למוסר היהודי והרדידות המחשבתית המתלווה אליה מדרדרות את מחנה "השלום" גם לפרדוכס הפציפיסטי. שכן, באותה עוצמה שבה אוהבים הפציפיסטים הישראלים את אויבי העם היהודי, כך הם שונאים את בני עמם שאינם שותפים לדרכם. הבלבול הרגשי והשכלי בין אהבה לשנאה, בין צניעות ליוהרה, בין אח לאויב, בין אמת לשקר, בין שלום למלחמה משקף את הריקנות שמתוכה צומח הפציפיזם, שאין לו שום נגיעה לרדיפת שלום אמיתית.
בקרב עמי העולם רווחת הגדרתו של העם היהודי כברומטר למצב האנושות. ואכן, עמי העולם יכולים להפיק לקחים מתהפוכות גורלו של העם היהודי. את תוצאותיה הטרגיות של הרפתקת אוסלו צריכה מדינת ישראל לייצא לעולם כלקח אקטואלי הממחיש את עוצמת ההרס הגלומה בפציפיזם. אלא שההטיה התעמולתית של כלי התקשורת הבינלאומיים מעוותת את לקח אוסלו עד כדי היפוך היוצרות. לכן, יש להתמקד באבחנה הברורה בין פציפיזם לרדיפת שלום כשני ערכים הנוגדים אלה את אלה, ולחשוף את טיבו האמיתי של הפציפיסט כבן בריתו של התוקפן. המאה העשרים רוויה אנלוגיות היסטוריות לפוטנציאל החורבן הגלום בפציפיזם, שבשנות השלושים של המאה העשרים הכשיר את התנאים למימוש הזיות הדמים של היטלר, שבשנות התשעים הפך את ערפאת ליקיר העולם והכתירו בפרס נובל לשלום, ואשר משמש כיום מליץ יושר לסדאם חוסיין.
הברית האסטרטגית בין הפציפיזם המערבי לג'יהאד האיסלמי נובעת משורשיהם הרעיוניים המשותפים. בעוד שהפציפיזם הוא התפתחות בלתי-נמנעת של משיחיות השקר הנוצרית, הג'יהאד הוא ביטוי מובהק של משיחיות השקר המוסלמית. כלומר, הדחף האנטישמי השולל את ייעודו המקראי של העם היהודי רוקח בריתות אסטרטגיות מוזרות הממיטות תוהו ובוהו על האנושות.
השמאל הישראלי, המתהדר בנוצות שלום, מגלם למעשה את הפציפיזם בגרסתו הפתולוגית ביותר. אסון אוסלו הוא כרוניקה ידועה מראש של פציפיזם קנאי, שרוממות השלום בפיו, אך הרס וחורבן בידיו. התופעה הסוריאליסטית ביותר של הפציפיזם הישראלי היא הסתמכותו על מאמרי המקרא לקידום השקפת עולמו. המקרא והתלמוד אכן ספוגים ברוח רדיפת שלום, המתייחסת בעיקר לשלום ואחווה בין בני העם היהודי, אך המוסר היהודי מבחין היטב בין רדיפת שלום אמיתית לבין פציפיזם של משיחיות שקר. על הפציפיזם המושחת של נביאי השקר אומר הנביא ירמיהו: "וירפאו את שבר עמי על נקלה, לאמר: שלום שלום, ואין שלום".
משפטו של ירמיהו מתמצת בצורה קולעת את דרכו של הפציפיזם הישראלי, שברוב שחצנותו מבטיח לעם היהודי שלום קל ומהיר באמצעות כניעה לתאוותיו ולאויביו. "צנועי אוסלו", הדורשים מהעם היהודי ענווה בפני אומות העולם, הם אנשים מוכי יוהרה הנוטלים לעצמם את תפקידו של בורא עולם ומתיימרים להנחיל "שלום אמת" לעם היהודי תוך הפרת הצו המקראי. שכן, כל יהודי שבורך בענוות אמת יודע כי השלום הוא בידי שמים, והעם היהודי אכן יכול לקרב את השלום בדרך הציות למוסר המקראי. אך אידיאל השלום של הפציפיזם הישראלי מטהר כל שרץ. שכן, בדהירתם אחוזת הטירוף למימוש "השלום" רמסו אנשי אוסלו כל כלל דמוקרטי, זלזלו בכל עקרון מוסרי ובזו לכל ערך יהודי.
את שיא האירוניה הפציפיסטית מסמל הפרדוכס המקראי של השמאל המסתמך על רדיפת השלום של נביאי המקרא כדי לבזות את מצות יישוב ארץ ישראל השקולה כנגד כל מצוות התורה. השימוש הנלוז והמשובש, שעושה השמאל במקרא, מסגיר את מאפייניו של הפציפיזם הישראלי כמשנתם של עמי ארצות שאינם מבדילים בין מוסר יהודי לבין מוסרם "ההומניסטי" של בני נוח. ההתנכרות למוסר היהודי והרדידות המחשבתית המתלווה אליה מדרדרות את מחנה "השלום" גם לפרדוכס הפציפיסטי. שכן, באותה עוצמה שבה אוהבים הפציפיסטים הישראלים את אויבי העם היהודי, כך הם שונאים את בני עמם שאינם שותפים לדרכם. הבלבול הרגשי והשכלי בין אהבה לשנאה, בין צניעות ליוהרה, בין אח לאויב, בין אמת לשקר, בין שלום למלחמה משקף את הריקנות שמתוכה צומח הפציפיזם, שאין לו שום נגיעה לרדיפת שלום אמיתית.
בקרב עמי העולם רווחת הגדרתו של העם היהודי כברומטר למצב האנושות. ואכן, עמי העולם יכולים להפיק לקחים מתהפוכות גורלו של העם היהודי. את תוצאותיה הטרגיות של הרפתקת אוסלו צריכה מדינת ישראל לייצא לעולם כלקח אקטואלי הממחיש את עוצמת ההרס הגלומה בפציפיזם. אלא שההטיה התעמולתית של כלי התקשורת הבינלאומיים מעוותת את לקח אוסלו עד כדי היפוך היוצרות. לכן, יש להתמקד באבחנה הברורה בין פציפיזם לרדיפת שלום כשני ערכים הנוגדים אלה את אלה, ולחשוף את טיבו האמיתי של הפציפיסט כבן בריתו של התוקפן. המאה העשרים רוויה אנלוגיות היסטוריות לפוטנציאל החורבן הגלום בפציפיזם, שבשנות השלושים של המאה העשרים הכשיר את התנאים למימוש הזיות הדמים של היטלר, שבשנות התשעים הפך את ערפאת ליקיר העולם והכתירו בפרס נובל לשלום, ואשר משמש כיום מליץ יושר לסדאם חוסיין.
הברית האסטרטגית בין הפציפיזם המערבי לג'יהאד האיסלמי נובעת משורשיהם הרעיוניים המשותפים. בעוד שהפציפיזם הוא התפתחות בלתי-נמנעת של משיחיות השקר הנוצרית, הג'יהאד הוא ביטוי מובהק של משיחיות השקר המוסלמית. כלומר, הדחף האנטישמי השולל את ייעודו המקראי של העם היהודי רוקח בריתות אסטרטגיות מוזרות הממיטות תוהו ובוהו על האנושות.