אתמול הגיע אלינו קול מאוב, קולו של הרשע הזקן בייקר, מי שהיה שר החוץ של ארצות הברית במלחמת המפרץ, כאשר אביו של ג'ורג' דבליו היה הנשיא. מיד לאחר כהונתו רשם השבועון "טיים" שיחה איתו, שבה תאר ציד תרנגולי הודו פראיים. הם חיה ערמומית, אמר, אבל הוא מערים עליה, דוחק אותה לפינה, ואז יורה בה. על מה אתה חושב? שאל אותו הכתב, "על ישראל, כמובן", הוא ענה.
בימיו, נפלו עלינו הסקדים ללא כל תגובה. שמיר נענה לבקשות ולהפצרות של אמריקה, ומה היה שכרו? סחבו אותו לוועידת מדריד, ראשית הכרתנו בארגון הטרור אש"ף. עוד שכר קיבל שמיר על צייתנותו לארצות הברית עיכוב הערבויות האמריקניות כדי להפיל אותו בבחירות. מי ששרת בימים ההם ליד שמיר מספר, שבכל פגישה פתח הנשיא בוש בהתנחלויות. למה הקמתם את דוגית? שמיר נדהם. דוגית, דוגית, דוגית, דוגית: זה מה שיש לנשיא ארצות הברית בראש? ואיכשהוא יצא שפעם אחת, כאשר בא הנה בייקר, עלה לקרקע היישוב רבבה בשומרון, פעם אחרת נכנסו דוידה'לה ואנשיו לעיר-דוד, ובייקר רתח מזעם: התרנגול הודו מתחמק. עכשיו חזר בייקר ופנה בפומבי אל הנשיא להשביע אותו, שבשום אופן לא ירשה לישראל להתווכח על "מפת הדרכים". על ישראל לחתום במקום המסומן, וזהו. תכתיב, דיקטט. לא לתת שום מקום למיקוח, בדיוק כמו שעשו לשני הנציגים המסכנים של צ'כוסלובקיה במינכן בשנת 1938. בפנים ישבו האנגלים ובראשם צ'מברליין, והצרפתים, ביחד עם היטלר ומוסוליני וחתכו את צ'כוסלובקיה לחתיכות. לאחר שחוזה הבגידה כבר היה כתוב, קראו לשני הצ'כים פנימה והורו להם לחתום במקום המסומן. שונא ישראל בייקר הגיע כנראה למסקנה, שסוף סוף הצליח להכניס את צידו לפינה, שמפת הדרכים תחסל את היהודים השנואים עם שני כדורים: המדינה הפלסטינית וחיסול ההתנחלות.
קולין פאוול, עוד שר חוץ אמריקני עויין, התבטא שג'ורג' דבליו בוש הוא הנשיא האמריקני הראשון שמדינה פלסטינית היא מדיניותו הרשמית והמוצהרת. מותר להוסיף שגם אצלנו אריאל שרון הוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שהמדינה הפלסטינית היא מדיניותו המוצהרת, להבדיל אפילו מפרס שרק חתר לקראתה במחשכים.
מה עושים? היש למעשה הזה, שעוד יהדהד מאות ואלפי שנים בהיסטוריה היהודית תקנה בכלל? בית שנהרס אפשר לבנות מחדש, וויתור היסטורי רשום בעט ברזל ובצפורן שמיר, לדורות !
השאלה הזאת מתקשרת לעוד שיקול עגום. כל עורך דין יספר לכם על כאב הלב של הפסד במשפט. גם שילמת הוצאות משפט טבין ותקילין, גם הפסדת את הענין עצמו, ואת הזמן והעצבים שלך, ואתה גם חייב לשלם את ההוצאות של היריב.
הנמשל הוא מפלתנו המדינית. גם הבאנו לקבורה למעלה מאלף יהודים ואלפי פצועים נותרו אומללים לכל ימי חייהם, מהם משותקים, מהם קטועי איברים, מהם עיוורים, כולם מסוייטים, גם ניזוק קשות המשק שלנו, והוא עומד על פי תהום, וגם האויב ניצח, והוא משיג כל מטרות המלחמה שלו: מדינה, תכתיב בינלאומי, פיקוח בינלאומי, הרס מפעל ההתיישבות. ערפאת ניצח בפוקר-הדמים שיזם, ובייקר הרג את צידו. וכל זאת, צחוק הגורל, לאחר שלא אחר מאשר אריאל שרון, הוא המנחיל לנו נצחון צבאי על צבא הטרור של ערפאת. אלא, שככל שנצחוננו הצבאי גדול יותר, כך מפלתנו המדינית עמוקה יותר.
מה עושים? איך מונעים את תוצאות צעדו הפטאלי של שרון? הלא בכל מצב, תחת כל שלטון אמריקני, גם אם משום מה מפת הדרכים תימוג בדרך כלשהיא תמיד, תמיד יחזירו אותנו לנקודת המוצא שהציב שרון: מדינה פלסטינית בארץ ישראל המערבית !
