מתקבל הרושם שהציבור הישראלי נסחף רובו ככולו לתוך החגיגה התקשורתית סביב מפלתו של סדאם חוסיין. בכך יכולה התקשורת המובילה לרשום לעצמה עוד "הישג" בהקניית דפוסי מחשבה רדודים והרי-אסון לאזרחי המדינה. שכן, מפלתו של סדאם חוסיין היא ניצחונו וחיזוק מעמדו הבינלאומי של מימשל בוש המכין באמתחתו את מפת הדרכים למדינת ישראל. סעיפיה של מפת הדרכים וכן הסגנון הנוקשה והתוקפני, שבו היא מוצגת לישראל כעובדה מוגמרת, ממחישים את העובדה שהנשיא בוש מסוכן לישראל יותר מאשר סדאם חוסיין.
מפת הדרכים של בוש היא מסמך אנטישמי מובהק החותר לדחוק את היהודים לגיטו טריטוריאלי צר ודחוס, על פי המסורת הידועה לשמצה מבית היוצר האירופאי לגטאות יהודיים. בנוסף לכך שוללת מפת הדרכים את זכותם של היהודים להתיישב במולדתם ההיסטורית, בניגוד לאמונתו הדתית המוצהרת של הנשיא האמריקאי עצמו. כמו כן פוסקת מפת הדרכים גזירה שווה בין ההסתה המתנהלת ברשות הפלשתינית נגד ישראל והיהודים ובין "הסתה" כביכול של ישראל נגד הפלשתינים. בכך מוסיפים הוגי מפת הדרכים את חטא הדיבה נגד מדינת ישראל על שאר פשעי המסמך, כל זאת על פי מסורת העלילה והדיבה שבאמצעותה ליבתה הנצרות את אש האנטישמיות במשך מאות שנים.
כלומר, בעוד שסדאם חוסיין מייצג את האנטישמיות האיסלמית הבוטה ומנפנפת החרבות, מייצגת גישתו המדינית של הנשיא האמריקאי את הזדון הערמומי של האנטישמיות המערבית, ששורשיה נעוצים בתפישת עולמה של הנצרות האירופאית. מטבע הדברים, האנטישמיות האיסלמית הגלויה והישירה היא פחות מסוכנת ליהודים מאשר האנטישמיות הנוצרית של העת החדשה המסווה את מטרותיה הקטלניות תחת סיסמאות שלום. דווקא המשטר הנאצי שהתהדר בחילוניותו הוא זה שהגשים את תפישת עולמה של הנצרות האותנטית בכך שנקט כל טכסיס של זיוף, כחש ומרמה על מנת להוביל את היהודים אל אובדנם. מתוך אותו דחף של פתרון כולל ומוחלט ל"בעיה היהודית", רוקח עתה מימשל בוש יחד עם שותפיו האירופאיים את מפת הדמים לחיסולה של ישראל תוך נקיטת מדיניות הנוגדת לכאורה את השקפת עולמו המוצהרת של הנשיא האמריקאי.
סיסמאות הג'יהאד של סדאם חוסיין ודומיו פוקחות את עיני העם היהודי, מחדדות את חושיו הלאומיים ומעמיקות את ההבנה הבינלאומית לתנאיה הקיומיים הקשים של מדינת ישראל. לעומת זאת, מתק השפתיים וגילויי הדאגה והאהדה למדינת ישראל משמשים את מימשל בוש ובני בריתו האירופאים להקהיית חושיה הקיומיים של ישראל והרדמתה על ידי נעיצת הארס המתוק לתוך דמה. בין האמת האיסלמית הבוטה לבין הכזב הנוצרי המתיפייף, עדיף לישראל להתמודד נגד חרבו של האיסלם מאשר לגסוס בייסורים תחת חיבוק הזדון של "ידידיה" המערביים. תהליך אוסלו מלמד שהאיסלם הערבי הולך ומאמץ את דרכי הכזב ומוותר לפי שעה על להט החרב המתנופפת לטובת טקטיקת "השלום" המיועדת לקדם את יעד מיגורה של מדינת היהודים לאחר כישלונן של הטקטיקות הצבאיות. מכאן שבמקום סדאם חוסיין הישיר והבוטה, עלולה ישראל להתייצב בפני אויב עיראקי חדש, מתוחכם ודיפלומטי, שיציב בפניה איום קיומי חמור יותר מאשר הרודן שהופל.
