הנער ליאור אלמליח לא התאבד בגלל מצוקה כלכלית. אני לא יודע למה הוא התאבד, או לשם מה, אבל אני יודע מה הוא הצליח להשיג במעשה המפונק, האנוכי, והאכזרי שבחר לעשות: הוא השיג שברון לב נורא לאימו, ורגשי אשמה איומים לאביו המתגורר אי-שם בחו"ל, ורק אל תספרו לי שהוא לא הבין מה הוא מעולל להם. הוא הצליח למקד אליו את תשומת ליבה של מדינה שלמה, לככב בכותרות ענק המרוחות על מחצית העמוד הראשון של העיתון, מעל למלחמה בעירק, לפני השביתה הגדולה במשק, לפני ג'ורג' בוש וטוני בלייר. הוא הצליח - נער בן 15 - להוריד על הברכיים את חברת החשמל, להושיב על ספסל הנאשמים את המדינה בכלל ואת ראש הממשלה ושר האוצר בפרט, כאילו הם הרגו אותו. ובעיקר - הבחור הצליח לדפוק לנו את השכל ולשבש לגמרי את כושר השיפוט שלנו.
"נער התאבד בגלל מצוקה כלכלית", אומרת כותרת העל, ומתחתיה מספרים לנו בלב שבור שהיה לו מחשב חדש ואינטרנט, היה לו טלפון נייד ולדברי אימו הוא התקשר אליה לעבודה 5 - 6 פעמים ביום, היו לו דמי כיס וחדר משלו, בעוד חודשיים הוא אמור היה לנסוע לחו"ל לבקר את אביו, ובמשך 11 שנה הוא התאמן בג'ודו כמעט כל יום, והגיע לרמה של אלוף. זה לא בהכרח מלמד על אמידות או על חיים קלים, אבל זו מצוקה כלכלית? אנחנו השתגענו?
התשובה היא כן. נער שמתאבד משגע אותנו, ואנחנו מאפשרים לו לשחק בנו ולשתול לתוך המוח שלנו, ולראש סדר היום שלנו, כל מסר שבא לו, מלודרמטי ילדותי ומופרך ככל שיהיה. "אני עושה את זה כדי להקל עלייך, אמא." באמת. שברת את ליבה, הרסת את חייה, ואין נער בן 15 שלא מבין את זה. "להקל עליה". איך אנחנו קונים ממנו את הפוזה המגוחכת הזו, בלי שנייה של פקפוק וגרם של ביקורת תבונית? אני בטוח שאובדן השכל הציבורי הזה, כותרות הענק, והדיונים הנרגשים באולפן, מעוררים רטט של התרגשות וקנאה בליבם של לא מעט בני נוער. ההישגים המדהימים שהשיג ליאור אלמליח באמצעות התאבדותו, קולעים לפנטזיות הכמוסות הכי מתוקות של הרבה מאוד נערים ונערות שמתמודדים עם קשיים ותסביכים. אבא ואמא שבורים, לא יכולים לסלוח לעצמם. על שלא הבינו שאני רוצה מצלמה דיגיטלית, על השגיאות שהם עשו, על זה שהם התגרשו. מדברים עליי ברדיו ובטלוויזיה, מנכ"לים ודוברים מתנצלים, אולי יפטרו את המורה השנואה עליי והיא תבכה בשידור חי.
אנחנו משתפים פעולה במשחק הזה, על פי הכללים שכופה עלינו נער מתבגר, מרוב רחמים על הנער המת שלא ראוי לרחמים, ובזה אנחנו מתאכזרים אל המתאבדים הפוטנציאליים שעדיין חיים ולא ראויים להתאכזרות. אבל אני בטוח שכל המומחים והמלומדים שליבו את האש ביום רביעי, יוזמנו לאולפן גם בפעם הבאה, לתת הסבר מלומד למה התאבדויות באות בגלים.
מורך הלב הזה, וחוסר התבונה שאיתו, לא פסחו גם על עולם ההלכה. ההלכה המקורית אמרה שיש לקבור את המתאבדים מחוץ לגדר. וזה לא מעשה של אכזריות אל המתים אלא של רחמים על החיים, אחריות כלפי הבאים בתור, שעדיין יכולים לבחור בחיים. רבני הדור האחרון הורו שלא לקיים את ההלכה הזו, ומצאו למורך ליבם תירוצים דחוקים ונימוקים מפותלים, שעושים את זה כשר בדוחק. קטונתי מלחלוק עליהם בהלכות בית הקברות, אבל בהלכות תקשורת וציבור אין גדר ואין מאחורי הגדר. כדי לשמור על חייהם של המתאבדים שעדיין לא, אין צורך לנקוט בצעדים דרסטיים כל כך נגד המתאבדים שכבר כן. צריך רק למנוע מהם את הכותרות ואת תשומת הלב, לא לתת להם שום כבוד שהם לא ראויים לו, להפסיק להאמין לטלנובלות המגוחכות שהם כותבים על עצמם, ודוחפים לנו דרך חבל התלייה שלהם, ולא לחטט בשאלה המופרכת מי אשם בהתאבדותם. התשובה הרי ברורה ופשוטה: הם אשמים. מי ששוקל לעזוב אותנו בדרך הזו, צריך לדעת שאנחנו נתייחס למותו בלעג וחוסר אמון, ונשתדל לשכוח אותו מהר ככל האפשר.