במצוקה הזאת אני יודע רק תשובה אחת: התנחלות. הרי לא לחינם חזר בוש האב כאחוז תזזית, שוב ושוב דוגית, דוגית. לא לחינם הקפאת ואח"כ עקירת ההתנחלויות היא אבן הפינה בתכנית מיצ'ל ובמפת הדרכים. שונאי ישראל מבינים היטב, שמפעל ההתנחלות היא נקודת הארכימדס להריסת כל המפעל הציוני, כמו שהוא העוגן הרוחני והפיזי למדינה היהודית כולה.
אחרי כל פיגוע אנחנו שואלים, איך נגן על עצמנו יותר טוב, איך יימנע או יוקטן ניזקו של הפיגוע הבא? ואני מוסיף עוד שאלה: מה עשינו כדי להתקדם במפעל הציוני, האם ניצלנו את המכה שקיבלנו כדי להתקדם, להעמיק שורש, ליצור עוד עובדה בשטח שתבטיח את הנצחון, בתוצאה הסופית, לנו?
במאורעות 39'-36' הערבים שפכו את דמנו, אבל היישוב היהודי יצא מחוזק - עם נמל משלו, עם גרעין של צבא, עם פריסה התיישבותית, עם עליה מוגברת. לעומת זאת, החברה הערבית נהרסה לחלוטין, וכך גם כלכלתה שכבר היתה בתנופה גדולה. היום, הואיל וההנהגה שלנו כשלה, הכדור הוא עכשיו אצלנו, אצל החלק הלאומי, האידיאליסטי בעם. את התשובה לבוש א', לבוש ב' ולבייקר, את התשובה למפת הדרכים רק עם ישראל בעצמו יכול לתת, ובשטח. ולכן, זה הזמן לבוא ולהתנחל ביש"ע.
"וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ": עוד מאחזים, עיבוי המאחזים הקיימים, עיבוי את היישובים. לא גידול של 6% לשנה, להכפיל את הגידול. להגיע מהר מאד מרבע מליון ל-300,000 ולחצי מליון. הם מקפיאים, והעם מפשיר, הם מבקשים לעקור, ואנחנו מעמיקים שרשים.
אפשר עדיין לקנות דירות במחירים נוחים מאד, אפשר לשכור, יש קרוונים. יציירו להם זוגות צעירים מצד אחד ופנסיונרים מצד שני, וכל מה שבתווך, מפת דרכים משלהם, אחרת יהודית, ציונית, מגשימה, מונעת אסון. כל אדם נוסף ביש"ע מוסיף מכשול לציידים, למחריבים, ולמבקשי נפשנו, תוקע את מפת הדרכים .
הגמגום העלוב של שר החוץ סילבן שלום באמריקה, הגמגומים של מנהיגינו כולם, לא יצילו אותנו. ההצלה תבוא רק מן העם, מכם, מהחלטתכם לקחת האחריות לעתיד העם.
בימיו, נפלו עלינו הסקדים ללא כל תגובה. שמיר נענה לבקשות ולהפצרות של אמריקה, ומה היה שכרו? סחבו אותו לוועידת מדריד, ראשית הכרתנו בארגון הטרור אש"ף. עוד שכר קיבל שמיר על צייתנותו לארצות הברית עיכוב הערבויות האמריקניות כדי להפיל אותו בבחירות. מי ששרת בימים ההם ליד שמיר מספר, שבכל פגישה פתח הנשיא בוש בהתנחלויות. למה הקמתם את דוגית? שמיר נדהם. דוגית, דוגית, דוגית, דוגית: זה מה שיש לנשיא ארצות הברית בראש? ואיכשהוא יצא שפעם אחת, כאשר בא הנה בייקר, עלה לקרקע היישוב רבבה בשומרון, פעם אחרת נכנסו דוידה'לה ואנשיו לעיר-דוד, ובייקר רתח מזעם: התרנגול הודו מתחמק. עכשיו חזר בייקר ופנה בפומבי אל הנשיא להשביע אותו, שבשום אופן לא ירשה לישראל להתווכח על "מפת הדרכים". על ישראל לחתום במקום המסומן, וזהו. תכתיב, דיקטט. לא לתת שום מקום למיקוח, בדיוק כמו שעשו לשני הנציגים המסכנים של צ'כוסלובקיה במינכן בשנת 1938. בפנים ישבו האנגלים ובראשם צ'מברליין, והצרפתים, ביחד עם היטלר ומוסוליני וחתכו את צ'כוסלובקיה לחתיכות. לאחר שחוזה הבגידה כבר היה כתוב, קראו לשני הצ'כים פנימה והורו להם לחתום במקום המסומן. שונא ישראל בייקר הגיע כנראה למסקנה, שסוף סוף הצליח להכניס את צידו לפינה, שמפת הדרכים תחסל את היהודים השנואים עם שני כדורים: המדינה הפלסטינית וחיסול ההתנחלות.