ההתבוללות היא הגורם המשפיע ביותר על שחיקת כושר ההישרדות היהודית, כך שתופעות ההתבוללות התרבותית במדינת ישראל מקילות על מלאכתה של התקשורת בעירפול חושיו הלאומיים של הציבור היהודי. הלקסיקון התקשורתי אכן מצליח לטשטש את ייחודו של הגורל היהודי ואת הקודים הבלעדיים של הדילמה היהודית. גם מפלתו של סדאם חוסיין שזורה באותו חוט שני של היסטוריה יהודית, המלמדת שהעם היהודי חייב לבחון את התהליכים הבינלאומיים דרך העדשה הייחודית של גורלו הלאומי. כלומר, בעוד שעל פי התפישה הבינלאומית המקובלת נחשבת מפלתו של סדאם חוסיין כיתרון למדינת ישראל, מרמזת תובנת הגורל היהודי שמפלת סדאם חוסיין עלולה להגביר את האיומים הקיומיים על ישראל. על כל פנים, מהזווית היהודית רצוי לבחון את משמעויות קריסתו הכמעט-ספונטאנית של המשטר הרודני בעיראק, את התפוררותו הצפויה של "העם העיראקי" לעדות הדתיות והאתניות המרכיבות אותו וכן את התנהלותה של סוריה לנוכח מפלתו של סאדם חוסיין.
מאחר שהממסדים הממלכתיים והציבוריים בארץ - ובראשם ממסדי האקדמיה, האמנות והתקשורת אימצו דפוסי מחשבה מערביים המתנכרים לייחודו של הקיום היהודי, נותר העם מופקר לגורלו. לכן, במקום להיסחף בחינגת השוטים סביב מפלת סדאם חוסיין, חייב הציבור היהודי להיערך לקראת המתקפה הבינלאומית המתוזמרת שתנסה לכפות על מדינת ישראל את מפת הדמים. בניגוד ל"שוחרי טובתה" של ישראל - דוגמת קלינטון, בוש ודומיהם - המחישים את קיצה באמצעות רקיחת תוכניות בנוסח אוסלו ל"פתרון הסכסוך", מתנגדים ידידיה האמיתיים של ישראל בכל תוקף לגזילת משאבי קרקע חיוניים ממדינת היהודים. על מנת לסכל את איום מפת הדרכים ייאלץ המחנה האמוני להסתייע בנאמני ארץ ישראל מקרב עמי העולם לצורך המאבק הקיומי נגד הברית האנטישמית של השמאל הישראלי וידידיו המערביים.
מפת הדרכים של בוש היא מסמך אנטישמי מובהק החותר לדחוק את היהודים לגיטו טריטוריאלי צר ודחוס, על פי המסורת הידועה לשמצה מבית היוצר האירופאי לגטאות יהודיים. בנוסף לכך שוללת מפת הדרכים את זכותם של היהודים להתיישב במולדתם ההיסטורית, בניגוד לאמונתו הדתית המוצהרת של הנשיא האמריקאי עצמו. כמו כן פוסקת מפת הדרכים גזירה שווה בין ההסתה המתנהלת ברשות הפלשתינית נגד ישראל והיהודים ובין "הסתה" כביכול של ישראל נגד הפלשתינים. בכך מוסיפים הוגי מפת הדרכים את חטא הדיבה נגד מדינת ישראל על שאר פשעי המסמך, כל זאת על פי מסורת העלילה והדיבה שבאמצעותה ליבתה הנצרות את אש האנטישמיות במשך מאות שנים.
כלומר, בעוד שסדאם חוסיין מייצג את האנטישמיות האיסלמית הבוטה ומנפנפת החרבות, מייצגת גישתו המדינית של הנשיא האמריקאי את הזדון הערמומי של האנטישמיות המערבית, ששורשיה נעוצים בתפישת עולמה של הנצרות האירופאית. מטבע הדברים, האנטישמיות האיסלמית הגלויה והישירה היא פחות מסוכנת ליהודים מאשר האנטישמיות הנוצרית של העת החדשה המסווה את מטרותיה הקטלניות תחת סיסמאות שלום. דווקא המשטר הנאצי שהתהדר בחילוניותו הוא זה שהגשים את תפישת עולמה של הנצרות האותנטית בכך שנקט כל טכסיס של זיוף, כחש ומרמה על מנת להוביל את היהודים אל אובדנם. מתוך אותו דחף של פתרון כולל ומוחלט ל"בעיה היהודית", רוקח עתה מימשל בוש יחד עם שותפיו האירופאיים את מפת הדמים לחיסולה של ישראל תוך נקיטת מדיניות הנוגדת לכאורה את השקפת עולמו המוצהרת של הנשיא האמריקאי.