להורים האומללים אני יכול לומר כמה משפטים שאולי יש בהם מעט נחמה. אל תחטטו בפצע ואל תחפשו איפה טעיתם. לא טעיתם, כלומר לא יותר ממה שכולנו טועים. האסון הזה קורה גם להורים הכי טובים והכי "מעניקים", ואיש לא יודע את הנוסחה איך למנוע אותו. בכלל, ילדינו אינם יצירה שאנחנו יוצרים ולא בניין שאנחנו מהנדסים. אנחנו לא אחראים למעשיהם, גם אם היינו רוצים להיות. גידול ילדים איננו מלאכה שעומדת למבחן התוצאה. אנחנו עושים ככל יכולתנו, ואין לנו שום שליטה על התוצאה. הילדים יכולים לגרום לנו אושר גדול, שמחה וגאווה, וגם צער נורא, בושה וכאב. ההבדל בין זה לזה לא ניתן בידינו, הוא בידם.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
"נער התאבד בגלל מצוקה כלכלית", אומרת כותרת העל, ומתחתיה מספרים לנו בלב שבור שהיה לו מחשב חדש ואינטרנט, היה לו טלפון נייד ולדברי אימו הוא התקשר אליה לעבודה 5 - 6 פעמים ביום, היו לו דמי כיס וחדר משלו, בעוד חודשיים הוא אמור היה לנסוע לחו"ל לבקר את אביו, ובמשך 11 שנה הוא התאמן בג'ודו כמעט כל יום, והגיע לרמה של אלוף. זה לא בהכרח מלמד על אמידות או על חיים קלים, אבל זו מצוקה כלכלית? אנחנו השתגענו?
התשובה היא כן. נער שמתאבד משגע אותנו, ואנחנו מאפשרים לו לשחק בנו ולשתול לתוך המוח שלנו, ולראש סדר היום שלנו, כל מסר שבא לו, מלודרמטי ילדותי ומופרך ככל שיהיה. "אני עושה את זה כדי להקל עלייך, אמא." באמת. שברת את ליבה, הרסת את חייה, ואין נער בן 15 שלא מבין את זה. "להקל עליה". איך אנחנו קונים ממנו את הפוזה המגוחכת הזו, בלי שנייה של פקפוק וגרם של ביקורת תבונית? אני בטוח שאובדן השכל הציבורי הזה, כותרות הענק, והדיונים הנרגשים באולפן, מעוררים רטט של התרגשות וקנאה בליבם של לא מעט בני נוער. ההישגים המדהימים שהשיג ליאור אלמליח באמצעות התאבדותו, קולעים לפנטזיות הכמוסות הכי מתוקות של הרבה מאוד נערים ונערות שמתמודדים עם קשיים ותסביכים. אבא ואמא שבורים, לא יכולים לסלוח לעצמם. על שלא הבינו שאני רוצה מצלמה דיגיטלית, על השגיאות שהם עשו, על זה שהם התגרשו. מדברים עליי ברדיו ובטלוויזיה, מנכ"לים ודוברים מתנצלים, אולי יפטרו את המורה השנואה עליי והיא תבכה בשידור חי.
אנחנו משתפים פעולה במשחק הזה, על פי הכללים שכופה עלינו נער מתבגר, מרוב רחמים על הנער המת שלא ראוי לרחמים, ובזה אנחנו מתאכזרים אל המתאבדים הפוטנציאליים שעדיין חיים ולא ראויים להתאכזרות. אבל אני בטוח שכל המומחים והמלומדים שליבו את האש ביום רביעי, יוזמנו לאולפן גם בפעם הבאה, לתת הסבר מלומד למה התאבדויות באות בגלים.
מורך הלב הזה, וחוסר התבונה שאיתו, לא פסחו גם על עולם ההלכה. ההלכה המקורית אמרה שיש לקבור את המתאבדים מחוץ לגדר. וזה לא מעשה של אכזריות אל המתים אלא של רחמים על החיים, אחריות כלפי הבאים בתור, שעדיין יכולים לבחור בחיים. רבני הדור האחרון הורו שלא לקיים את ההלכה הזו, ומצאו למורך ליבם תירוצים דחוקים ונימוקים מפותלים, שעושים את זה כשר בדוחק. קטונתי מלחלוק עליהם בהלכות בית הקברות, אבל בהלכות תקשורת וציבור אין גדר ואין מאחורי הגדר. כדי לשמור על חייהם של המתאבדים שעדיין לא, אין צורך לנקוט בצעדים דרסטיים כל כך נגד המתאבדים שכבר כן. צריך רק למנוע מהם את הכותרות ואת תשומת הלב, לא לתת להם שום כבוד שהם לא ראויים לו, להפסיק להאמין לטלנובלות המגוחכות שהם כותבים על עצמם, ודוחפים לנו דרך חבל התלייה שלהם, ולא לחטט בשאלה המופרכת מי אשם בהתאבדותם. התשובה הרי ברורה ופשוטה: הם אשמים. מי ששוקל לעזוב אותנו בדרך הזו, צריך לדעת שאנחנו נתייחס למותו בלעג וחוסר אמון, ונשתדל לשכוח אותו מהר ככל האפשר.
להורים האומללים אני יכול לומר כמה משפטים שאולי יש בהם מעט נחמה. אל תחטטו בפצע ואל תחפשו איפה טעיתם. לא טעיתם, כלומר לא יותר ממה שכולנו טועים. האסון הזה קורה גם להורים הכי טובים והכי "מעניקים", ואיש לא יודע את הנוסחה איך למנוע אותו. בכלל, ילדינו אינם יצירה שאנחנו יוצרים ולא בניין שאנחנו מהנדסים. אנחנו לא אחראים למעשיהם, גם אם היינו רוצים להיות. גידול ילדים איננו מלאכה שעומדת למבחן התוצאה. אנחנו עושים ככל יכולתנו, ואין לנו שום שליטה על התוצאה. הילדים יכולים לגרום לנו אושר גדול, שמחה וגאווה, וגם צער נורא, בושה וכאב. ההבדל בין זה לזה לא ניתן בידינו, הוא בידם.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".