קולין פאוול, עוד שר חוץ אמריקני עויין, התבטא שג'ורג' דבליו בוש הוא הנשיא האמריקני הראשון שמדינה פלסטינית היא מדיניותו הרשמית והמוצהרת. מותר להוסיף שגם אצלנו אריאל שרון הוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שהמדינה הפלסטינית היא מדיניותו המוצהרת, להבדיל אפילו מפרס שרק חתר לקראתה במחשכים.
מה עושים? היש למעשה הזה, שעוד יהדהד מאות ואלפי שנים בהיסטוריה היהודית תקנה בכלל? בית שנהרס אפשר לבנות מחדש, וויתור היסטורי רשום בעט ברזל ובצפורן שמיר, לדורות !
השאלה הזאת מתקשרת לעוד שיקול עגום. כל עורך דין יספר לכם על כאב הלב של הפסד במשפט. גם שילמת הוצאות משפט טבין ותקילין, גם הפסדת את הענין עצמו, ואת הזמן והעצבים שלך, ואתה גם חייב לשלם את ההוצאות של היריב.
הנמשל הוא מפלתנו המדינית. גם הבאנו לקבורה למעלה מאלף יהודים ואלפי פצועים נותרו אומללים לכל ימי חייהם, מהם משותקים, מהם קטועי איברים, מהם עיוורים, כולם מסוייטים, גם ניזוק קשות המשק שלנו, והוא עומד על פי תהום, וגם האויב ניצח, והוא משיג כל מטרות המלחמה שלו: מדינה, תכתיב בינלאומי, פיקוח בינלאומי, הרס מפעל ההתיישבות. ערפאת ניצח בפוקר-הדמים שיזם, ובייקר הרג את צידו. וכל זאת, צחוק הגורל, לאחר שלא אחר מאשר אריאל שרון, הוא המנחיל לנו נצחון צבאי על צבא הטרור של ערפאת. אלא, שככל שנצחוננו הצבאי גדול יותר, כך מפלתנו המדינית עמוקה יותר.
מה עושים? איך מונעים את תוצאות צעדו הפטאלי של שרון? הלא בכל מצב, תחת כל שלטון אמריקני, גם אם משום מה מפת הדרכים תימוג בדרך כלשהיא תמיד, תמיד יחזירו אותנו לנקודת המוצא שהציב שרון: מדינה פלסטינית בארץ ישראל המערבית !
במצוקה הזאת אני יודע רק תשובה אחת: התנחלות. הרי לא לחינם חזר בוש האב כאחוז תזזית, שוב ושוב דוגית, דוגית. לא לחינם הקפאת ואח"כ עקירת ההתנחלויות היא אבן הפינה בתכנית מיצ'ל ובמפת הדרכים. שונאי ישראל מבינים היטב, שמפעל ההתנחלות היא נקודת הארכימדס להריסת כל המפעל הציוני, כמו שהוא העוגן הרוחני והפיזי למדינה היהודית כולה.
אחרי כל פיגוע אנחנו שואלים, איך נגן על עצמנו יותר טוב, איך יימנע או יוקטן ניזקו של הפיגוע הבא? ואני מוסיף עוד שאלה: מה עשינו כדי להתקדם במפעל הציוני, האם ניצלנו את המכה שקיבלנו כדי להתקדם, להעמיק שורש, ליצור עוד עובדה בשטח שתבטיח את הנצחון, בתוצאה הסופית, לנו?
במאורעות 39'-36' הערבים שפכו את דמנו, אבל היישוב היהודי יצא מחוזק - עם נמל משלו, עם גרעין של צבא, עם פריסה התיישבותית, עם עליה מוגברת. לעומת זאת, החברה הערבית נהרסה לחלוטין, וכך גם כלכלתה שכבר היתה בתנופה גדולה. היום, הואיל וההנהגה שלנו כשלה, הכדור הוא עכשיו אצלנו, אצל החלק הלאומי, האידיאליסטי בעם. את התשובה לבוש א', לבוש ב' ולבייקר, את התשובה למפת הדרכים רק עם ישראל בעצמו יכול לתת, ובשטח. ולכן, זה הזמן לבוא ולהתנחל ביש"ע.
"וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ": עוד מאחזים, עיבוי המאחזים הקיימים, עיבוי את היישובים. לא גידול של 6% לשנה, להכפיל את הגידול. להגיע מהר מאד מרבע מליון ל-300,000 ולחצי מליון. הם מקפיאים, והעם מפשיר, הם מבקשים לעקור, ואנחנו מעמיקים שרשים.
אפשר עדיין לקנות דירות במחירים נוחים מאד, אפשר לשכור, יש קרוונים. יציירו להם זוגות צעירים מצד אחד ופנסיונרים מצד שני, וכל מה שבתווך, מפת דרכים משלהם, אחרת יהודית, ציונית, מגשימה, מונעת אסון. כל אדם נוסף ביש"ע מוסיף מכשול לציידים, למחריבים, ולמבקשי נפשנו, תוקע את מפת הדרכים .
הגמגום העלוב של שר החוץ סילבן שלום באמריקה, הגמגומים של מנהיגינו כולם, לא יצילו אותנו. ההצלה תבוא רק מן העם, מכם, מהחלטתכם לקחת האחריות לעתיד העם.