סיסמאות הג'יהאד של סדאם חוסיין ודומיו פוקחות את עיני העם היהודי, מחדדות את חושיו הלאומיים ומעמיקות את ההבנה הבינלאומית לתנאיה הקיומיים הקשים של מדינת ישראל. לעומת זאת, מתק השפתיים וגילויי הדאגה והאהדה למדינת ישראל משמשים את מימשל בוש ובני בריתו האירופאים להקהיית חושיה הקיומיים של ישראל והרדמתה על ידי נעיצת הארס המתוק לתוך דמה. בין האמת האיסלמית הבוטה לבין הכזב הנוצרי המתיפייף, עדיף לישראל להתמודד נגד חרבו של האיסלם מאשר לגסוס בייסורים תחת חיבוק הזדון של "ידידיה" המערביים. תהליך אוסלו מלמד שהאיסלם הערבי הולך ומאמץ את דרכי הכזב ומוותר לפי שעה על להט החרב המתנופפת לטובת טקטיקת "השלום" המיועדת לקדם את יעד מיגורה של מדינת היהודים לאחר כישלונן של הטקטיקות הצבאיות. מכאן שבמקום סדאם חוסיין הישיר והבוטה, עלולה ישראל להתייצב בפני אויב עיראקי חדש, מתוחכם ודיפלומטי, שיציב בפניה איום קיומי חמור יותר מאשר הרודן שהופל.
ההתבוללות היא הגורם המשפיע ביותר על שחיקת כושר ההישרדות היהודית, כך שתופעות ההתבוללות התרבותית במדינת ישראל מקילות על מלאכתה של התקשורת בעירפול חושיו הלאומיים של הציבור היהודי. הלקסיקון התקשורתי אכן מצליח לטשטש את ייחודו של הגורל היהודי ואת הקודים הבלעדיים של הדילמה היהודית. גם מפלתו של סדאם חוסיין שזורה באותו חוט שני של היסטוריה יהודית, המלמדת שהעם היהודי חייב לבחון את התהליכים הבינלאומיים דרך העדשה הייחודית של גורלו הלאומי. כלומר, בעוד שעל פי התפישה הבינלאומית המקובלת נחשבת מפלתו של סדאם חוסיין כיתרון למדינת ישראל, מרמזת תובנת הגורל היהודי שמפלת סדאם חוסיין עלולה להגביר את האיומים הקיומיים על ישראל. על כל פנים, מהזווית היהודית רצוי לבחון את משמעויות קריסתו הכמעט-ספונטאנית של המשטר הרודני בעיראק, את התפוררותו הצפויה של "העם העיראקי" לעדות הדתיות והאתניות המרכיבות אותו וכן את התנהלותה של סוריה לנוכח מפלתו של סאדם חוסיין.
מאחר שהממסדים הממלכתיים והציבוריים בארץ - ובראשם ממסדי האקדמיה, האמנות והתקשורת אימצו דפוסי מחשבה מערביים המתנכרים לייחודו של הקיום היהודי, נותר העם מופקר לגורלו. לכן, במקום להיסחף בחינגת השוטים סביב מפלת סדאם חוסיין, חייב הציבור היהודי להיערך לקראת המתקפה הבינלאומית המתוזמרת שתנסה לכפות על מדינת ישראל את מפת הדמים. בניגוד ל"שוחרי טובתה" של ישראל - דוגמת קלינטון, בוש ודומיהם - המחישים את קיצה באמצעות רקיחת תוכניות בנוסח אוסלו ל"פתרון הסכסוך", מתנגדים ידידיה האמיתיים של ישראל בכל תוקף לגזילת משאבי קרקע חיוניים ממדינת היהודים. על מנת לסכל את איום מפת הדרכים ייאלץ המחנה האמוני להסתייע בנאמני ארץ ישראל מקרב עמי העולם לצורך המאבק הקיומי נגד הברית האנטישמית של השמאל הישראלי וידידיו המערביים.